ביומניה של וירג'יניה וולף מצוי תיאור מרתק של שיחה שהתקיימה בינה לבין גיסה, ג'ק הילס. הילס, מספרת וולף, היה האדם הראשון שדיבר עימה "בפתיחות ובמכוון על מין". עד לאותה שיחה, היא כותבת, "לא ידעתי דבר אודות חייהם של גברים ממוצעים, וחשבתי שכל הגברים, כמו אבי, אוהבים אשה אחת בלבד, ונחשבים 'לא מכובדים' אם אינם נוהגים בתום, ממש כמו הנשים" ("רישום של העבר", מאנגלית: אנה הרמן, מודן, 2011). וכך היא מתארת את השיחה:
"הוא זיעזע אותי מעט, בכוונה להיטיב עימי. הוא סיפר לי שגברים צעירים מדברים בלי הפסק על נשים ו'צורכים' אותן ללא הפסק. 'אבל האם הם – ' היססתי בנסותי למצוא מלה מתאימה, ואז העזתי ושאלתי, 'מכובדים'? הוא צחק: 'כמובן, כמובן', הבטיח לי. יחסי מין אינם קשורים בשום אופן לכבוד. צריכת נשים אינה אלא עניין של מה בכך בחייו של גבר, כך הוא הסביר לי, ואינה משנה כהוא זה את מכובדותם – את שמם הטוב בקרב הגברים האחרים".
אם טעינו להאמין שהקוד החברתי שנחשף בשיחה הזו חלף מן העולם עם מותה של המלכה ויקטוריה, או סברנו שאיבד את תוקפו בעקבות המהפכה המינית שהטביעה את חותמה על החברה המערבית החל משנות ה-60 של המאה שעברה, באה פרשת הזמר אייל גולן ולימדה אותנו כי עקרון הבסיס שניסח ג'ק הילס באוזניה המזועזעות של גיסתו עומד עדיין במלוא תוקפו. גברים עדיין "צורכים נשים ללא הפסק", ושמו הטוב של גבר שמרבה ב"צריכת נשים" ממשיך להיות מוגן בקרב גברים אחרים. אפילו לקבל חיזוק. לעומת זאת, אשה שאינה "נוהגת בתום", גם בשנת 2013 תיחשב "לא מכובדת".
פרשת אייל גולן היא עוד מסמן, אחד מני רבים, המשקף את התקפות העכשווית של קוד חד-משמעי הקובע את כללי המשחק המגדריים של כלכלת המין. הנה כמה כללים מרכזיים, שהפרשה מעניקה להם תוקף עכשווי:
1. מין עם נשים צעירות נחשב למצרך אטרקטיבי בעיני גברים מבוגרים. ככל שהגברים המבוגרים הם בעלי כוח רב יותר, עשירים יותר ומפורסמים יותר, כך יפחת גיל הנשים שמסכימות לקיים עימם יחסי מין ויגדל מספרן.
2. צקצוקי גינוי המופנים לעבר גבר ש"צרך" נערות או נשים רבות יהיו מינוריים בהשוואה לתגובות של הערכה ואף קנאה. אם הישגיו בהקשר זה בולטים במיוחד, הוא יזכה לתיוגי הערכה כמו "תותח" או "גבר".
3. צקצוקי הדאגה לנערה ה"נצרכת" יהיו מינוריים בהשוואה לתגובות של בוז וגנאי. נערה כזו תשלם מחיר כבד של פגיעה בכבודה החברתי, גם אם פעלה מתוך הסכמה, רצון או אפילו יוזמה. יכנו אותה "זונה", "זנזונת", "שרמוטה", "שרלילה", "זולה", "נותנת" או "זורמת", תגיות שמהן משתמע בוז חברתי בגין בחירותיה המיניות. תגובות הבוז והגנאי יופנו כלפיה גם על-ידי גברים וגם על-ידי נשים.
"אני צריך נערות? יש לי 40 נשים", שער "ידיעות אחרונות" לאחר הסרת צו איסור הפרסום על פרשת אייל גולן, 21.11.13
תגובות המשקפות את כל אלה רווחו לא רק במגרש הטוקבקים (שבו בלטה תגובת הגינוי שהפנתה א' מבית הנשיא כלפי שיר נוסצקי), אלא גם בתקשורת המרכזית. דוגמאות בולטות היו תהייתה של אושרת קוטלר בעת שהציגה כתבה ששודרה במהדורת סוף-שבוע בערוץ 10: "האם גידלנו דור של שרלילות?", והכותרת הראשית ב"ידיעות אחרונות" שבה צוטט משפט מחקירתו של אייל גולן במשטרה, ובו מיוחסת לזמר האִמרה "יש לי 40 נשים".
עם שוך גלי השיח הפלילי וה"חינוכי" שאפפו את פרוץ הפרשה, אנו נותרות ונותרים עם מסר שמרני ומוסרני להחריד, המאשש אמת עצובה. גם היום, בעידן של שחרור מיני ושוויון מגדרי מוצהר, הנתמך בנורמות משפטיות חד-משמעיות, שום דבר מהותי לא השתנה בשדות הפרועים של כלכלת המין. עין אכזרית ממשטרת, בשירותו של קוד חברתי עתיק, דואגת לכך שברוב המקרים שגבר מבוגר ורב-כוח מקיים יחסי מין עם נערה צעירה, הנערה תעשה עסקה רעה, בעוד שמבחינת הגבר העסקה תהיה מעולה.
למרבה הצער, האופי והאינטנסיביות של העיסוק התקשורתי בפרשה לא רק שלא יתרמו למהפך שיאפשר לחזק את יכולתן של נערות ונשים להשתמש באופן מעצים וחופשי במיניות שלהן, אלא להפך – יכבידו את נטל המחירים החברתיים שהן משלמות.