"הכירו את הסלוקי, כלב הציד של הבדואים: יצאנו לתעד את המלחמה בין עדת המעריצים של כלב הציד לאלה שרוצים לראות אותו מת" (דני קושמרו, חדשות ערוץ 2, אולפן שישי)
הקדמה קצרה: הבדואים אזרחי ישראל הם צאצאים לשבטים שמקורם בערב-הסעודית, וממנה התפשטו בשנים שקדמו להקמת המדינה צפונה, עד לארץ ישראל ולסוריה. צבי הנגב הוא יצור אנדמי לישראל, ונותרו ממנו רק כמה מאות פרטים שקיומו נתון בסכנת הכחדה חמורה (כלומר, מרגע שייכחד הצבי מארץ ישראל, ייכחד לחלוטין גם משאר העולם). הסָלוּקי הוא סוג של כלב-רוח (כלב המצטיין בריצה מהירה) ואחד מהגזעים העתיקים ביותר שבויתו על-ידי האדם, לפני למעלה מ-4,000 שנה.
כלב סלוקי (צילום: Thomas Mueller, רישיון: CC BY-ND 2.0)
התוכנית "אולפן שישי" זימנה לנו אפשרות לדון בתופעה מיוחדת בתקשורת הישראלית. יגאל מוסקו הגיש תחקיר העוסק בתופעה המתרחבת של בדואים העוסקים בציד בלתי חוקי בשמורות טבע. תופעה זו מאיימת להשמיד את אוכלוסיית צבי הנגב (ופוגעת קשות באוכלוסיות אחרות), כאשר באחרונה נוסף לציידים בלתי חוקיים כלי עזר רב-עצמה, כלב הסלוקי.
בבינאריות אינטליגנטית, כפי שמשתמע מהכותרת לכתבה, הופכים הציידים הבדואים, פורעי חוק שמעשיהם מאיימים להכחיד ערכי טבע שונים, ל"עדת מעריצים" של כלב הסלוקי, ואילו אנשי רשות הטבע והגנים – רובם אזרחים אידיאליסטים שעושים ימים כלילות בניסיון לשמר ולמנוע את הכחדתם של ערכי הטבע – לאלה ששאיפותיהם מסתכמות ברצון להרוג מה שיותר כלבים מסוג זה.
בהמשך מבאר מוסקו כי "ברשות הטבע והגנים רואים ביצור הענוג הזה את אחד האיומים הגדולים, אם לא הגדול ביותר, על קיומו של צבי הנגב". זו הטעיה, והיפוכו של הגורם האמיתי; לא הסלוקי הסכנה הגדולה ביותר לצבי הנגב, אלא הבדואים שמשתמשים בסלוקי לציד בלתי חוקי. אך באומרו זאת חוצה מוסקו קו אוריינטליסטי נוסף, בייחסו לכלב, המונָע על-ידי אינסטינקטים, יותר אחריות ושיקול דעת מאשר לבדואי שמשסה את הכלב בחיות בר מוגנות.
הרומנטיציזם האוריינטליסטי מגיע לשיאו בסיפור על אביו של אחד מזקני השבט, שיודע לספר לצופים כי הבדואים רואים בסלוקי ערך שאי-אפשר לאמוד בכסף, ולהמחשת הדברים מביא את הסיפור הבא: ערב קום המדינה העניק אביו כלב סלוקי במתנה לראש שבט מסודאן. יום אחד, בשעת הציד, פתח הכלב במרדף אחר אייל, ומאז נעלמו עקבותיו. לאחר שלושה חודשים פתח השיח' (אז עוד ילד) את הדלת, והנה הסלוקי (שנדרש כמובן לחציית מדבריות, תעלות ומרחק של 2,500 ק"מ) עומד בפתח על רגליו האחוריות ומלקק את פניו. סיפור זה, כאמור, מבקש להמחיש את הקשר העמוק בין הבדואי לכלב הסלוקי. האירוניה מכה באכזריות בפנינו ברגע שבו עובר מוסקו לצלם את המונומנט לאותה מסורת עתיקה ומפוארת: כלב פצוע, מפוחד ומעורר רחמים, הקשור לערימת גרוטאות. את מצבו העלוב מתרץ מוסקו באמירה כי "אין מה לעשות: אם לא יהיה קשור, הוא פשוט לא יהיה".
גם בהנחה שברצוננו להעניק אמינות לסיפור זה, הרי שלכינוי "ידידו הטוב של האדם" לא זכה הכלב לאחר צפייה במערכת היחסים המיוחדת שבין הבדואי לסלוקי. מכל מקום, ציורי קיר שלו קישטו את קברות הפרעונים, כלומר, הרבה לפני שמישהו חשב על אסלאם, ערבים או ציידים בדואים שמכחידים את צבי הנגב.
תובנות פשוטות אלו אינן מעניינות ככל הנראה את מוסקו, שמכריז כי אם כך, אזי "רק משוגע ינסה להפריד בין הבדואי לסלוקי", זאת בהמשך לגיחוכו המתמשך ביחס לאוזלת ידם של פקחי רשות הטבע והגנים. המראה של הכלב בעליבותו יכול רק לגרום לנו לתהות מי משוגע יותר – הכלב שחזר כביכול לבעליו המזניח, או אנחנו שלא מתרעמים נגד העיתונאי שבתחקירו פורעי חוק שמחסלים את ערכי הטבע הייחודיים שלנו הופכים לבני מדבר אצילים, ואלה אשר התגייסו לשמר את ערכי הטבע מתוך אידיאולוגיה – לבעלי שאיפות הרג מובסים ונלעגים.
אלעד אוזן הוא משפטן ותלמיד מחקר לתואר שני במשפט מסחרי