הרבה נאמר על פרשת אייל גולן. נדמה שלמרות הוויכוח המהותי שהתגלע בשאלות של נורמות חברתיות וגבולות החוק (בעיקר סביב סוגיית צו איסור הפרסום), ולצד הביקורת שנמתחה על עצם הסיקור התקשורתי הנרחב והמציצני, האינסטינקט הציבורי אותת כי רמת הכיעור שהתגלתה חצתה את קו הראוי והמוסרי. אך למרות תחושת הגועל הקולקטיבית, הדיון חמק לרוב מהתמודדות עם השאלה מה הם הגבולות שיש למתוח מבחינה חברתית ותקשורתית כדי למנוע את הישנותה של פרשה כזו, ומעט מאוד עיתונאים וכלי תקשורת ניסו לשרטט עמדה עקרונית לגבי האסור והמותר.

הסטת המבט הזו אינה מקרית. אנו העיתונאים פועלים בתעשייה שכמעט במכוון צועדת בתחום האפור שבין היאה לפורנוגרפי. רבים מאיתנו יודעים היטב, מניסיון יומיומי, איזה סוג תכנים זוכים לפופולריות ומביאים עימם תנועת גולשים ערה. הרווחים שמפיקים כלי התקשורת מהצדדים הנמוכים שבנפש האדם הם גדולים מאוד. לכן קשה לעיתונאים לפעול לכריתת עוד אחד מהענפים שעליו כולנו יושבים בעקיפין ובמישרין. אלא שהסטת מבט זו היא מעין הסכמה שבשתיקה עם המציאות הנוכחית.

תאמרו: אנשי תקשורת אינם מחנכים ואין להם אחריות על התכנים שהציבור צורך. אלא שהטענה הזו מתירה את חזרתם של עיתונאים כדוגמת עמנואל רוזן ושרון גל – באם הטענות המוסריות נגדם נכונות הגם שאינן פליליות – למרכז הבימה התקשורתית. באופן דומה לא תיוותר בידינו שום יכולת למנוע מאייל גולן לחזור להיות שופט בתחרויות ריאליטי. אני סבור כי לכל כותב ועורך יש אחריות על התכנים שהוא מפיץ. אין הכוונה לאחריות פלילית, אלא מוסרית, לעיצוב החברה שבה אנו פועלים.

אני מקווה שלרוב אנשי התקשורת אכפת מהמקום שבו הם חיים ושהם מעוניינים לשנותו לטובה. אלא ששינוי כזה אינו נעצר בדאגה לעובדים הזרים או בהזדהות עם המחאה החברתית, הוא רלבנטי עוד יותר בתוכן שבו אנו מלעיטים את מסעודה משדרות וריקי כהן מחדרה, ואיתן את משפחותינו שלנו.

הגיע הזמן שהתקשורת עצמה, לגווניה, תרסן את עצמה ותנמיך את החשיפה הציבורית בתחום המסובך של המיניות. שער אחורי או דף בית שאין בו תצלום של בחורה צעירה ויפה ימשוך פחות קוראים, אבל הרווח התרבותי והחברתי שווה את האובדן הזה.

אסף גולן הוא עורך וכותב ב"מקור ראשון" ו"מעריב"