ביום הזיכרון האחרון, ב-26 באפריל 2012, פירסם הבלוגר "אישתון" את החלק הראשון מבין שלושה בסדרת תחקירים על חללי צה"ל. מה שהצית את התחקיר היה הפרסום המסורתי של מספר חללי צה"ל שנוספו בין יום הזיכרון של 2011 לבין זה של 2012. המספר הגבוה, 126, בשנת שקט בטחוני, עורר את חשדו של אישתון, שהחל להתחקות אחר זהותם של החללים. ממצאו הראשון היה כי מספר השמות שניתן להגיע אליהם דרך אתרי ההנצחה הרשמיים נמוך בהרבה מהמספר המדווח, וכי גם בצירוף מידע שנאסף מכתבות שפורסמו בתקשורת, הפער עדיין גדול.

בעקבות פרסום התחקיר הוצף הבלוגר במידע נוסף ששלחו אליו גולשים. גולת הכותרת היתה הדלפה, מגובה במסמכים, מתוך המערכת עצמה, של כ-30 חללים נוספים שאת שמותיהם לא היה ניתן למצוא בפרסומים רשמיים או עיתונאיים. את הממצאים הנוספים פירסם אישתון בחלקים ב' וג' של התחקיר. בעקבות ההדלפה נפתחה חקירה סמויה של מצ"ח והמשטרה, ששיאה בעיכובו של הבלוגר לחקירה, במטרה לאיים עליו ולהביא לחשיפת המדליף.

אישתון פירסם את דבר החקירה בבלוגו, וההתפתחות זכתה להדים נרחבים ברשתות החברתיות ובעקבות זאת בכמה מכלי התקשורת. אישתון נחקר פעם נוספת, ולאחריה פירסם בעמוד הפייסבוק שלו הצעה מתריסה: אם צה"ל יפרסם את שמות החללים, יודה הוא עצמו בכל סעיפי החוק שהוא חשוד, לכאורה, בעבירה עליהם. הרשויות, כצפוי, התעלמו, אולם יומיים אחר-כך פירסם צה"ל את נתוני המתאבדים בצבא בעשר השנים האחרונות.

אישתון, עתה, לאחר שצה"ל פירסם נתונים על שיעורי ההתאבדות, נטען שניצחת את המערכת. אתה טוען שמסך העשן עדיין לא פוזר. מה בעצם חסר? מהם הפערים בין הממצאים שלך לבין המספרים שפורסמו?
"הבעיה היא שבכלל לא ניתן להעמיד זה מול זה את המספרים שאני הגעתי אליהם ולהשוותם למספרים שפירסם צה"ל. אין מספר מול מספר. צה"ל שיחרר עכשיו רק את המספרים הנוגעים להתאבדויות. לטענתו, בשנת 2011 היו 21 התאבדויות. מה הבעיה? מדובר על שנה קלנדרית: מ-1.1.2011 ועד 31.12.2011. רק שהפוסט שלי מתייחס לנתונים שהם מפרסמים ביום הזיכרון, שזה בין יום הזיכרון 2011 ל-2012. אז אי-אפשר להשוות את מספר ההתאבדויות שאני מצאתי למספר שהם הציגו.

"למעשה אי-אפשר לבדוק שום נתון שהם מפרסמים בימי הזיכרון מול הנתונים המעטים שהם משחררים בסופי שנה. הערבוב והחפיפה בזמנים (מאחר שיום הזיכרון נקבע על-פי התאריך העברי), יחד עם החוסר בשמות ותאריכים של הנופלים, לא מאפשרים זאת. מעבר לעניין הזה, אנחנו חוזרים למה שאני שב ומדגיש: הם שיחררו רק נתוני התאבדות. בלי הנתונים המלאים של כלל החללים, אי-אפשר אפילו לומר אם הם אמיתיים או לא. צריך את נתוני כל החללים בשביל לעשות בדיקה רצינית".

אתה יודע מה, אני חייב לומר לך את האמת, מרוב מספרים, נתונים וטבלאות אני כבר לא רואה את היער. בוא נלך רגע אחורה, אתה יכול לחזור ולהסביר איך הגעת למספרים שפירסמת בתחקיר? אם אני אנסה "לשחזר את הניסוי", האם אגיע לאותן תוצאות?
"בחלק ב' של התחקיר בבלוג אפשר למצוא טבלה צבעונית שמרכזת את כל הנתונים: הנתונים שפורסמו בטבלה שבחלק א' של התחקיר, שמסתמך על מקורות גלויים, בצירוף הנתונים שנשלחו אלי למייל או לפייסבוק, נתונים שהושארו בתגובות בבלוג וכן הנתונים מהטפסים שהודלפו. מי שינסה לשחזר את התחקיר בעצמו לא יוכל להגיע במדויק לאותו מספר, כי אין לו לא הטפסים ולא חלק מהמיילים. לצערי, אני לא יכול לחשוף מעבר למה שכבר נחשף בפוסטים בלי לסכן את המקורות או להתעלם מהבקשות של אנשים ששלחו לי מידע באופן פרטי.

"למרות זאת, מי שיעבור על הפוסט, על כל השמות והקישורים שבו, ויכין לעצמו טבלה מקבילה, יגיע קרוב מאוד לתוצאה שאני הגעתי אליה. כמובן שחשוב להבדיל בין המקומות שבהם אני עושה הערכה למקומות שבהם אני מדבר על המידע שממש יש לי. בקיצור, כל המידע נמצא בטבלאות וברשימת השמות".

"כולם רצו להפוך אותי לסיפור"

באחד הדיונים בעמוד הפייסבוק שלו כתב אישתון: "רביב דרוקר, נסלי ברדה, תחקירנים מערוץ 10, מערוץ 2, מערוץ 1, מכל העיתונים פנו אלי. מה הם רוצים? ראיון. לדבר עלי. מה השבתי להם? אני שולי. תכתבו על הבעיה.

"הרי אתם פירסמתם את הנתון '126'. אתם לא מרגישים חובה לחקור לגבי הדבר שהייתם שותפים לעבירה של הטעיית הציבור לגביו? התשובה היא 'כן'. מרגישים. אבל קצת ובעדינות. פה אלוף בן בגרסה הדיגיטלית. שם איזה חצי דקה בערוץ 10. שום דבר לא ממש מבהיר: אין לנו את המספרים! אין לנו את השמות! אין לנו את סיבות המוות! צה"ל אומר – אנחנו מפרסמים. עד כמה שאנחנו יודעים, יכול להיות שהכל אמת והכל שקר.

"אז תודה אבל לא תודה. הסטנדרטים שלי בשמים. אב שטילטל את הבת שלו לפני שנה מקבל סיקור אינסופי. איזו מתיחה שהסתבכה עם איזה אחות באנגליה/הודו – סיקור אינסופי. המספרים שמפרסם משרד הביטחון – סיקור אינסופי. העובדה שאין שום הוכחה למספרים האלה – בין כלום לכמעט כלום. תכתבו כבר!".

מה דעתך על אופן הסיקור העיתונאי של המעצר ובעקבותיו העיסוק בנושא המתאבדים בצה"ל?
"הסיקור התנהל באותם חללי תהודה פנימיים של שמאל וטיפה מרכזה משם, כשמרבית הסיקור נעשה בעיתון 'הארץ' וקצת בערוץ 10. התקשורת הוכיחה שוב, מבחינתי, שהיא לא מעוניינת בסיפור המקורי, אלא בסיפור השולי יחסית של המעצר שלי. קיבלתי בקשות לראיונות מכל הערוצים, תחנות הרדיו והעיתונים, אבל כולם רצו ראיון איתי. להפוך אותי לסיפור.

"למעשה, למרות הבאזז, שגם ככה היה מוגבל למקומות ספציפיים, איש לא ממש הדגיש את הבעיה או הציג את התחקיר עצמו. כבר עכשיו הנושא דועך, ועדיין לא ידוע לציבור מי הם 126 החללים של השנה שעברה, מדוע חסרים 21 שמות או כיצד נהרגו.

"נושא ההתאבדויות בלע את הנושא הראשי, והוא שאין לציבור צל של מושג מי הם חלליו. במצב הזה, כשאפילו אחרי עיכובים, חקירות וריב תקשורתי עם צה"ל, עדיין המספרים לא משתחררים והמדינה ממשיכה בשלה – זו בדיוק הקרקע המתאימה לעיוותים ומחדלים.

"למעשה אין לציבור שום דרך לדעת אם לא יוסיפו 30 חללים מזויפים לרשימה הקרובה, ואם לא הכריזו על עוד 30 אנשים כחללים למרות שלא שירתו בכלל. כל מה שיש לנו זה מספרים חלקיים מאוד וה'סמוך עלינו' של משרד הביטחון".

"הרשויות לא מתייחסות להגנות העיתונאיות"

"לחשוף ולחשוף ולחשוף", אומר אישתון כשהוא נשאל על הלקח שהפיק מההתעלמות של התקשורת המרכזית מהתחקיר שערך. "הייתי צריך להתעקש יותר. אני חושב שוויתרתי מהר מדי בניסיון לחשוף את התחקיר. אמנם שלחתי אותו לכל העיתונים, לארגונים המבקרים את השלטון ולמוסדות המדינה, אבל הייתי צריך להמשיך לדחוף את זה.

"מצד שני, לא מדובר על מצב עניינים בלתי הפיך, אלא בתהליך. עכשיו, עם החקירה, גדלה תשומת הלב לנושא, ואני הולך לשלב את זה בתוך הבלוג ובפייסבוק, עד שאנשים לא יוכלו יותר להקשיב למשרד הביטחון. עד שביום הזיכרון הבא, כשמשרד הביטחון יפרסם שוב איזה מספר ללא הסבר, הדבר היחיד שאנשים ישאלו זה: 'מה עם 126 החללים של שנה שעברה?!'".

מתוך עמוד הפייסבוק של אישתון

על האמצעים שהיה ממליץ לבלוגרים לנקוט כלקח מהיתקלותו עם המשטרה שניסתה לחשוף את מקורותיו אומר אישתון: "קחו בחשבון שהרשויות באופן כללי לא מתייחסות יותר מדי לכל העניין של החוק וההגנות העיתונאיות. רובנו רגילים לתוכניות טלוויזיה אמריקאיות שבהן שופטים זורקים ראיות שהושגו בדרך לא דרך. זה לא עובד ככה בישראל. התפיסה של 'פרי העץ המורעל' עובדת כאן רק באופן חלקי. תשכחו מצווים ושרשרת ראיות תקינה – יגיעו אליכם גם בלי. אולי לא ירשיעו אתכם עם הדברים הללו, אבל את המקור כן.

"מי שלא בנוי לשבת בחדרי חקירות ושינבחו עליו ויאיימו עליו, שלא ייגע בדברים הללו מלכתחילה. ודבר אחרון – אל תתפתו, כמו התקשורת המיינסטרימית, להרגל המיותר של להכיר את המקורות שלך. ככל שניתן, אל תיפגשו עימם, אל תתכתבו עימם בתקשורת הניתנת לזיהוי או מעקב. החיסיון הכי טוב הוא כאשר העיתונאי בעצמו והתקשורת שניהל לא יכולים להסגיר את המקור.

"מבחינתי, עיתונאים ששמים את שיקול הוויזואליות וה'סקסיות' של הצגת המקור – במטושטש לדוגמה – עושים זילות לעבודה העיתונאית ומסכנים אנשים שלא לצורך. כמובן שיש מקרים שאתה חייב לוודא מיהו המקור, וכאשר זה המצב, זה חייב להיעשות בצורה מאוד רגישה ונסתרת מהעין. כל עוד אין הכרח מבחינת הראיות והיכולת של הציבור להבין את הראיות, צריך להימנע משימוש במקור עצמו.

"אני יכול להעיד על עצמי שכל תוכניות התחקירים הישראליות פנו אלי, כשהן מדגישות כמה שחשוב להן הנושא, אבל כשהסכמתי רק לראיון טקסטואלי, כולם ירדו מזה. חשוב... אבל לא חשוב מספיק".