האידיאולוגיה הקפיטליסטית מספרת לנו שכל אחד, ממש כל אחד, יכול – אם הוא רק יתאמץ מספיק. בניגוד לשיטות כלכליות-חברתיות אחרות, כמו הפיאודליזם של ימי-הביניים או הקאסטות ההודיות, שבהן חשוב לאיזו משפחה נולדת, בניגוד לקומוניזם, שבו ממילא כולם שווים (באופן תיאורטי, כמובן), הקפיטליזם מנסה לשכנע אותנו שכל אחד יכול "לעשות את זה": כל אחד יכול להיות עשיר, כל אחד יכול להצליח, כל אחד יכול להתקדם. Just Do It! אומרת לנו נייק. יותר פשוט מזה? האידיאולוגיה הקפיטליסטית עמוסה בסיפורים של אנשים שעשו זאת "בעשר אצבעותיהם", אבל זכרו: המשמעות היא שעליך לעבוד. לעבוד קשה.

בתוך סבך החבלים והסולמות הקפיטליסטי, יש כמה קיצורי דרך שמאפשרים לך להתקדם במהירות גם אם לא עבדת קשה. כך, לדוגמה, אם נולדת למשפחה עשירה, תוכל להיות עשיר גם אם לא עבדת יום בחייך; אם זכית בהגרלת הלוטו, תוכל להתעשר בן-לילה; אם יש לך כישרון יוצא דופן, תוכל להתפרסם – ואז להתעשר. אמנם אחר-כך סביר להניח שתצטרך לעבוד קשה, ועדיין, זכית בקיצור דרך.

תוכניות הריאליטי הטלוויזיוניות יושבות בדיוק על הסנטימנט הזה: הן מציעות לך קיצור דרך לפרסום, לתהילה ולעתים גם לסכום כסף גדול, וזאת גם אם אתה לא העובד הכי חרוץ בחברה, גם אם אתה לא עשיר מלידה או מוכשר באופן מיוחד. למעשה תוכניות הריאליטי אוהבות את המוזרים, ההזויים, האנשים המשונים – שכן אם הם מנצחים, הרי שהם ההוכחה הניצחת שקיצור הדרך עובד, שהוא מאפשר לך להתקדם במהירות גם אם לא קרעת את התחת בתוך המשחק הקפיטליסטי הגדול שנקרא "שוק העבודה". נכון, גם בריאליטי צריך להתאמץ, אבל זו לא "עבודה". זו "חוויה", זו "תחרות", זה "משחק".

בלבה של השיטה הקפיטליסטית, ציין המבקר הגדול שלה, קארל מרקס, פועם דבר-מה מאוד לא רומנטי. קוראים לו "ניצול". הדרך היחידה של השיטה לשרוד עוד יום היא לנצל את העובדים הפשוטים, את אלה שעושים את כל העבודה ומייצרים רווח עבור מי שמעסיק אותם, אך זוכים לקבל רק חלק קטן מאותו הרווח (על-פי רוב, מסביר מרקס, את "הערך העודף" הקפיטליסטים משלשלים לכיסם).

אך הניצול לא טמון רק בעובדה שדופקים את העובדים בשכר, אלא גם בתנאי העבודה. מרקס חי במאה ה-19, ותנאי העבודה שהוא מתאר היו מזעזעים אפילו על-פי קנה המידה של התקופה, אבל גם במאה ה-21, מתחת לכל המלים היפות, החיוכים המתקתקים והאריזה הריחנית, קיימת אצל רבים אותה תחושה עמומה שדופקים אותך לא רק באופן שבו משלמים לך, אלא גם באופן שבו מתייחסים אליך.

"המירוץ למיליון" היא תוכנית ריאליטי שלא מתביישת במטרה שלשמה התכנסנו כולנו: כסף. בכל תוכניות הריאליטי יש פרס כספי או פרס שיש לו שווי כספי גבוה, ואולם תוכניות הריאליטי האחרות מצניעות את העובדה הזו. הן נוקטות רטוריקה שתפקידה להסתיר את העובדה שהמתמודדים הגיעו כדי לזכות בסולם אל כסף גדול שבעבודה "רגילה" אין להם שום סיכוי להגיע אליו. שמה של התוכנית לא הולך סחור-סחור: יש כאן מירוץ ובסופו מיליון. במובן הזה התוכנית היא טבלית קפיטליסטית דחוסה שכל תפקידה להראות מה אנשים מוכנים לעשות ועד כמה הם מוכנים להתבזות כדי לקבל כסף, כי כסף הוא הדבר היחיד החשוב ובשבילו אפשר למחול על כל ערך אחר, למשל שם טוב או טעם טוב.

על אף ש"המירוץ למיליון" מציעה קיצור דרך שמובנה בתוך השיטה, היא אינה מעל לשיטה או מחוצה לה – היא חלק ממנה. את העובדה הזו מגלים בימים אלה "המתמודדים" בתוכנית. ידיעה שהתפרסמה ב-ynet מספרת על כמה מהם שטוענים כי הם מתקשים להתפרנס בגלל התוכנית; כמה מהם פוטרו מעבודתם ואחרים נאלצים לחיות על חשבון ההורים.

כך לדוגמה, המתמודדים מתלוננים שעל אף שסיימו את "עבודתם" כבר לפני כמה חודשים, הם עדיין נדרשים להיות זמינים 24 שעות עבור "ההפקה", שמבצעת השלמות של צילומים על חשבון – הפתעה, הפתעה – העובדים. אחת המתמודדות סיפרה ש"לפעמים ההפקה מתקשרת בבוקר ומבקשת שנגיע תוך שעתיים. לא כולם גרים בתל-אביב וזה קשה להגיע. בכלל, עד שלא ביקשנו – לא היו שולחים לנו מוניות כדי להגיע. בהתחלה עוד שילמנו מכיסנו, עד שאמרנו מספיק – אם אין מוניות אנחנו לא באים". גורם בהפקת התוכנית לא הכחיש שזה בדיוק מה שכתוב בחוזה שעליו חתמו המתמודדים: עליהם להגיע על חשבונם לצילומים.

המתמודדים, כלומר הפועלים במפעל של רשת, מתלוננים שהם מפסידים ימי עבודה. גם זו לא ממש עובדה מפתיעה בהתחשב שבשום מקום בחוזה שלהם לא מצוין שהם זכאים להחזר כספי בגין ימי העבודה האבודים, בין אם אלה הלכו לאיבוד בימי הצילומים בחו"ל ובין אם הם הלכו לאיבוד בהשלמות הצילומים בארץ. מילא ימי עבודה – כמה מהם בכלל מובטלים. "בשביל למחוא כפיים הפסדתי חצי מדמי האבטלה באותו חודש", סיפר מתמודד אחד.

מתמודדת אחרת התלוננה שהיא פוטרה מעבודתה כי המנהלת שלה התלוננה שהיא בכלל לא עובדת – היא כל הזמן מצטלמת. מתברר שבמקום העבודה היומיומי של המתמודדת מצפים מהעובדים לקחת חלק במשחק הקפיטליסטי "הרגיל", זה שאין בו סולמות וחבלים, זה שיש בו עבודה אמיתית ולא משימה בברזיל. כאשר מקום עבודה שכזה נתקל בעובד שמקדיש את כל זמנו כדי להגיע לסולם המיוחל בדרך קיצור, הוא מפוטר.

החלק האירוני בסיפור הוא שנראה שרק עכשיו המתמודדים עצמם מפנימים שעל אף שהתוכנית מציעה להם קיצור דרך, היא פועלת על-פי אותן הנורמות המקובלות בשיטה. "אני יודע שאנחנו מחויבים, אבל יש פה בני-אדם, אנחנו לא בובות", אמר אחד מהם.

סליחה? אח שלי, זה בדיוק מה שאתה – בובה. כל המתמודדים בכל תוכניות הריאליטי הם בובות של השיטה. אין מניפולציה אחת שתיחסך מהם כדי להשיג את האפקט הרגשי הגדול ביותר על הצופה, כדי שזה יחזור ויצפה בתוכנית, כדי שזו תוכל למכור זמן פרסום בסכום הגבוה ביותר האפשרי למפרסמים, שרוצים להשיג מה שיותר זוגות עיניים לפרסומת שמבטיחה שהמוצר שלהם הוא המוצר הכי טוב בעולם. מתמודד הריאליטי הוא זה שמייצר את הערך בתוכנית, ומשום כך הוא הבובה האולטימטיבית. הוא אמנם מנסה לדפוק את השיטה, אבל בדרך, שלא יהיה ספק לאף אחד, כולם מנסים לדפוק אותו חזרה.

הקשיים שאיתם מתמודדים כעת המשתתפים בתוכנית, בניגוד לקשיים המהונדסים בתוכנית עצמה, הם קשיים אמיתיים, יומיומיים ולגמרי לא זוהרים – מקורם במשחק הקפיטליסטי שכולנו משתתפים בו. דווקא משום כך חשוב שיידעו כל האנשים שעומדים שעות בתור ארוך כדי לנסות להתקבל לתוכנית ריאליטי כלשהי שזה בדיוק מה שמצפה להם: הם המתמודדים שהגיעו מרצון ומבחירה למרכזו של הקולוסיאום כדי ליהנות מאור הזרקורים, מתהילה שנרקבת במהירות שבה מרקיבה בננה, מ"חוויה" טלוויזיונית ומהאפשרות לזכות בקיצור דרך בתוך המשחק. אם זה מה שרציתם, אין שום בעיה וכולנו תקווה שנהניתם, אבל אין לכם מה להתלונן על תנאי העבודה – אתם לא רק חלק מהשיטה, אתם הכרזה שמקדמת אותה.