מי שלא מעלה בדעתו כי שיבוץ עשרות המושבים בכנס אילת לעיתונות נעשה בהטלת קוביות, מתבקש להרהר בפשר הזיווג הבא: בשעה שגיבורי "ארץ נהדרת", אייל קיציס, טל פרידמן ומולי שגב, ישבו בצוות המתדיינים על במת האולם המרכזי, במושב שכותרתו "יש לנו בחירות נהדרות", התקיים באולם הקטן שבקצה המסדרון משהו שונה לגמרי: מושב תחת הכותרת הצולעת "ושוב עומדים עלינו לכלותנו".
כמי שמעריץ את היכולות הקומיות של החבורה המצוינת, לא הייתי מעז להתחרות בהם על משאבי הקשב הדלים של משתתפי הכנס. במיוחד הייתי נזהר מלעסוק בשאלות עגומות כמו גורלה המר של עיתונות הדפוס המסחרית ומצבה האומלל של העיתונות המשודרת הציבורית, אילו קלטתי בעוד מועד שזה הולך להיות שיבוץ המושבים. אבל, כמו שבעה חברי למושב, דבקתי בעקרון "ההצגה חייבת להימשך", וביחד יצאנו בשעה הנקובה למסענו המדכדך, 10 דקות לדובר, מול קהל קטן אך נחוש. וכיוון שהעניין חשוב מכדי להפקירו ביד המקרה, הנה כמה נקודות שרק את מקצתן הצלחתי להזכיר במושב, בתקווה להרחיב את התהודה לדברים.
בכל דור ודור
עומדים עלינו לכלותנו. כותרת המושב על גורל העיתונות שאולה מהפרקטיקה הנהוגה במרחב הטבלואידי: מלודרמטית וטעונה ברחמים עצמיים. מטפורה הלקוחה ממדף הכותרות של עיתונות הגעוואלד: הצילו! למה מישהו לא עושה משהו? ואיפה הממשלה כשצריך אותה?
"מתבצע טבח בעובדי 'מעריב'", זעק יו"ר הכנס יוסי בר-מוחא מעל במת הטקס המרכזי במלון הרודס אילת, כאילו פלנגות על טנדרים עם מקלעים משוטטות ברחובות אי שם בתל אביב ומחסלות עיתונאים, והטבח יימשך עד שכוחות נאט"ו יתערבו.
זו כמובן אינה הדרך העיתונאית הראויה לתיאור המשבר שהיה לשגרת המקצוע מאז ראשית שנות האלפיים, אם כי רוח הדברים משקפת היטב את אווירת הנכאים שהשתלטה על השיח התקשורתי. אכן, זה שנים שעיתונאים מפוטרים בארצנו הנהדרת ביחידים ובקבוצות, בשימועים, בפקסים ובמיילים. אכן, השוק מתכווץ, המערכות העיתונאיות מדממות ויש סכנה להמשך קיומם של העיתונים החלשים. המציאות, למרבה הצער, הולכת ונעשית דומה לנחשול ההיסטריה שמשקף אותה. זו כבר אינה חזרה גנרלית, זאת המלחמה עצמה.
לפני שנה בדיוק גדשו את אולם הסינמטק התל-אביבי מאות עיתונאים מודאגים שנענו לקריאה לכנס חירום "למען תקשורת חופשית", להצלת העיתונות מזעמם הקדוש של המחוקקים ומחמדנות הטייקונים. מצעד הבכירים והכוכבים היה מרשים; דבריהם הרבה פחות. לאחר הכנס התפזרו המשתתפים, הרי יש עיתון להוריד לדפוס ואתר לעדכן ומהדורה לשדר, ואמירות הדוברים – שלא חרגו מרמת הטוק-שואו – התפוגגו ככל מלל ריק. לא דובר אז על גוף מתאם, לא הוקם מטה פעולה, לא התגבשה קבוצת מאבק. מובילי העיתונות, המורגלים בסיקור מקרי אסון, נכשלים בעקביות בזיהוי מוקדם של מחוללי אסון, גם אם מדובר באסונם שלהם. טובי הפרשנים של ההוויה הציבורית והפוליטית לוקים בראייה קצרת טווח, המסתכמת בזעקה שגרתית במהדורת הערב שתספק כותרת חלולה לעיתון של מחר.
מותר, במצבי חירום, להפסיק לדבוק בתפיסה הידועה – הטהרנית, ושמא העצלה – שעיתונאים ועיתונים אמורים להתחרות זה בזה ולא להקים קואליציות. יש זמנים קשים ויש ערכים שלמענם אין דרך אלא לצאת למאבק משותף, מעל לשנאות היומיום. העובדה שעיתונאים יוצאים להפגין רק כשמדובר בפיטורים המוניים ואינם מתמידים בדרישה לשנות את מעמד העיתונות בישראל מן היסוד – מחוקי היסוד – מעידה על השלמה עם המצב המעוות שהעיתונות נקלעה אליו, ללא כל קשר למשבר הגלובלי.
עיתונות הבועה
על שקיעת עיתונות הדפוס מכריזים חכמי החיזוי מאז 1995, ובעשור האחרון רבים הדיווחים על עיתונים שנסגרים, מתכווצים, מפטרים ומנסים להיאחז ברשת. אבל העיתונות הישראלית, המוגנת בחומת השפה, הדחיקה ועצמה עין. אף צעד מהותי לא נעשה כדי להסתגל לתמורות העולמיות ושום יוזמה לא קמה למאבק במערכת הפוליטית, שהשנים האחרונות רק חידדו את עוינותה המסורתית לעיתונות ולעיתונאים.
העיתונות הישראלית היא בועה. כתביה הזריזים מגיעים ראשונים לכל אזור אסון בקצה הגלובוס, אבל מוביליה אינם לוקחים חלק בשיח השוטף, הערכי והמקצועי, שמקיימים ארגוני העיתונות הבינלאומיים. כבר שני עשורים שמספר המשתתפים מישראל בפעילות זו שואף לאפס. הקונגרסים, הכנסים והסמינרים, בחליפות או בג'ינס, מציעים בין פגישה עם הנשיא המארח לבין קבלת פנים לילית במוזיאון הלאומי מידע אבחוני רב ערך ותובנות יישומיות מעשירות.
כנס אילת לעיתונות, מעבר להיותו מסיבה מתגלגלת, המרשימה בכל היבט כמותי, משתרך מאחור בהשוואה למופעים המקבילים במרכזי עיתונות מפותחת ברחבי העולם בכל הנוגע לצד האיכותי. איך יכול להיות שבכנס עיתונות ארצי שנתי לא יוצגו כוחות עולמיים מתווי דרך? האם ייתכן שאין בכנס כזה מושב שיעסוק במיטב הפרקטיקות, שמנוסות ומיושמות בהלסינקי, מאדראס, דארמשטט או ארלינגטון? האם לא זה המקום להציג ולנתח את מוצרי העיתונות בני דור 3.0, את המודלים הכלכליים המסתמנים – העסקיים, הציבוריים, המלכ"ריים? להציג את האנכרוניזם שבחקיקה, להתמודד עם תאוות השלטון להסדרת מדיה, להמחיש את דשדוש מערכות המשפט וחולשת גופי האתיקה ולצמצם את הפערים המתרחבים בינם לבין המהפכה התקשורתית?
הניסיון מלמד שסולידריות בינלאומית מחזקת את העיתונות המקומית. מאבקים על חופש עיתונות אינם ניטשים רק במדינות מעוכבות פיתוח, אלא דווקא במפותחות שבהן. לנוכחות ישראלית בסצינות הללו יכול להיות יתרון כפול: לימוד מנסיונם של אחרים, יחד עם סולידריות שניתנת למינוף ככוח פוליטי. תארו לעצמכם את נשיא המדינה מארח משלחת עיתונאים מרחבי העולם ומקנח בהצהרה כי הגיע הזמן לסלק מחוק לשון הרע הישראלי את המרכיב הפלילי שבו, בהיותו כלי העבודה העיקרי בשירות משטרים השואפים לשכן עיתונאים סוררים בתאי הכלא.
קדימונים לפלילונים
למרות הרושם שעולה מדברי משתתפים בכנס, חשוב לזכור כי המתקפות על העיתונות לא החלו עם ממשלת נתניהו השנייה וכי משבר רשות השידור מתגלגל מדור לדור מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת. הצרה היא שככל שהעיתונות חלשה, קל לכוחות הפוליטיים ולשלטון המכהן להזחיל אותה. הקואליציה הנוכחית מיטיבה לנצל את המצב, הן ביוזמות לחוקי עיתונות מסרסים והן במסעות השפלה בוועדות הכנסת.
ח"כים שרואים עצמם כנפגעי עיתונות והופכים לרודפיה אפשר למצוא בכל כנסת ובכל פרלמנט בעולם המפותח, ואלה יכולים לבוא מכל זרם פוליטי. העיתונות כבר ספגה יוזמות חקיקה מרסנות משוחרי הטוב שבשמאל, מן הליברלים הנוקדניים ומהימין הפטריוטי. אבל לא הם לב הבעיה. הבעיה היא שהעיתונות חסרה כלי הגנה חוקתיים במאבק נגד החקיקה הפרועה של חוקי עיתונות. הצעת חוק מרסנת עיתונות היא שדרוג תקשורתי זול לח"כ העצל. שתי שורות, פסקת דפי הסבר – והצעת החוק יוצאת לדרך. אין עלות תקציבית, אהדת הקהל מובטחת, והסיפוק שבטרטור עורכי העיתונים לישיבות ועדת החוקה מובטח, גם אם ההצעה לא תעבור את שלוש הקריאות ותהיה לחוק.
גם בימים קשים כאלה ראוי לזכור כי עיתונאים שמניפים שלטים בגלל פיטוריהם לא נראו מניפים שלטים למען ערכי עיתונות ונגד רמיסתם. התחינה הנוכחית שהממשלה שתתערב ותציל את העיתונות היא אפוא סימן מובהק לאובדן עשתונות. אחרי שהממשלה שולטת ישירות ברשות השידור, בגלי-צה"ל ובלימודית ושואפת לייצוג המדינה ב"ברית-המועצות" של השידור המסחרי – באים העיתונאים ומפצירים, "ביבי, קח אותנו". לשם מה? כדי להנציח את העלייה לרגל לוועדת הכלכלה או לאגף התקציבים באוצר, כטקס דתי של תחינה וזעקה?
כדי להפוך או קו המגמה ולהתחיל להיאבק, יהיה על העיתונות לחדש את נדריה כלפי הציבור ולזכות מחדש באמונו. לשכנע את הציבור שמזהה בעיתונות רידוד, רשלנות ואובדן ערכים שנעשה כאן בדק בית בכוונה לתיקון מהותי. ועוד לפני שמעיזים להכריז "השתנינו" בפני הציבור המואבס במנות יתר של קדימונים, פלילונים וריגושונים, כדאי להתבונן פנימה, לזהות כשלים ולהגדיר מטרות עיתונאיות שהציבור יוכל להזדהות עימן.
ולממשלה הדבר היחיד שאפשר לומר הוא: "תודה רבה, רק אל תצילי; די יהיה לנו בכך שלא תהרגי אותנו".