עוד שלפני שחולפות עשר שניות, הקול של מאיר איינשטיין מטפס בחדות בסולם האוקטבות. הוא לא מתאר כיבוש שער, הוא בסך-הכל פותח תוכנית בערוץ הספורט, והעצבים כבר בשמים.

איינשטיין הוא שדר טוב ועיתונאי טוב, שלוהק לחליפת העצבני שלצד הפרשן הנרגן. הצופים מתבקשים להכריע מי מנצח בוויכוחים בינו לבין רון קופמן. הבעיה שאין כל-כך ויכוח. כשאיינשטיין צועק וזועם אני לא מאמין לו. חילוקי הדעות ביניהם נשמעים מעושים, חילופי הצעקות נראים מבוימים. כל מה שקופמן יגיד, איינשטיין יאמר ההפך. קופמן מצדד ברונאלדו, ואיינשטיין צועק עליו למה לא איברהימוביץ'. אם קופמן יאמר איברהימוביץ', גם אז השדר יאדים מזעם. העימותים כמו מוכתבים מהטלפרומפטר: מאולצים, לא טבעיים. אפשר לקרוא להם ויכוחים "לכאורה", ברוח שם אחת מפינות התוכנית.

עימות אמיתי עם דם ודמעות הוא למשל קופמן נגד אייל ברקוביץ'. האחד עיתונאי שנלחם בשחיתויות ובסיאוב, השני "ערימה של אינטרסים", כמו שאמר עליו פעם קופמן ב"יציע העיתונות", ומאז השניים לא נראו יחד בציבור. קופמן ואיינשטיין באים מאותה אג'נדה, ולכן קרב האגרוף ביניהם מדומה.

ב"מאיר ורוני" איינשטיין מתפקד כמי שלוחץ על כפתור הרפלקס המותנה של קופמן, כדי לחלץ ממנו גידופים שיהפכו לקאלט ב"בובה של לילה". רגע אחד נראה איינשטיין צועק בזעם, רגע אחר מנסה להבליע חיוכים. כמו משדר לקולגה שלו, "ראית איך שיחקתי אותה עצבני אש? בדיוק כמו שסיכמנו לפני התוכנית". באחד הוויכוחים קופמן כמו מאס בהצגה הזו ואמר לאיינשטיין, "אדוני, מיציתי אותך".

20 שנה אחרי ה"מאיר תירגע" של אבי רצון לאיינשטיין כשזה השתנק למראה שער ניצחון, צריך לומר עכשיו לשדר העאלק עצבני: "אדוני, מיצינו אותך, תחליף את השטיק".

לבנת רושמת וי

יום רביעי השבוע (13.11.13) היה יום גדול ללימור לבנת. מאז האתה-לא-תפריע-לי ביולי האחרון נמנעה שרת הספורט מפסטיבלים תקשורתיים. השבוע, במהלך תקשורתי מתוזמן, העניקה ראיונות ספיישל לכל העיתונים, האתרים וערוצי הטלוויזיה והרדיו. עיתונאים ישבו מולה בשיטת הסרט הנע. אפשר היה לראות שם את אייל לוי מ"מעריב" יוצא, את רביב שכטר ושרון קינן מ"ישראל היום" נכנסים אחריו, את נדב צנציפר מ"ידיעות אחרונות" הבא בתור, וכך הלאה. לכל עיתונאי הוקצתה חצי שעה, אבל כמה מהם לקחו את הזמן ונותרו לשעה ארוכה.

לבנת בחרה בעיתוי מיוחד כדי לבשר על נצחונה – יום לפני שדירקטוריון מועצת ההימורים אישר את הסכם השיווק בין הטוטו להתאחדות לכדורגל. השורה העליונה והתחתונה של הכותרות שסיפקה היתה שאבי לוזון, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, לא ימשיך לקדנציה נוספת. ובמלים אחרות: באתי, עשיתי, ניצחתי, תהללו אותי.

מאז הזובור שעברה ב"הארץ" ביוני האחרון, בכתבה של משה בוקר שבה הוצגה לרעה באופן חד-צדדי, מה שהוביל לעימות המתוקשר ההוא במסיבת העיתונאים, לא ידעה לבנת עדנה כזו במעוז העיתונות השמאלנית. "לוזון לא יציג מועמדות לבחירות" היתה הכותרת העניינית של הראיון מאת אריה ליבנת. "ספורט הארץ" היה יכול להתנקם בלבנת על חלקה בנזק שגרמה לשמו של כתב הכדורגל שלו, וכפועל יוצא גם למדור עצמו. עורכי מדור הספורט יכלו לקבור את הראיון, לגמד אותו, להציג אותה שוב באור שלילי, אבל נהגו בהגינות מרבית: הראיון מוקם בראש עמוד שמאל, ושרת הספורט קיבלה במה נדיבה להשמיע את האג'נדה שלה, ללא הערות מרושעות ושאלות מתגרות. אפשר שבכך תמה תקופה עכורה בין הצדדים.

השרה לימור לבנת (צילום: קובי גדעון)

ספורט "ידיעות אחרונות" כיבד את לבנת בשער ושלח את קוראיו לעמ' 3. דפדוף לשם גילה שיותר מראיון עם השרה, מדובר בטפיחה על שכמו של המדור עצמו. הכתב נדב צנציפר התגאה כי לבנת אישרה בראיון את חשיפת העיתון, שלפיה לוזון הגיש מכתב התחייבות לנשיא מכבי חיפה כי לא יתמודד לקדנציה נוספת. במרכז העמוד פורסם תצלום של הכותרת הזו מה-1.11.13. אלא שפרסום ראשון בנושא היה דווקא ב"ישראל היום" מה-21.10.13 – "סופית: לוזון לא ירוץ לעוד קדנציה". לא מדובר בטעות בתום לב. ב"ידיעות" יודעים מה פורסם אצל המתחרים, אלא שהדם הרע בין העיתונים מביא להטעיית הקוראים.

מדור הספורט של "ישראל היום" יכול לזקוף לעצמו כמה פרסומים בלעדיים במאבק בין לבנת ללוזון – החל מפרסום ראשון של מסקנות ועדת זליכה לפני שיצאו לאור, וכלה בידיעה כי לוזון לא ימשיך לעוד קדנציה. לשבחם ייאמר כי הראיון עם לבנת לא נוצל ליחסי-ציבור עצמיים המקובלים במחוזותינו.

ראיון עם לימור לבנת ב"ישראל היום", 13.11.13

מהראיון עם לבנת ב"ישראל היום" אפשר להתרשם שהמראיינים חזרו בתחושה שהצליחו להשיג הצהרה בלעדית שלוזון לא ימשיך. וכך נכתב בפתיח: "בסוף, אחרי אינספור התנסחויות זהירות ועדינות, תוצאה של מרתון ראיונות מתיש לכל כלי התקשורת השונים, לימור לבנת נטשה לרגע את הדיפלומטיה, הסתכלה עמוק בלבן של העין ושיחררה בביטחון עצמי השמור רק ליודעי סוד: 'בחודש יולי אבי לוזון לא יתמודד לכהונה נוספת'". כמו רצו לומר, הצלחנו לשבור את השרה בתום חקירה צולבת. הדרמה לא היתה כזו גדולה. זה מה שלבנת רצתה לבשר במרתון הראיונות שלה, זה מה שהעיתונאים רצו לשמוע, וזה מה שקרה.

ספורט "ידיעות" בחר שלא להציג את הראיון עם לבנת בצורה הקלאסית: לא תצלום ממהלך הראיון ועם שתי שאלות בלבד. למעשה הראיון הוצג כידיעה מורחבת, והתצלום המרכזי בו היה דווקא של לוזון. זו היתה דרכם להתמודד עם העובדה שאין מדובר בראיון בלעדי. השטח שהשרה ציפתה שיוקדש לשדרוג תדמיתה נוצל ב"ידיעות" ליחסי-ציבור לעיתון.

ואם כבר סוחטים את הלימון עד תומו, צנציפר הפך מידע אחר שקיבל בראיון, ולפיו משרד הספורט יפעל גם נגד איגודי ספורט הנמצאים בניגוד עניינים, לכותרת נוספת באזור ענפי הספורט הקטנים. שיעור בתקשורת – איך להפיק את המקסימום ממינימום ראיון.

באתר ערוץ הספורט החליטו שדברי לבנת על לוזון מוצו ביתר המקומות, וביצעו תפנית חדה. הכותרת שבחרו מפיה היתה "בלה-פמיליה מתנהגים כמו בארגון טרור". במקום טוקבקים משבחים על פועלה לניקוי האורווה, חטפה השרה חרפות וגידופים מאוהדי בית"ר ירושלים. ב-one ניצלו את הראיון כדי לרתום את לבנת לקמפיין השידורים בחינם שלהם, ושמעו ממנה ש"צריך לעשות סדר בעניין הזה" וש"הממונה על ההגבלים העסקיים צריך להיכנס לזה".

בסך-הכל יכולה לבנת לרשום לעצמה וי גדול. מרתון המערופים שהעניקה לאמצעי התקשורת ביד נדיבה הרחיק אותה עוד צעד ממשבצת הקאלט ששערוריית בוקר כמעט מיסמרה אותה לתוכה. נראה שגם הצליחה לקבע את סילוקו העתידי של האויב המר ביותר שלה, אבי לוזון, כהישג פרטי שלה. האתגר האמיתי הוא סיקור השרה ופועלה בימים שבין מסיבות עיתונאים. מעקב מסודר וביקורתי אחר מילוי ההבטחות שהיא מפזרת, קריאה ביקורתית של התבטאויותיה, בחינה מקרוב של רשת האינטרסים שלה, תרומתה המצטברת לספורט המקומי ועוד. עבודה עיתונאית, אתם יודעים.

שלום קר

פסטיבל תקשורת נוסף שהתרחש ביום רביעי היה מפגש המוני של עיתונאי ספורט ישראלים בירדן, שהגיעו כדי לצפות במשחק הפלייאוף להעפלה למונדיאל בין ירדן לאורוגוואי. לצד כ-600 ישראלים אוהדי אורוגוואי שנסעו לרבת-עמון הגיעו גם (רשימה חלקית) העיתונאים עוזי דן, אביעד פוהורילס, דור הופמן, איתי אנגל, תומר גנור, עדי רובינשטיין, יונתן כהן, תמר ריפל, ברני ארדוב, דניאלה סמרי וגד ליאור.

ב"ידיעות אחרונות" הכותרת למשחק, שהסתיים ב-0:5 לאורוגוואי, היתה "אירוח כיד המלך", אבל קבלת הפנים לעיתונאים מישראל לא היתה ידידותית. עיתונאים שצילצלו כמה ימים לפני המשחק להתאחדות הירדנית וביקשו אקרדיטציות נדרשו לשלם 100 דולר ולהגיע לעמאן 72 שעות לפני המשחק כדי לקחת את האשרה. לבסוף נאלצו כמה מהם להיעזר באנשי שגרירות ישראל כדי לסדר לעצמם כניסה, בעוד שאחרים שילמו מכיסם. זה נגמר בתלונה לפיפ"א (התאחדות הכדורגל העולמית) ששלח תומר גנור מ"ידיעות".

לתגובות: yegerm9@walla.co.il