בפברואר 2006 פירסם אורי בלאו ב"הארץ" כתבת פרופיל על אהוד אולמרט ("ראש ממשלה מחוסר ראיות", 21.2.06), שזה עתה החל למלא את מקום ראש הממשלה אריאל שרון, שנפל למשכב. הרבה לפני פרשות ראשונטורס, טלנסקי, הולילנד ומרכז-ההשקעות – לבלאו לא חסרו עובדות מרתקות ובעלות חשיבות ציבורית עבור קוראיו.
מדגם חלקי ביותר: אולמרט קיבל מיו"ר בנק הלוואה שלא החזיר מעולם, ופעל לטובתו כחבר-כנסת כאשר היו"ר הסתבך בפלילים; הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בעיריית ירושלים, בימי אולמרט כראש העיר, סירבה לשמוע התנגדויות שהוגשו לתוכנית הולילנד; משרד פרקליטים המקורב אליו קיבל סכומים נכבדים מהעירייה, וזו נמנעה מלהשיב לשאלות "הארץ" בנדון; העירייה בהובלת אולמרט ויתרה על היטלי השבחה עצומים ליזמים שיוצגו על-ידי משרד יגאל ארנון – במקרה הפרקליט שייצג את אולמרט בעבר תמורת קרוב למיליון דולר.
אלת הצדק. פסל, פרט (צילום: סקוט, רשיון cc-by-nc)
המשותף לעובדות הללו הוא שהן אינן שנויות במחלוקת, בדומה לעובדות אחרות שנחשפו על אודות אולמרט לאורך השנים: למשל, העובדה שנטל הלוואה שמנה מאיש עסקים ופרע אותה כעבור 18 שנה, רק לאחר התערבות מבקר המדינה, חקירת משטרה וחשיפת הפרשה על-ידי גידי וייץ ב"הארץ"; למשל, האופן שבו דחף לאישור עסקת קרקעות המלח בין המדינה למשפחת דנקנר: כדי לשכנע שקיים כורח משפטי באישור, סיפר אולמרט לחברי מועצת מקרקעי ישראל כי המדינה היא שיזמה את העסקה ואף כפתה אותה על הדנקנרים באיומים. תחקיר שפירסם הח"מ ב"גלובס" הציג מסמכים שסתרו את הדברים הללו, שהוכחשו גם על-ידי הדנקנרים עצמם. לימים, כידוע, הוגש נגד דני דנקנר כתב אישום בגין מתן שוחד לשם קידום העסקה ש"נכפתה" עליו אליבא דאולמרט.
העובדות הללו אינן מוכיחות בהכרח את ביצוען של עבירות פליליות כלשהן. לו הוגש כתב אישום בגינן, יכול להיות שהיה "נזרק מכל המדרגות". על-פי הרציונל וערכי המוסר שמפיצים בשבוע האחרון אולמרט וחבריו – ביניהם כאלה שבעבר שימשו "עיתונאים" – משמעות הדבר היא כי מדובר בגיבוב מידע נטול עניין ציבורי.
מבחינת חבורת אולמרט מדובר בצביעות אינטרסנטית שקופה ביותר (שהרי הם היו הראשונים לבוז להכרעות דין משפטיות בבואם לקיים יחסים חמים עם עבריינים מורשעים). אלא שהתרבות, או תת-התרבות הזו, של ראיית המשפט כחזות הכל, מחלחלת אל העיתונאים, אלה שהיו אמורים להיות הראשונים לדחות אותה, שכן היא חותרת תחת עצם ההצדקה לקיומם המקצועי. אם מעשים שאינם גוררים הרשעה פלילית אינם בעלי חשיבות ציבורית ובהכרח אינם פסולים, הרי שאין כל צורך בעיתונאים.
טיפול עיתונאי ראוי בפרשת אולמרט כלל לא אמור להתעכב יתר על המידה על הסוגיות המשפטיות. לשם כך קיים הביטאון המקצועי של לשכת עורכי-הדין. עיתונאי מקצועי ורודף צדק בוודאי אינו צריך להתנהל באופן שבו בחר גדעון לוי, שהתגאה היום כי בכל הנוגע לשחיתות של אולמרט, "העדפתי להמתין להכרעת הדין. כך לא עשו כולם". מעניין מה יחשוב לוי על עיתונאים שיודיעו כי הם אינם מעוניינים לסקר את הכיבוש, ומעדיפים להמתין להכרעה משפטית בסוגיה. הפלסטינים טוענים לעוול? שיגישו תביעה, נראה מה יפסקו השופטים ונאמר אמן.
עיתונות מקצועית ורודפת צדק צריכה לעוט על אלפי עמודי העדויות והחקירות ועל מאות עמודי הכרעת הדין במשפט אולמרט כעל אוצר המכיל שרשרת ארוכה של עובדות חשובות ומעניינות על אודות מי שכיהן כראש ממשלת ישראל. אוצר המוכיח כי איש עסקים העביר לאולמרט מזומנים למטרות עלומות וקיבל ממנו, מנגד, סיוע בעסקיו; כי משפחת אולמרט בילתה בחו"ל על חשבון כספים עודפים שניגבו מארגוני צדקה; כי אולמרט קידם כשר מתן הטבות מקופת המדינה ללקוחותיו של חברו הטוב; ועוד ועוד.
לא מדובר עוד רק בטענות של עיתונאים, פרקליטים או עדים אינטרסנטים, ואפילו לא רק בקביעות של שופטים: כיוון שאולמרט טרח לפרגן בחום לשופטים ולסמוך את ידיו על קביעותיהם – הרי שמבחינה ציבורית-עיתונאית יש לראות בכך כהודאה בעובדות הנ"ל מצד ה"אינסיידר" האולטימטיבי.
נניח לרגע שעיתונאי כלשהו היה מקבל לידיו, עוד לפני החקירות וההליך המשפטי, חומרים המוכיחים את העובדות הללו. האם היה עליו להמתין לבירור משפטי קודם שיכין כתבה נהדרת ובעלת חשיבות ציבורית מדרגה ראשונה?
קחו למשל את פרשת ביביטורס. לא ברור מה יקבע בנדון מבקר המדינה, וכלל לא בטוח שמסעות ההדוניזם של נתניהו יסבכו אותו בפלילים. אולם הדבר החשוב מבחינה עיתונאית וציבורית הוא שתחקיר "המקור" שחשף את הפרשה (גילוי נאות: הח"מ משמש כתב בתוכנית) גילה כי נתניהו נהג לטייל בעולם על חשבון בעלי הון, ואת זה גם שרה לא תכחיש.
היה זה דווקא יאיר לפיד, חברו הטוב של אולמרט, שממש לאחרונה קונן על כך שהעיתונות ויתרה על תפקידה המסורתי לחשוף את האמת לטובת "האמת המשפטית". לפיד הסביר זאת בהעדרם של המשאבים הכלכליים הנחוצים כדי לבצע עבודה עיתונאית ראויה. ההתמסרות של חלקים בתקשורת ל"אמת המשפטית" בסיקור פסק הדין במשפט אולמרט מלמדת כי לא רק כסף חסר כאן, אלא גם יושרה מינימלית.
איתי רום הוא כתב התוכנית "המקור"