עיתונות חופשית המסוגלת לסקר את מעשי השלטון ואף לבקר אותם היא נשמת אפו של כל משטר דמוקרטי. מצב שבו כל עיתונאי יכול להיות מחויב, לבקשת המשטרה ובהינף קולמוס של שופט שלום במעמד צד אחד, למסור מידע שברשותו – יהיו אלה תצלומים שצולמו בזמן התרחשות, מידע כתוב או עדויות בעל-פה – פוגע אנושות ביכולת לקיים עיתונות חוקרת מתפקדת.
החיסיון העיתונאי הוא הגנה מפני כפייה שמטרתה לחשוף את זהותו של מקור המידע של עיתונאי ואת המידע שנמסר לעיתונאים במהלך עבודתם. נשיא בית-המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר קבע בשנת 1987 שיש להעניק את הגנת החיסיון העיתונאי כיוון ש"הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של המידע [...] עיתונות ללא מקורות מידע היא כנחל אכזב שמימיו יבשו, והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות". זו גם הסיבה שבאותו הקשר קבע הנשיא שמגר כי עיתונאי יחויב לחשוף את מקורותיו רק אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות או להשיג את המידע בדרך אחרת.
מרים צחי (צילום: באדיבות מרים צחי)
מטריד לראות כי שופטת השלום בבאר-שבע שחתמה על הצו לקבלת תצלומי האירועים בהפגנה בחורה אינה מודעת להלכה חשובה שנקבעה על-ידי בית-המשפט העליון בשלהי 2012. באותה פרשה סיקרה מרים צחי, צלמת של "מקור ראשון", תקיפת בסיס בחטיבה המרחבית אפרים שבשומרון על-ידי פעילי ימין קיצוני. המשטרה דרשה שצחי תמסור לידיה את כל התצלומים שצילמה בזמן האירוע, בטענה שהם דרושים לה כדי לגלות את האחראים לאירוע. בית-משפט השלום גיבה את בקשת המשטרה, ואולם סירובם של צחי ושל העיתון להמציא את התמונות הוביל את הפרשה עד לפתחו של בית-המשפט העליון.
בית-המשפט קבע כי החיסיון העיתונאי חל גם על מידע עיתונאי שמסירתו עלולה לחשוף זהות של מקורות פוטנציאליים. כלומר, המשטרה אינה יכולה לדרוש מעיתונאים או צלמי עיתונות תצלומים או תמונות מאירועים שהיא חוקרת רק כדי להקל על עצמה באכיפת החוק. זו משמעותה של הפרדת רשויות במשטר דמוקרטי: עיתונאים אינם עובדי המשטרה ואינם אמורים להיות קיצור הדרך של חקירה משטרתית. יתרה מזאת, חיוב סיטונאי, ללא אבחנה, של "כל אמצעי התקשורת במדינת ישראל להמציא כל תיעוד למהומות בצומת חורה והסביבה ביום 30.11.201", כפי שמדווח לגבי הצו שבו מדובר, נוגד באופן חזיתי את קיומה של הזכות לחופש ביטוי ולעיתונות חופשית.
כדאי לציין כי בפסק הדין בעניין מרים צחי כתבו השופטים במפורש ששאלות שעניינן היקפו של החיסיון העיתונאי מחייבות התמודדות דחופה באמצעות חקיקה, שכן החיסיון העיתונאי בישראל אינו מעוגן בחוק, אלא מוגן באמצעות פסיקת בית-המשפט בלבד. מדוע אין בישראל חוק חיסיון עיתונאי? אפשר לחשוב על שני טעמים. ראשית, תחושה שראוי לכנסת להימנע עד כמה שאפשר מחקיקה בנושאים הנוגעים לעיתונות, הואיל וכל מעורבות של פוליטיקאים מזיקה יותר מאשר מועילה.
ברוך קרא (צילום: משה שי)
כנגד כך אפשר לטעון כי המצב אכן בלתי נסבל. אנו נחשפים בשנים האחרונות לנסיונות בוטים לפגיעה בחיסיון ולעקיפתו בדרכים שונות. די להזכיר את פרשת מרים צחי, שאוזכרה לעיל ושנאלצה להגיע עד בית-המשפט העליון, את הניסיון להדביק עבירות מומצאות לעיתונאי ברוך קרא כדי שיחשוף את הדלפתה של ליאורה גלט-ברקוביץ', את פרשת אורי בלאו, שאולץ לחשוף את המידע שהודלף לו כדי שהרשויות יוכלו להגיע אל ענת קם, תוך איום שיועמד לדין בעבירת ריגול חמור(!), ואת הזימון לחקירה של הבלוגר האנונימי אישתון במשטרת ישראל ובמשטרה הצבאית(!) כדי לגלות מי מסר לו מידע ומסמכים על התאבדויות בצה"ל.
גם בארצות-הברית, ועל אף התיקון הראשון לחוקה המעגן את הזכות לחופש עיתונות, בתי-משפט מרגישים שידיהם כבולות בהעדרו של חוק חיסיון פדרלי. זאת גם הסיבה שבגינה הממשל מרשה לעצמו לבצע האזנות סתר לעיתונאים ולעקוב אחריהם.
הטעם השני לקושי להתמודד עם סוגיית החיסיון על מקורות עיתונאיים בחקיקה נובע מכך שכל הסדרה חוקית של החיסיון מחייבת התמודדות עם השאלה מיהו עיתונאי. בעידן הדיגיטלי נראה שקשה, פרקטית, להבחין בין סוגים שונים של עיתונאים ומפיקי מידע בעל חשיבות ציבורית – מדוע יש להבחין בין עיתונאים "ממוסדים" לבין כל מי שפועל להעברת מידע לציבור באמצעות המדיה החברתית או הבלוגוספירה?
במחקר מדיניות חדש שיתפרסם בקרוב בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה, גישתנו היא כי גם אם הגנת החיסיון העיתונאי לא תגן על העיתונאי בכל מצב, יש לעגן בישראל את החיסיון בחוק, בייחוד לנוכח אי-הוודאות בנוגע לגבולותיו. העיקרון שבבסיס ההצעה הוא כי הגדרה פשוטה וישימה של "עיתונאי" לצורך הגנת החיסיון יכולה לסייע לקידום הצעת חוק שתגן על עיתונאים ועל מקורות עיתונאיים. ההגדרה המוצעת על-ידינו רחבה דיה, מצד אחד, כדי לכלול גם מי שמייצר מידע ציבורי ואינו עיתונאי במובן המסורתי, אך מובחנת דיה כדי שלא להפוך את החיסיון העיתונאי להגנה העומדת לכל צייצן או כותב פוסט בפייסבוק ולמעשה לרוקן את החיסיון מתוכן.
טכנאי מתקן מצלמות אבטחה ליד חומת העיר העתיקה בירושלים, 20.5.12 (צילום: נועם מוסקוביץ')
עוד יש לזכור כי העידן הדיגיטלי מביא עימו לא שינוי אחד, אלא שני שינויים משמעותיים בנוגע לדיון על אודות החיסיון. השינוי האחד הוא אכן כי עיתונאי אינו בהכרח מי שעוסק בעיתונאות בכלי תקשורת מסורתי. אבל השינוי השני הוא פיתוח טכנולוגיות המאפשרות לחסל הלכה למעשה את החיסיון גם ללא קשר להסרתו בהליך משפטי או לדרישה של תצלומים וסוגי מידע אחרים על-ידי המשטרה. הרי יש דרכים רבות לחלץ מידע מעיתונאים – האזנות, מעקב אחר פלטי שיחות, מעקב אחר היסטוריית חיפוש ברשת והצלבתה עם פלטי השיחות, שימוש במצלמות מעקב שרובן נמצאות היום ממילא ברשות הרבים (חורה, אגב, מרושתת במצלמות) ועוד.
עיגון של החיסיון העיתונאי בחוק, בד בבד עם הסדרה של הליכי חקירה, חיפוש ומעקב אחר עיתונאים, הוא הכרחי. אחרת, ניווכח ביד קלה על הדק הפרת הזכות לחופש ביטוי וברגל גסה ברמיסת חשיבותה של עיתונות חוקרת ומדווחת.