לפני כשבועיים הוציא עמוס בידרמן מתחת ידו קריקטורה קולעת במיוחד: נראו בה ישראלים נמלטים  למקלט ממטח הפרסומים העיתונאיים הכבד על מלחמת יום הכיפורים. אכן, שטף כזה של דיווחים, סקירות, פרשנויות וזכרונות על המלחמה ההיא לא היה בכלי התקשורת זה 40 שנה. וזו מלחמה שדשים בה מדי שנה, בהתקרב יום הזיכרון לחלליה. השנה היה הסיקור עמוס באופן חסר תקדים, עד כדי גודש שאין לשאתו – מה שהניע את הקריקטוריסט השנון של "הארץ" לקרוא את התקשורת לסדר.

התקשורת לא נענתה. היא הוסיפה להציף את הציבור בשפע בלתי מובחן של גירויים שבמקום לעורר סקרנות ועניין כלפי המלחמה ההיא, הולידו תחושה של שובע ותפלות. מה לא הומטר על הציבור – זכרונות אישיים וסקירות למדניות, תיעוד חזותי ועדויות קוליות, קטעי פרוטוקולים ומחקרים היסטוריים. כלי התקשורת נראו כמי שמתחרים ביניהם מי ימציא את הגלגל ויסעיר את המדינה בגילוי הכי מרגש, בעדות הכי מסעירה, בגימיק הכי מקורי.

וכך נקראו המאזינים והצופים לשתף את הכלל בחוויותיהם האישיות מהמלחמה ונסיבותיה, שבויים ובני משפחות שכולות הוזמנו לשחזר (שלא לומר למחזר) את סבלם ויגונם, עיתון אחד הזמין את קוראיו לשלוח העתקי גלויות מהמלחמה והטבלואיד המתחרה קרא לאזרחים לזהות את עצמם בתצלומים מימי אוקטובר 1973. היו כלי תקשורת שהפכו את עצמם למשהו דמוי המדור לחיפוש קרובים של שנות ה-50 והיו שהציעו את עצמם על תקן של אכסניה למפגשי מחזור.

בדרך כלל, הקו שאיפיין את הסיקור היה המרדף אחרי הסיפור האישי. החלל התקשורתי של שלושת השבועות האחרונים היה, בהפוך על הפוך, מעין דף פייסבוק חובק כל, שבו הכל מוזמנים לשתף עם כולם את מטעני הזיכרון והרגשות הכי אינטימיים שהם נושאים מהמלחמה. בשאון התקשורתי שנוצר עקב כך אבדה ההייררכיה בין חשוב לטפל, בין חדש לישן, בין מאיר עיניים לסר טעם.

מה הניע את התקשורת בבחירות שעשתה באשר לסיקור יום השנה ה-40 למלחמה? האם הדחף להוציא את האמת לאור, או שהיתה זו עוד המחשה למרדף חסר עכבות אחר רייטינג? למי פנו הדיווחים – לבני הדור שחוו את מוראות המלחמה, או לילדיהם ונכדיהם שרק קראו או שמעו עליה?

השאלה מעסיקה את הח"מ משום שבשורה התחתונה, לא נחשף מידע משמעותי חדש בנחיל המלל שכיסה את כלי התקשורת מאז ראשית החודש. כבר באוקטובר-נובמבר 1973 נודע על הפסימיות של משה דיין וצוטטה אמרתו שהביעה חרדה לעצם קיומו של הבית השלישי. כבר אז אובחנה מורת רוחה של ממשלת המערך מהתנהלותו של אריק שרון בשדה הקרב. זה 40 שנה שידועה משמעותו של המחדל המודיעיני שעיוור את עיניהם של קברניטי המדינה ומצביאיה, ואין שום חידוש בהכאה על חטא היוהרה שאחזה במדינה ובמנהיגיה בעקבות ההצלחה המבצעית המסחררת של מלחמת ששת-הימים. המידע העובדתי החדש, פרטני בעיקרו, שפה ושם אכן פורסם בשבועות האחרונים, נבלע במפל הסיקור הרועש, ששיווה לא פעם לחוויה הלאומית הצורבת והמכוננת משנת 1973 מימד של זילות.

הסיקור פנה בעיקר לציבור המבוגר (בני 60 ומעלה): סיפור המלחמה והשלכותיה הוצגו, מטבע הדברים, באמצעות החיילים שלקחו בה חלק, והרקע החברתי והמדיני שגרם לפריצתה הובא באמצעות אנשים קשישים – הגנרלים והמדינאים של אותם ימים – ואף באמצעות ילדיהם (יעל דיין, עומר ברלב, יאיר אלעזר, גלעד שרון, מנחם מאיר). במובן הזה, דבר לא השתנה ב-40 השנה שחלפו מאז: המלחמות בין האלופים ברן לשרון, תחושת העוול של  דדו וגורודיש, המחלוקת האישית החריפה בין אלי זעירא לצבי זמיר, פינג-פונג הטלת האחריות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי של אותה תקופה. העמדות הסובייקטיביות של אוקטובר 73' נשארו בעינן גם בספטמבר 2013, והן עוברות בתורשה. במקרה שצצה תובנה מחכימה – למשל, הארת המלחמה כנגזרת של מחדל מדיני מתמשך – היא היתה פרי של מחקר היסטורי שפורסם כבר בעבר, ולא תוצאה של תחקיר עיתונאי עדכני. הרושם הוא שכמו שמושאי הסיקור, וגיבורי ההתרחשות, היו בני דור המלחמה, כך גם העיתונאים והעורכים שעסקו בכך ושקבעו את אופיו של הסיקור השנה.

כולן, הנפשות הפועלות והנפשות המשקיפות, הן וכנראה גם בני ביתן, מוסיפות לסבול מהלם קרב.