ל"הסתדרות החדשה" תפקיד מרכזי בכל הנוגע ליחסי העבודה במשק הישראלי. ההסתדרות בראשות עופר עיני היא הארגון היציג הגדול ביותר, והיא מאגדת כ-90% מכלל העובדים המאורגנים בישראל. אך הסיקור של יחסי עבודה מפריז לעתים בהישגי הארגון ובעוצמתו כמגן האינטרסים של ציבור העובדים, ומתעלם מסוגיות קריטיות אחרות ליחסי העבודה בישראל, שבהן ההסתדרות אינה עוסקת.
בשנה שעברה, ערב חתימת הסכם העבודה של העובדים הסוציאליים, הכריזו כמה אמצעי תקשורת כי עופר עיני השיג הישגים מקצועיים נאים. כלי תקשורת שיבחו את ההסכם שהשיגה ההסתדרות למען העובדים הסוציאליים.[1] נראה שרק לאחר המחאה של נציגי העובדים וסירובם לחתום על ההסכם השתנה טון הסיקור, והתקשורת נאלצה להתייחס להישגיהם הדלים של העובדים הסוציאליים והציבור שהם משרתים.[2]
יו"ר ההסתדרות עופר עיני (צילום: מרים אלסטר)
במחאת הקיץ האחרון עסקו אמצעי התקשורת ביוקר המחיה, אולם לאבחנה שרמת השכר נשחקה ולכן יוקר המחיה מכביד כמעט שלא היה אזכור בתקשורת הכלכלית. במדגם עיתונים ישראליים מגוון לאורך 2011 והשליש הראשון של 2012 הוקדשו למעלה מ-5,400 אייטמים ל"יוקר המחיה". בקרב העיתונים הארציים הבולטים נע מספר האייטמים בין 183 ("ישראל היום") ל-921 ("הארץ"). לעומת זאת, העיסוק בתוספת יוקר היה מזערי: 120 אייטמים עסקו ב"תוספת יוקר" בתקופה המקבילה בעיתונות. סך כל האזכורים לתוספת יוקר בעיתונים הארציים נע בין 2 ("ישראל היום") ל-12 ("הארץ–דה-מרקר").[3]
באופן כללי, על כל 45 סיפורים שעסקו ביוקר המחיה, התפרסם בעיתונות הכתובה סיפור אחד בלבד שעסק בתוספת יוקר. זוהי עדות לכך שהתקשורת הכלכלית מילאה פיה מים והתעלמה כמעט לחלוטין מהעובדה שמאז שנת 2000 ההסתדרות לא חתמה הסכמי תוספת יוקר עם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים.[4]
המחוקק העניק להסתדרות סמכות בלעדית לחתום על הסכמי תוספת יוקר, ולאחר חתימתם, שר העבודה והרווחה חתם על צו הרחבה המחיל אותם על כל העובדים שבשטחה הטריטוריאלי של מדינת ישראל. אי-חתימת הסכם תוספת יוקר פוגעת דווקא בעובדים החלשים – אלה שאין להם אפשרות לקבל תוספת שכר, תוספת דרגה, תוספת ותק או כל תשלום מעבר לעדכון שכר המינימום. המרוויחים הגדולים הם המעסיקים במגזר הציבורי, קרי משרד האוצר, וכל יתר המעסיקים, הן במגזר העסקי והן במגזר הפרטי. מדובר בחיסכון של מאות מיליוני שקלים בחודש, גם אם היו עורכים התאמה של נוסחת תוספת היוקר לרמת האינפלציה של 4%–2% לשנה.
סביר שההתייחסות החד-ממדית בכל הקשור להסכמי עבודה ושכר נובעת בין השאר ממניעים כלכליים. כאמור, ההזנחה של תוספות השכר על-ידי ההסתדרות חוסכת למעסיקים מיליארדי שקלים. משרד האוצר, המתקצב את המגזר הציבורי, נהנה מכך שההסתדרות קובעת סף נמוך של תוספות שכר. תוספת שכר של 7.25% ליותר מחמש שנים היא הסכם מצוין למשרד האוצר, מה עוד שאחוזים אלה משולמים בכמה מנות. באופן כזה משרד האוצר יכול גם לדרוש מארגוני עובדים עצמאיים, כמו ההסתדרות הרפואית בישראל (הר"י) או ארגון המורים העל-יסודיים, להתאים את עצמם להסכם של ההסתדרות.
החיסכון בעלות העבודה למגזר הציבורי מגיע למיליארדי שקלים מדי שנה. ברור, אם כן, מדוע סיקור אוהד לעתים של ההסתדרות יכול לשרת גם את הממשלה וגם את המגזר העסקי-פרטי. התקשורת הכלכלית, שברובה בבעלות פרטית, תתקשה לבקר את ההסתדרות. הרי ההסתדרות משרתת יפה מאוד את מטרתם העיקרית של בעלי ארגוני התקשורת הללו, שהיא מקסום הרווח על-ידי קיצוץ בעלויות העבודה.
מקרה העובדים הסוציאליים מראה שכדי לקבל סיקור הוגן, נדרשים עובדים לפנות ישירות לציבור כדי ליצור אמפתיה למאבק שלהם. אולם מעבר להישגים נקודתיים, כדי שהעיסוק ביחסי עבודה יהיה מעמיק יותר נדרש ביסוסה של עיתונות כלכלית שאינה נשענת רק על מקורות מימון מסחריים.[5]
מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים שנכתבו לקראת כנס אלי הורוביץ לכלכלה וחברה 2012, שנערך על-ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה והמסלול האקדמי, המכללה למינהל, מו"לים שותפים של אתר זה. המאמרים נכתבו במסגרת צוות בראשות ד"ר רועי דודזון, שעסק בשאלה: "האם התקשורת הכלכלית בישראל חופשית?".
[1] למשל, הדיווח על ההסכם הראשון עם העובדים הסוציאליים הופיע ב"גלובס" תחת הכותרת "הישג לעובדים הסוציאליים: לפחות 7,100 ש' לעובדי העמותות". שי ניב, 15.3.2011.
[2] ראו, למשל, התייחסות לשביתה ב"כלכליסט": "מכיוון שגם הפעם מדובר במשחק סכום אפס, אז אם עיני המנצח – המפסידים הם אנחנו, הציבור, וכמובן גם העובדים הסוציאליים. שום שינוי מהותי לא יקרה, לא בקרב העובדים הסוציאליים ולא במגזר הציבורי בכללו. עובדים ימשיכו לקבל שכר באופן מובנה שלא נותן להם תמריץ לקידום, ובהתאם גם ייראה השירות שנקבל מהם". מיקי פלד, "הרווח כולו של עיני ולוין", "כלכליסט", 30.3.2011; מירב ארלוזורוב, "ואיזה מסכנים העובדים הסוציאליים", "דה-מרקר", 23.5.2011.
[3] זהו עיבוד של נתונים שהופקו על-ידי יפעת מחקרי מדיה.
[4] אמנם בשנת 2000 האינפלציה היתה 0%, אולם מאז ועד היום האינפלציה, קרי עליית מדד המחירים המצטברת, הגיעה ל-28%.
[5] ראו לעניין זה את המאמר של לחמן-מסר בסדרה זו.