שי לחג (צילום: TPTW, רשיון cc-by-nc)
על העיתונות הישראלית עוברים, ככל הנראה, הימים הקשים ביותר מאז הקמתה. לצד גלי פיטורים המוניים ואיומי סגירה, ומול צונמי העיתונאים המובטלים שעלול לשטוף את לשכות התעסוקה בקרוב, הפכו לעניין שבשגרה חטאים מקצועיים: התקרנפות, שקרים לציבור, מניפולציות, ואולי הגרוע מכל: שימוש בעובדים ככלי משחק בידי הנהלות ובעלי מניות בדרך להישרדות.
אכן, כמו בשירו של חנוך לוין "שחמט" – כאשר יש "בכי בחדרים", חדרי הכתיבה והעריכה, הגרפיקה והצילום – המלך ממשיך לשחק עם המלכה כאילו כלום. וכך מתכנס לו דירקטוריון ערוץ 10 מדי שבוע כדי להחליט על פיטורים המוניים (כתשובה לחילוט הערבויות) אך ורק כדי "להשעות" אותם (כאשר עיני מתערב), "להחזיר אותם" (כאשר שטייניץ מתחמק), ושוב להשעותם (כאשר מוקמת ועדה), וחוזר חלילה.
איש, כולל העובדים כמובן, אינו מתקומם נגד ההתנהלות הפסולה וההיסטרית הזאת, שתכליתה אינה ברורה, מלבד התעללות מתמשכת בעוסקים במלאכה. האויבים הם תמיד השרים, ביבי, שטייניץ. בעלי המניות וההנהלה הם קורבנות אומללים. כשנוח להם, יבקשו מהעובדים (כפי שהיה במשבר הקודם) "לשמור על שקט מוחלט" כדי שאפשר יהיה להתחנף ולהתחנן בפני הפוליטיקאים מאחורי הקלעים. וכשזה לא עוזר, הם מובילים את המחאה נגד הממשלה במלוא גרונם.
כך גם ב"מעריב": גם שם כולם נושמים לרווחה (לרגע קט בלבד, כמו טובע שעולה מן המים כדי לקחת מעט אוויר, ומיד חוזר למצולות) כאשר ה"דירקטוריון" (של חברת האחזקות דסק"ש) מודיע כי יזרים עוד כמה מיליוני שקלים כדי "להמשיך לשלם לעובדים עד אחרי החגים". ואחרי החגים? אללה יוסטור. בלי בושה מצהיר עורך "מעריב" כי דנקנר "יעשה הכל" כדי שהעיתון ימשיך להתקיים. ברור. שהרי רכש אותו מלכתחילה מתוך מחויבות לחופש העיתונות בישראל, ולא ינטוש אותה במצוקתה.
ב"הארץ" השקיפות והיושר אינם גדולים בהרבה, כאשר עורך העיתון מציג את מהלך סגירתו של המוסף הפוליטי המשמעותי כמהלך טריוויאלי של צמצומים וטוען כי "האיכות והמקצוענות של 'הארץ' אינן נמדדות במספר עמודי העיתון ומוספיו". ולמנויים – הפראיירים כביכול, כמו הח"מ, שממשיכים לדבוק בעיתון האיכותי על אף שמחירו מאמיר ככל שמותניו הולכים וצרים – מוכרים את הקיצוצים הללו ככלה חדשה במלבושים מעודכנים ויוקרתיים: "מוסף 'הארץ' החדש" (רוצה לומר: "הקטנו את המוסף המפואר של פעם לפורמט של 'עכבר העיר' ובקרוב אולי נעשה ממנו בול"), "שישי החדש" (כלומר, "כדי לקצץ במשרות דחסנו את המוסף לתוך עמודי החדשות") וכיו"ב.
והעיתונאים? אנחנו שהצהרנו ש"לא נשתוק" לנוכח הניסיון לגמד את המקצוע ולשתק את חופש הביטוי; שנדחסנו לתוך אולם הסינמטק אך לפני פחות משנה כדי להשמיע את זעקת הדמוקרטיה; שנשבענו אמונים לעט ולמסך – אנחנו מסתפקים במעט מאוד: תנו לנו משכורת עד החגים. זה כל מה שצריך עכשיו. בדרך גם נאכל כל לוקש שימכרו לנו, נמחא כפיים בהתלהבות לכל פוליטיקאי שיחניף לנו, ובדרך אל "ההצלה" (שהיא בעצם רק דחיית הסבל וההתעללות לסיבוב הבא אחרי החגים/בינואר/בקיץ) נשחק את המשחק המוכר: "לא נסכים להחשכת המסך"; "לא נפקיר את חברינו העיתונאים"; "לא ניתן יד לפגיעה בתוכניות האקטואליה".
האומנם לא ניתן יד? וכי מה עשינו עד כה? האם לא הסכמנו בשתיקה לכל גחמה וצנזורה, לכל בריונות וקומבינה רק כדי למשוך את העגלה המקרטעת עוד חודש? האם לא קיבלנו בהכנעה כשהורידו תוכניות אקטואליה משיקולים לא ענייניים? האם לא המשכנו בשקט לפרסם ידיעות וכתבות שמשרתות את המו"לים שלנו? האם באמת תמכנו בעיתונאים שהעזו להתמרד?
שלא יהיו ספקות: את החובות של ערוץ 10 צריך לדחות, ולא לחלט. ואם אפשר למחוק אותם – מן הראוי שמדינת ישראל תמחק, כמו שעושים לכל מוסד ציבורי שתכליתו תרומה לתרבות ולדמוקרטיה הישראלית. כלל לא חשוב אם יש צופים שלא אוהבים את ערוץ 10. גם את הבימה לא מצילים על-פי דרישת הקהל. יש גם למצוא דרך להציל את "מעריב", ובכלל צריך לשמור מכל משמר על כל כלי תקשורת בישראל.
אבל מי שחושב שדחיית הבעיה תיתן מזור למכאוביו של המקצוע, עושה שקר בנפשו. ראו מה גרמה דחיית הרפורמה ברשות השידור במשך שנים על גבי שנים למוסד החבוט הזה.
העיתונות בישראל צריכה לקום ולהודות ביושר כי גם לה חלק בכישלון הצורב של המקצוע. היא צריכה לתבוע "ניו-דיל" כולל: שינויי חקיקה, רגולציה מעודכנת ורלבנטית, תקנון אתיקה מחייב. היא צריכה למצוא דרך להחליף את מועצת העיתונות בארגון עם שיניים. וכן, היא צריכה לפתח מנגנונים שיגנו על העיתונאים באופן ממשי. לא רק על המשכורת שלהם והשי שיקבלו לחג, אלא גם, ואולי בעיקר, על יכולתם לעשות את עבודתם בלא מורא ובלא משוא פנים.
יש עשרות הצעות שם בחוץ: מהצעתו של אהרון ברק בת למעלה מעשור להכפיף את העיתונות לדיני המשפט הציבורי, דרך הרעיון להקים מנגנון לחשיפת צנזורות פנימיות, ועד גוף שיעניק לעיתונאים, במקרים חריגים, הגנה של חושפי שחיתויות.
אלא שכרגע העיתונות תעדיף להתעלם מכל אלה. כי בתוך עמנו אנו חיים, וכאן מקובל לדאוג רק ל"אחרי החגים". ואחר-כך? נחכה לשי של פסח.
אבנר הופשטיין הכין תחקיר על איל ההון שלדון אדלסון. פוטר לאחרונה מחברת החדשות של ערוץ 10