בעשור האחרון הפכו שירותי תוכן ברשת שאינם מייצרים שום תוכן לפופולריים במיוחד. איך זה ייתכן? איך אתרים שאינם מייצרים תוכן יכולים להפוך למקורות תוכן מהגדולים ברשת? התשובה פשוטה – אנחנו, הגולשים, מייצרים את התוכן. חברת פייסבוק, למשל, אינה מייצרת תוכן. היא מספקת את הבמה, התפאורה, האביזרים והתאורה, אבל אם הגולשים לא ימסרו לה את הטקסטים והתמונות שלהם, פייסבוק תהפוך עד מהרה לחסרת ערך. האם פייסבוק מתחלקת עם הגולשים בערך (הכנסות, רווחים) שנוצר כתוצאה מעבודתם? מובן שלא. הגולשים עובדים בחינם.
פייסבוק אינה היחידה. כמעט כל שירות שהתוכן שלו מבוסס על פעילות הגולשים נוהג בצורה דומה. מנועי חיפוש כמו גוגל, רשתות חברתיות כמו טוויטר, אינסטגרם ופינטרסט, אתרים כמו פליקר וטמבלר, אלו ודומיהם אינם נוהגים לפצות את הגולשים בתמורה לזמן ולעבודה שהשקיעו ולשתף אותם בערך שייצרו. בהקשר הזה יוטיוב יוצאת דופן, כיוון שהיא מציעה לגולשים שמעלים סרטונים פופולריים במיוחד מודל לחלוקת ההכנסות שנוצרות כתוצאה מהצפייה בסרטון שלהם. אך אני מתרשם שבקרב השירותים הגדולים, יוטיוב היא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.
לפני שנתיים וחצי כתבתי כאן על תביעה שהגישה קבוצה של בלוגרים נגד אריאנה הפינגטון, מייסדת ה"הפינגטון פוסט", לאחר שמכרה את האתר שלה לתאגיד AOL בתמורה ל-315 מיליון דולר. הבלוגרים טענו שהם הסיבה שבגינה "הפינגטון פוסט" הפך לאתר כה נחשק, ולכן הם זכאים לחלק בכספי הרכישה. התביעה נדחתה על-ידי בית-המשפט. השופט פסק כי הכותבים היו מודעים היטב לתנאי עבודתם – היינו, עבודה תמורת חשיפה.
הרציונל הבסיסי הזה, שהשתרש במדיה החברתית, זולג כעת למקומות נוספים. יותר ויותר גופים מסחריים מרגישים בנוח לפנות אלינו – הגולשים, הקוראים, הצרכנים – ולבקש שנעבוד עבורם ללא תמורה. הנה שלוש דוגמאות מהזמן האחרון.
מודעה של חברת שיכון-ובינוי
חברת שיכון-ובינוי חוגגת 90. אני בטוח שגם אתם מאושרים. לפני שהופרטה ועברה לשליטתה של שרי אריסון, היתה שיכון-ובינוי (יחד עם סולל-בונה) חברה הסתדרותית שלה חלק נכבד בבניין היישוב והמדינה. כעת, לרגל חגיגות ה-90, החליטו בשיכון-ובינוי לנסות לנכס לעצמם את הרזומה הלאומי של החברה, אבל בלי להתאמץ יותר מדי. לכן שיכון-ובינוי מפרסמת מודעות וקוראת לכם "לקחת חלק בהיסטוריה של כולנו" ולספר את סיפורן של "סולל-בונה, שיכון-עובדים וסולל-בונה ארצות חוץ". פנטסטי. תמיד רציתי לספר את סיפורה של סולל-בונה. איך עושים את זה? הנה כך:
"אם יש ברשותכם תמונות, מסמכים, מכתבים, מזכרות, תעודות, יומנים, כרזות, כלי עבודה ועוד", אומרת לכם שיכון-ובינוי, שלחו לנו אותם ונשמח לפרסם אותם כחלק מחגיגות ה-90 שלנו". חמודים. למטה, בתחתית המודעה החגיגית, מופיעה כוכבית קטנה ולצדה הטקסט הבא:
"בהעברת התמונה/המסמך או כל חומר אחר ('המסמכים') מצהיר ומתחייב המעביר כי הוא בעל הזכויות בהם, רשאי להעבירם, וכי הוא נותן לשיכון-ובינוי זכות לעשות שימוש בלתי מוגבל במסמכים על-פי שיקול דעת, לרבות פרסומם לציבור בכל מדיה שהיא, ולא תשולם תמורה כלשהי עבור המסמכים והשימוש בהם".
נחמד, הא? ירשתם תמונה היסטורית שקשורה בסולל-בונה? נהדר! תעבירו אותה אלינו ואם נרצה נפרסם אותה ברבים ואתם בתמורה תקבלו אפס תמורה. לא טוב? בואו נעבור לחיתולים.
מתוך תקנון מבצע של חוגלה-קימברלי, בעלת מותג החיתולים האגיס
חברת האגיס יצאה באחרונה בקמפיין תחת הכותרות "אמא לא מתפשרת!". הפרסומת, המופיעה, כמה מתאים, בפייסבוק, מזמינה: "לחצי Like ואולי תוכלי להשתתף בפרסומת של האגיס עם הבייבי שלך". מעבר לשימוש הדוחה במלה "בייבי" כדרך להימלט מהצרות שהעברית מציבה בפני מי שרוצה לדבר על בנים ובנות במלה אחת, האגיס מציעה לנשים את ההצעה הבאה, שמפורטת בתקנון: חברת חוגלה-קימברלי שיווק בע"מ מזמינה אמהות לפרסם תמונה שלהן עם ילדן בדף הפייסבוק של האגיס ולפרט "במה הן לא מתפשרות כשזה נוגע לילד שלהן" (כלומר ל"בייבי"). במקביל, גם במסגרת אירוע בייבילנד (נשבע לכם, לא המצאתי את השם הזה) הוזמנו נשים להצטלם עם ילדיהן. אנשי החברה בחרו מבין התמונות כמה נשים והבייבים שלהן כדי שישתתפו בקמפיין (המכונה "קמפיין פרסונלי") במדיות שונות, לרבות "שילוט חוצות, נקודות מכירה, אינטרנט, טלוויזיה וכדומה".
ואו, זה ממש מלהיב. סתם-אשה מצטלמת עם הסתם-בייבי שלה, ואם יד הגורל רוצה ו"עורכי הפעילות" בוחרים בהם, הם יופיעו על שלט חוצות, או בטלוויזיה!
סעיף 11 לתקנון: "למען הסר ספק, המשתתפים בפעילות ו/או בקמפיין ו/או בקמפיין הפרסונלי אינם זכאים לכל תמורה מכל מין וסוג שהוא בגין השימוש אשר ייעשה בתמונה במסגרת הקמפיין ו/או בגין כל שימוש אחר ו/או בגין השתתפותם ביום הצילום וכיוצ"ב".
כמובן. למה שיקבלו תמורה, מה הן כבר עשו? באו ליום צילומים ארוך עם הבייבי שלהן והצטלמו? אנשים שזו העבודה שלהם מרוויחים מיום צילומים שכזה כמה אלפי שקלים הגונים, אבל הנשים האלו שבאו לבייבילנד, זו לא העבודה שלהן ולכן אין שום סיבה לשלם להן. לא רק שלא נשלם להן, על שום דבר, משום סוג, בשום אופן ובשום צורה, הן יירדו על ברכיהן כשהן ממררות בבכי ובעיניים נוצצות יאמרו לנו, "הו, תודה שבחרתנו, תודה, האגיס!". ואם זה לא גאוני, אל תקראו לי לוציפר.
"החלה תחרות עיצוב האפליקציה של 'ישראל היום'", 25.10.13
מה שמוביל אותי ל"ישראל היום".
בחודש שעבר הופיעה ידיעה ב"ישראל היום" המספרת בשמחה כי "החלה תחרות עיצוב האפליקציה ל'ישראל היום'". כותרת המשנה מדווחת כי המתכנת שהאפליקציה שלו תיבחר יזכה ב-50 אלף שקל. אם התפעלתם מהסכום הזה, 50 אלף שקל, כנראה שמעולם לא שילמתם עבור פיתוח אפליקציה. כל מי שאי-פעם הזמין עבודה לפיתוח אפליקציה לעיתון בסדר גודל של "ישראל היום" (שדורש אפיון מלא כולל עיצוב ואז בתוך 60 יום משלוח של האפליקציה כשהיא פועלת באופן מלא) יודע ש-50 אלף שקל אינם אפילו מחצית מהתשלום הסביר, אפילו לא שליש, לעתים אפילו לא רבע, ושהוא בוודאי לא יקבל את המוצר בלוחות הזמנים האלו.
"התחרות" של "ישראל היום" מזכירה תחרויות שהורים עורכים בקרב הילדים שלהם כאשר הם אינם רוצים להזמין עוזרת בית: מי מהילדים שינקה את החדר שלו הכי טוב יקבל משולש פיצה. תחרות! כלומר, במקום להזמין אדם שזו פרנסתו ולשלם לו על כך 300-200 שקל, מוכרזת "תחרות" שהזוכה בה מקבל תשורה שעלותה 15 שקל.
זו אינה "תחרות", אלא ניצול בוטה וציני, והוא אינו שונה במאומה מהניצול של הנשים והבייבי שלהן או של האנשים בעלי התמונות ההיסטוריות שעושים להם טובה והם יכולים למסור את הרכוש שלהם בתמורה לשום דבר בריבוע.
מה שהחל במדיה החברתית מפעפע כעת גם בקרב חברות מסחריות: ה"מותג" שוב אינו מדבר אל האנשים, אלא מעוניין לשתף אותם, להפעיל אותם. אלא שבעוד שברשת הגולשים אינם נהנים מהערך שהם מייצרים עבור השירות, אך נהנים מהשירות עצמו (תוצאות חיפוש, קשרים בינאישיים, מציצנות ואקסהיביציוניזם וכן הלאה), במעבר מחברות האינטרנט אל החברות בעולם הלא וירטואלי, נוהל העבודה בחינם הפך ציני עוד יותר: כעת עצם הזכות לעבוד עבור החברה הוא התגמול המוצע ללקוחות הנאמנים.
"המותג" הפך למעסיק מהגיהנום – הוא רוצה שהאנשים יעבדו אצלו, יתאמצו עבורו, ובתמורה הם לא יקבלו שום דבר. ו"המותג", צר לי להודיע לכם, כנראה יקבל את מה שהוא רוצה, כיוון שאנחנו חיים בתרבות ובשיטה כלכלית שבהן לא רק שאנשים עובדים בחינם כל הזמן, לא רק שהם אינם רואים בכך כל בעיה, הם גם מאושרים מכך עד עמקי נשמתם.
יווו, תראו, תמונה של חתול. לייק!