כתבתו של שלמה מן על מעללי ניר חפץ ב"מעריב", שפורסמה כאן באחרונה, מספקת תזכורת לכך שאנשים – לפחות אלה מביניהם שאינם מעוניינים בכך – לא באמת משתנים. ותיקי התקשורת (בענף שבו מדי שבועיים מושלך דור שלם אל הקרח, פרספקטיבה של עשר שנים היא ותק מופלג) בוודאי זוכרים שבתחילת העשור הקודם פורסם ב"הארץ" תחקיר עם תיאורים כמעט זהים על התנהלותו של חפץ כעורך הראשי של מקומוני "ידיעות".
חפץ, אז בסך-הכל בן שלושים ומשהו, היה מועמדו של אריאל שרון לניהול רשות השידור. מאוחר יותר דיברר את נתניהו, ואחר-כך עבר לעבוד אצל נוחי דנקנר. מעטים העיתונאים שברזומה שלהם רשומה קרבה אינטנסיבית כזו לאישים שנמצאים בשפיץ של ההון והשלטון – שאותם העיתונות צריכה לסקר ולבקר ואיתם היא צריכה להתעמת.
זו היתה הפסקה הראשונה והאחרונה ברשימה הזו שתתייחס לחפץ בפן האישי. אני נמנה עם מפוטרי "מעריב" בקדנציה שלו, ומעדיף להשאיר את העיסוק בו לאחרים. אבל הכתבה המדוברת עליו, לצד מה שמתרחש ב"מעריב" בפרט ובתקשורת לאורכה ולרוחבה בכלל, מחדדת את אחת השאלות החשובות בימים אלה בעיתונות הישראלית: למי ולמה מחויב העורך הראשי.
העורך הראשי – ואני מתכוון לאדם שעומד בראש המערכת העיתונאית, לאוו דווקא למי שנושא בתואר הסמלי בתיבת הקרדיטים – ממוקם בנקודת החיכוך הטעונה שבין הדרג הניהולי והעסקי לבין הזרוע העיתונאית. המנהלים והבעלים, במקרים רבים, רואים בכלי התקשורת כלי לקידום שורה של מטרות, שעיתונות טהורה היא לאו דווקא אחת מהן: הם מעדיפים עיתון שלא מעצבן רגולטורים, לא מתגרה במפרסמים, מקדם את העסקים האחרים של בעל הבית ועושה כבוד לבעלי בריתו הפוליטיים או העסקיים.
העיתונאים – לפחות אלה מביניהם שנותרו נאמנים לשליחותם – רוצים לעשות בדיוק ההפך: לחשוף, לבקר, לאתגר. לשרת את הציבור, ולא את הבוס. וברוב המקרים זה ממש לא אותו הדבר.
מפגש העולמות הזה הוא המקום שבו העורך הראשי צריך להחליט למי ולמה הוא מחויב: למקורביו הפוליטיקאים שאתמול עבד אצלם ומחר הוא שואף להיות אחד מהם, או לציבור שזכאי לדעת הכל על נבחריו. לתאגיד העסקי ולבעל ההון שמינה אותו ושעשוי לדאוג לו גם לג'וב הבא, או לקוראים ולעיתונאים שמצפים ממנו לסקר את הנעשה בתחום הכלכלי בלי מורא, בלי משוא פנים. מה יש לומר, הסיסמה של "העולם הזה" מעולם לא היתה רלבנטית יותר.
זה לא שיש רק שני סוגים של עורכים. בחיים יש עוד צבעים חוץ משחור ולבן, ותפקיד העורך הראשי תמיד כרוך בפשרות. ב-23 שנותי כעיתונאי עבדתי תחת עורכים רבים, וראיתי מגוון שלם של דרכים לתמרן בשדה המוקשים שממתין לעורך בכל יום במשרד. ראיתי כאלה שנאבקו כמו אריות – כולל שאגות של ממש – כדי להגן על הבייבי העיתונאי שלהם, ראיתי כאלה שחשבו ששווה לוותר בטווח הקצר כדי להרוויח חופש מערכתי בטווח הארוך, וראיתי גם כאלה שעמוד השדרה האתי שלהם הפך בתהליך מאלף לעיסה נימוחה שהבוס לש אותה לצרכיו. הפערים בין האנשים שנמצאים על הספקטרום שתואר כאן משמעותיים, ובכל זאת היה ביניהם מכנה משותף אחד: לפחות בתחילת הדרך, הם היו מחויבים לאתוס העיתונאי.
אני לא רוצה לצבוע את העבר בוורוד. עברה של העיתונות הישראלית רחוק מלהיות מושלם: פעם, סיפר לי כתב מדיני ותיק, העורך הראשי היה הולך למפגש השנתי של "ועדת העורכים" עם ראש הממשלה, ואחרי שחזר פתאום בקעו מגרונו טקסטים דוברותיים ואווירה ממסדית שניסה להשליט במסדרונות המערכת. אבל העובדה שמצבנו לא היה מזהיר עדיין לא אומרת שלא הצלחנו להידרדר מאז, ובגדול.
מלשכותיהם של יותר מדי עורכים ראשיים, ביותר מדי כלי תקשורת מובילים – פרטיים כמו ציבוריים – מנשבת היום רוח שמדכאת עיתונות ולא מעודדת אותה, רוח שמעידה שהעורך הראשי שייך לצד השני; הצד של הפוליטיקאים, של בעלי ההון, של האינטרסים הזרים. הצד שהאתוס העיתונאי מאיים עליו. הצד שיש לו עניין מובהק לביית את העיתונות, לאלף אותה, לגמד אותה. הצד הלא נכון.
איך אני יודע? גם כי מבחן התוצאה מדבר בעד (או נגד) עצמו, וגם מפני שעיתונאים יודעים. הם יודעים ברגע שהם נכנסים לחדר העורך, מסתכלים לו בעיניים, שומעים את הקול ואת המנגינה. בחושיהם הבריאים הם יודעים אם הוא יעמוד לצדם ביום שבו ייגעו בעצב חשוף, אם הוא רואה בתחקיר בלעדי נכס או נטל.
זה תהליך עצוב והרה אסון לא רק מפני שהוא משליך באופן ישיר על טיב המוצר העיתונאי שהציבור הישראלי מקבל, אלא גם מפני שהוא שומט את הלגיטימציה מתחת לרגליה של העיתונות הישראלית. נכון להיום, אין מודל כלכלי עצמאי שמאפשר לעיתון להרוויח כסף בישראל. היום כבר ברור שעיתונות חופשית באמת תוכל להתקיים כאן בטווח הנראה לעין רק בסיוע תמיכה ציבורית לפי מודל זה או אחר.
רק שכדי לבקש את תמיכת הציבור, צריך להוכיח שמשרתים אותו. בעיתונות שאינה מחויבת לאתוס העיתונאי יהיה קשה לשכנע את הציבור לתמוך. וקשה לייצר עיתונות כזו כשהאדם שעומד בראש המערכת לא באמת מעוניין.
לתגובות: Aviv67@gmail.com