הדינמיקה התקשורתית שנוצרה בעקבות פטירתו הפתאומית והטרגית של אריק איינשטיין חושפת, בין היתר, את המנגנון התקשורתי שמווסת את גובה להבות האהבה וההערצה לדמות ציבורית כלשהי. הפוסטמודרניזם לימד אותנו שמיתוסים זה פאסה. כל ניסיון תקשורתי לבנות מיתוס מפורק על-ידי ביקורת התקשורת בעודו באיבו.

אך גם לחשיבה ביקורתית יש הטיות. החשיבה הביקורתית המדברת מגרונם של מבקרי התקשורת אינה יכולה לקבל את גלי האהבה הציבורית לשירי אריק איינשטיין ולאיש כפשוטם. מיום מותו בשבוע שעבר ועד היום, הפיד של דף הפייסבוק שלי מתמלא בכל יום מחדש בעוד ועוד שירים, כתבות, ציטוטים, מערכונים וראיונות עם אריק איינשטיין שמעלים חברי הפייסבוק שלי. ניכר שהם התאמצו לנבור ולחפש במעמקי הרשת אותו שיר או מערכון מיוחד שנגע ללבם בנסיבות חייהם המסוימות. ניכר בהם שהם אוהבים באמת.

יש התופסים את האבל התקשורתי והציבורי כצביעות וכפסטיבל מוגזם ומיותר שאינו הולם את הליכותיו והשקפת עולמו של האיש היקר והצנוע הזה, שהלך מאיתנו לפתע פתאום. אני מניחה שבעניין זה הם צודקים. אך גם אריק איינשטיין, עליו השלום, היה בוודאי שמח לדעת שנגע ללבם של רבים; שכה רבים נזכרים בשיריו, אוהבים להאזין להם ולשיר ביחד איתו את הפזמון ואף בתים שלמים.

היחס של התקשורת לאירועים כאלה נע בין גלים מוקצנים של אהבה לבין גלים מוקצנים של ביקורת, המווסתים את גובה להבות האהבה ולא נותנים למיתוס להמריא. אסור לאהוב יותר מדי. סתם להאזין בכיף לשירים הנפלאים של איינשטיין ברדיו הופך לפתע להשתתפות בבניית מיתוס שקרי.

אבל בינינו, מי יכול לקבוע לנו כמה זה יותר מדי לשמוע איינשטיין? מה כבר יכול לקרות אם נאהב יותר מדי את שירי אריק איינשטיין?

תנו לנו לאהוב. אנחנו נחליט לבד מתי די.

ד"ר אורלי מלמד היא מרצה לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן ובסמינר הקיבוצים