כמעט את כל הידיעות המדווחות על התקיפה האפשרית בסוריה מלוות תמונות של מטוסי קרב, ומכאן שבתמונה הראשית של כל אתרי החדשות כיכבה ביממה החולפת לפחות תמונה אחת של מטוסי קרב. כל קורא, לו יעצום את עיניו, יוכל בקלות להעלות בדמיונו תמונה מהסוג הזה. היא מלווה אותו מאז הילדות. מה הדבר הכי בולט בה, מה האפיון היסודי שלה? אולי זה: שהיא יפה. המדובר תמיד באמצעי לחימה משוכלל ביותר, שצבעי ההסוואה הירקרקים שלו יוצרים קונטרסט עוצמתי אל מול קו הרקיע. קצת כמו ציור.
מדוע נבחרת דווקא תמונה כזאת כדי לאייר אפשרות של תקיפה בסוריה? מהבחינה המעשית של הדברים, אפשר להסתכן בניחוש שמרבית עורכי החדשות שהחליטו להשתמש בה לא באמת נתנו את הדעת על השאלה הזאת. הם פועלים על-פי סכימה בלתי כתובה שכבר מושרשת בהם היטב, וזו גורסת שלמלחמה או למבצע צבאי ממשמש יש להצמיד תמונה של מטוסי קרב. הם לא למדו את זה בשום מקום – זה מסוג הדברים שפשוט יודעים. למה? ככה. כמו המוסכמה הגורסת שאת הידיעה על גמר "האח הגדול" צריכה לעטר תמונת הזוכה ברגע ההכרזה.
ואם היו שואלים עצמם אותם עורכים מדוע המוסכמה מצמידה תמונת מטוסי קרב למבצע או למלחמה ממשמשים, מה היו עונים? קרוב לוודאי את זאת, בשינויי נוסח אלה או אחרים: המטוסים מייצגים פן של ההתרחשות הצפויה (מטונימיה, במלים אחרות), ומבין כולם הוא נתפס כמייצג ביותר. ומדוע הוא נתפס כמייצג ביותר? כי זה מה שהוא – המייצג ביותר. תשאלו בכל קבוצת מיקוד.
ובכן, כדי להתיר את המעגליות הזאת אפשר להעלות על הדעת כמה תשובות אחרות. הראשונה והמיידית ביותר, תרתי משמע, היא שמדובר ברובד ההתרחשות הקרוב ביותר מבחינת הזמן: המרכיב הראשון של המבצע יכלול מטוסים. אמנם רגע אחרי ההמראה הם גם יפציצו, ורגע אחרי ההפצצה יתקבלו תמונות מטיפוס אחר – של הרס, של מוות. אבל בראשית (י)היו המטוסים.
מול טענה כזאת ניתן לציין שקדימות ההתרחשות אינה הגורם המכריע בבחירה כיצד לייצג את מכלול האירועים, ולראיה – אם להתייחס לדוגמה שהבאתי קודם – גמר "האח הגדול" אינו מיוצג על-ידי תצלום של רגע פתיחת התוכנית. באופן די דומה אפשר גם היה לטעון שהמטוסים הם סיבת העניין – הם יניעו את ההתרחשות. אבל מובן שזהו אותו הטיעון בחליפה אחרת, והמטוסים כלל אינם סיבת העניין, שהרי גם עליהם פועלת סיבה אחרת, והיא החלטות המדינאים.
הטובים לטיס
קריאה ביקורתית תצביע על כך שתכליתה של התמונה החדשותית היא להציף עולם ערכים מסוים, ושהמקרה שלפנינו אינו שונה. מטוסים שווים חיל האוויר, וחיל האוויר שווה עוצמה, גאווה, מצוינות. להתקיף בסוריה משמעו עוצמה, גאווה ומצוינות. לא חשוב, בהקשר הזה, שהמטוסים שיתקפו (לפחות בשלב הראשון) הם בכלל אמריקאיים, וגם לא ממש משנה שמטוס קרב הוא לא הדימוי הכי רלבנטי בהקשר של שדה הקרב העכשווי, שעובר להתבסס יותר ויותר על מל"טים; בניית המשמעות אינה תמיד מתחשבת בפרטים הקטנים, היא נוטה להתמקד במימד האווירתי של הדברים. ואם אפשר לעשות אפילו מאירוע כזה עוצמה, גאווה ומצוינות – הערכים הישנים והטובים המזוהים עם מטוס הקרב הוותיק והטוב – למה לא.
האינטרס של עורכי החדשות לקדם ערכים חיוביים אפילו בהקשר כה קודר מובן – הם רוצים שיקראו אותם. זהו תת-סעיף נוסף בהוראות ההפעלה הבלתי כתובות: כדי להמשיך למשוך את העין – ובפרט בהקשר כה קודר – יש להתעקש לחלץ מההתרחשויות את הפן האטרקטיבי, עד כמה שיש כזה. והנה, יש: כל השמים הכחולים היפים האלה, העוצמה הטכנולוגית ההייטקית הזאת.
מלמעלה: אייטם, אתר חדשות ערוץ 2, 28.8.13; "צלילת גחון על העיר" (Nose Dive on the City), טוליו קרלי, 1939
האם התקשורת חוטאת לתפקידהּ עם הבחירה בוויזואליה נוצצת? כאן הגענו לנקודת האפס של הדיון התקשורתי בארץ (ואולי בכל מקום), המתגלמת בקבוצת השאלות הנצחיות: האם הצרכנים רוצים עיתונות עניינית או בידור פטריוטי; מי בכלל יודע מה רוצה הישות המדומיינת שנקראת "צרכנים"; והאם נכון במצב כזה, של אי-ידיעה, לקבוע בשבילם.
ומאחר שהשאלות הללו לא ייפתרו אד-הוק – ודאי שלא ערב מלחמה! – נותר רק לנסות להעלות על הדעת את הידיעות ממש על תקיפה ממשמשת, רק בהבדל אחד: שהתמונות הניצבות לצדן הן של הרס. לא מפורש מדי, שהרי מוסכמה אחרת היא לא להראות התרחשויות פיקטיביות כמציאות, אבל מרומזות. תמרות עשן. המשמעות, כאמור, נבנית גם דרך אווירה. האם במקרה כזה התודעה ביחס אליהן, שלא לומר הדעה לגביהן, היתה משתנה במשהו? לא מן הנמנע.
אין כאן ניסיון לדברר אג'נדה פוליטית מסוימת, בטח שלא תפיסת עולם פציפיסטית; תקיפה צבאית היא כלי לגיטימי בתנאים מסוימים, וייתכן שבסוריה היא אף נדרשת. זהו רק ניסיון להאיר את אחד המבנים הקבועים, הבלתי הכרחיים, שבתוכם זורם המידע. הצמדת תמונות המטוסים לידיעות על מלחמה היא אחת מאלפי האוטומציות שבהן אוחז כל עורך מתחיל. בשביל זה משלמים לו.