רפובליקת בננה

לאחרונה התבשר העולם על מה שיכול להעלות כאן רק גיחוך: במהלך כנס בפורט אוף ספיין, ב-3 במאי, יום חופש העיתונות העולמי 2013, הודיעה ראש ממשלת טרינידד-טובאגו, קאמלה פרסאד ביססאר, כי ממשלתה החלה ביוזמת חקיקה לתיקון חוק לשון הרע בארצה כך שיוסר ממנו המרכיב הפלילי.

טרינידד וטובאגו הם הגדולים שבשרשרת האיים בדרום הים הקריבי, המרכיבים את המדינה, שהיא רב-תרבותית ורב-גזעית. מושבה בריטית שקיבלה עצמאות ב-1962. 1.3 מיליון תושבים, שטחה כרבע משטח ישראל שבתחום הקו הירוק. התוצר לנפש נמוך ושיעור הפשיעה גבוה, ועם זאת יש בה חוקה דמוקרטית המעגנת בתוכה ערכים כזכות ההתאגדות הפוליטית והבעת דעות פוליטיות, חירות המחשבה, חופש הביטוי וחופש העיתונות.

ראש הממשלה ביססאר מבטיחה לסלק את המרכיב הפלילי מחוק לשון הרע, כך שחופש הביטוי לא יהיה תחת איום ענישה פלילית (רישום פלילי, קצין מבחן, קנס, מאסר על תנאי, מאסר בפועל). אם ההבטחה תקוים, תצטרף טרינידד-טובאגו לקבוצה הולכת וגדלה של דמוקרטיות מפותחות הרואות בלשון הרע עבירה אזרחית שצריכה להידון על-פי עקרונות דיני נזיקין – הוכחת נזק ופיצוי מידתי.

הבה נזכיר, אם כך, כי טרינידד-טובאגו היא רפובליקת בננות, נסביר לעצמנו כי קל להם שם בין עצי הקוקוס לדבר גבוהה-גבוהה, שהרי אינם חיים כמונו במדינה קטנה מוקפת אויבים, נבהיר שאנו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון ונזמין את רני רהב להיות קונסול כבוד של הדמוקרטיה הקריבית הרפורמיסטית (אם עדיין איננו כזה).

ובינתיים בירושלים

מבין כמעט 1,000 הצעות חוק פרטיות שהניחו חברי-הכנסת ה-19 מאז השבעתם במרץ, רק 18 הונחו על שולחנה של ועדת השרים לענייני חקיקה בישיבתה השבועית ביום שני האחרון. הצעה מס' פ-759, "הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון – לשון הרע על צה"ל) התשע"ג-2013", שהגיש ח"כ יוני שטבון מהבית-היהודי, אפילו לא נכללה בסדר היום שהכנסת מפרסמת וכנראה נדחסה לתוך הרשימה ברגע האחרון. אולי משום הדחיפות שבעניין.

למרבה ההפתעה, ועדת השרים לחקיקה אישרה את ההצעה בהתנגדות שלושה בלבד: יו"ר הוועדה השרה לבני (התנועה), השר לפיד והשרה גרמן (יש-עתיד). שאר חברי הוועדה תמכו, נעדרו או נמנעו. משמעות ההחלטה היא כי ח"כים מן הסיעות החברות בקואליציה יתמכו בהצעת החוק בקריאה טרומית, וטובים סיכוייה לעבור לוועדת חוקה, חוק ומשפט, להכנתה לקריאה ראשונה.

על-פי סעיף 4 לחוק לשון הרע הקיים, רק "יחידים" או "תאגידים" רשאים להגיש תביעה אזרחית או קובלנה פלילית בהסתמך עליו. יש בכך היגיון משפטי ואזרחי גם יחד. המחוקק אמנם טורח להבהיר כי עקרונית אין הבדל בין לשון הרע על יחיד או על תאגיד לבין לשון הרע על "חבר בני-אדם" או על "ציבור כלשהו שאינו תאגיד", אבל מבחינה מעשית אין לבית-המשפט יכולת לעמוד במורכבות שבעשיית צדק בנסיבות חמקמקות שכאלה.

אם, לדוגמה, "ציבור כלשהו שאינו תאגיד" (אנשים ממושקפים, למשל) יוכל לתבוע את עלבונו ממשמיץ זה או אחר, בתי-המשפט ייסתמו בתוך יממה. אך עוד לפני כן עולה השאלה, למה צריכים כל הממושקפים במדינת ישראל להיפרע משונא ממושקפים שמשמיץ אותם מעל כל במה? ("הנאצים היו ממושקפים – ראו מה עוללו"). אין כאן רק עניין של חופש הביטוי או של מאמץ לירידה לחקר האמת (האם אמת דיבר המשמיץ כשהכריז כי ממושקפים הם קבוצה רצחנית?). יש כאן שאלות מעשיות, כגון: האם הבעת דעתו של שונא ממושקפים כזה אכן פוגעת בכל ממושקפי ישראל?

ואם בכל זאת בית-המשפט ישתכנע כי הוּכחה כאן עבירת לשון הרע ויפסוק קנס כספי למשמיץ, האם כל מי שיוכיח שהוא ממושקף יוכל ליהנות מחלקו היחסי בסכום הפיצויים שנפסק למשמיץ? גם אם הסכום עומד על פחות מאגורה אחת לממושקף? וכיוון שלחוק לשון הרע יש גם מרכיב פלילי – האם נכון ומוסרי להשתיק את המשמיץ באמצעות גזר דין מרתיע שישלח אותו למאסר ממושך, לנוחותם ולרווחתם של הממושקפים?

מאחורי הדלת הסגורה

אלא שכאן אין המדובר בפתיחת חוק לשון הרע להגשת תביעות על-ידי כל חבר בני-אדם. חברי ועדת השרים לחקיקה אישרו את גישתו של שטבון, כי יש להחריג רק "ציבור אחד שאיננו תאגיד" – והוא צה"ל – מן הכלל שנקבע בסעיף 4 לחוק לשון הרע. שרי ממשלת ישראל תמכו השבוע בחוק המוציא את צה"ל בלבד מן הכלל ונותן לו מעמד משפטי מיוחד – למעשה חסינות משפטית – בענייני לשון הרע.

סעיף 4א על-פי הצעת שטבון קובע: "על אף האמור בסעיף 4, יש בלשון הרע על צבא ההגנה לישראל עילה לתובענה אזרחית". כלומר, אנשים שפעלו במסגרת צה"ל יוכלו להגיש תביעת נזיקין אזרחית נגד אלה שהטילו בצה"ל, כארגון לוחם, דברי לשון הרע. המלעיזים לא ילכו אמנם לכלא, אבל יתרוששו בתשלומי פיצויים לכל פלוגה ג' שהטילו דופי במעשיה.

בהזדמנות זו שטבון מבקש להוסיף את סעיף 4א החדש גם לחוק התובענות הייצוגיות, כך שניתן יהיה להגיש על תביעה כזו בקשה לאישור תובענה ייצוגית. האם רק חיילי פלוגה ג', או כל חיילי גולני, אלה שבשירות פעיל, או גם המילואימניקים לדורותיהם?

הבלוגר יוסי גורביץ מציג באופן חד את האבסורד שבמתן החסינות לצה"ל בלבד תחת ההגדרה "חבר בני-אדם". יהיו שיטענו נגד הבוטות הסגנונית, אבל טוב שלפחות קול צלול אחד נשמע מול החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לאשר את הצעת החוק הזו. זו יכולה לשמש קריאה השכמה לבעלי הטור החשובים בעיתונות המסורתית: הניחו כבר לעמנואל רוזן ולכו לחפור במקום שבו קורים הדברים, בעולם האמיתי. בחדר הנעול ונטול הפרוטוקול, שבו מכונסים מדי שבוע חברי ועדת השרים החשובה בחיינו.

סיכול ממוקד

בחוק לשון הרע – וכדי למנוע אפשרות קיצונית של השמצה ממוקדת כלפי קהילה שונה ומוגדרת (למשל, מיעוט מופלה) באופן שפוגע בה בנסיבות המצדיקות פיצוי – התיר המחוקק ליועץ המשפטי לממשלה להשתמש בסמכותו ולאשר הגשת תביעה אזרחית או קובלנה פלילית על ידי "חבר בני-אדם" או על ידי "ציבור כלשהו שאינו תאגיד", ואף להגיש בעצמו כתב אישום במקרה של לשון הרע. עם זאת, יש למערכת התביעה הציבורית אמצעים מגוונים לטפל במקרים כאלה שלא במסגרת חוק לשון הרע.

בדברי ההסבר שלו להצעת החוק מציין/מתלונן ח"כ שטבון כי "מאז נחקק חוק איסור לשון הרע ועד ימינו לא עשה היועץ המשפטי לממשלה שימוש בסמכותו זו, המוקנית לו בחוק, ולו פעם אחת, וההסדר החוקי המאפשר את בירור אשמתו של אדם המפיץ לשון הרע על ציבור הפך לאות מתה".

המורכבות החוקתית הזו, שהפכה את זכות ההתערבות של היועץ המשפטי כדי לאפשר תביעות לשון הרע נגד חבר בני-אדם לאות מתה, אינה מעסיקה יתר על המידה את ח"כ יוני שטבון. הוא רוצה תוצאות. הוא מבקש, גם אם באיחור של עשור, שצה"ל יוכל לתבוע את מוחמד בכרי על סרטו "ג'נין ג'נין". וכיוון שההזדמנות לכך הוחמצה, הוא מבקש, למען הציבור בישראל, כלי חוקי שימושי, לקראת המקרה הבא, אם יקרה.

שטבון מעדיף לפטור את הציבור, את התקשורת ואפילו את השופטים מן הצורך להתעמק בדילמה משפטית וציבורית רגישה כמו זו שבאה לביטוי בפרשת "ג'נין ג'נין". הסיבה לכך היא ככל הנראה כי שני הרכבים ובהם שישה משופטי בית-המשפט העליון – האחד שדן בעתירת פורום היוצרים נגד המועצה לביקורת סרטים (שאסרה את הקרנתו) והאחר בתביעת לשון הרע של חיילי המילואים שלחמו בג'נין נגד בכרי – לא עמדו בשעתם בציפיותיו של המחוקק הטרי.

"אף אם הסרט פוגע בתדמית מדינת ישראל ובשמם הטוב של צה"ל ושל קבוצת חיילי צה"ל שלחמו בג'נין כקבוצה, אין משמעות הדבר כי הצופה הסביר בישראל יזהה את הדברים עם חייל פלוני או אלמוני הנמנה על הלוחמים. בהעדר זיהוי כאמור, אין מדובר בהוצאת לשון הרע ואין גם פגיעה בשם הטוב של החייל הספציפי", נימק אז שופט בית-המשפט העליון יורם דנציגר את החלטת הרכב הערעור.

ואז קפץ אהרונוביץ'

הדברים כאן נכתבים בדאגה, אבל עדיין רחוקים מייאוש. זאת, חרף העובדה שכמה משרינו הם בהחלט בגדר "מעוררי דאגה". אל ראש רשימת השרים העגומה הזאת מיהר להסתער השר לבטחון פנים אהרונוביץ', שכבר הספיק לדרוש שהתיקון לחוק יורחב ויחריג מן החוק הקיים גם את המשטרה וזרועות הביטחון.

ואם כך, למה שלא יוחרגו גם לוחמי האש, רבי-הכלאים, אנשי זק"א, תלמידי ישיבות, מפעילי העגורנים, עובדי חברת חשמל – ולמה לא נוער הגבעות?

התקווה להחזיר את השפיות למערכות המשפט מתבססת על מידה ניכרת של אחריות ציבורית וצלילות דעת שקיימת בקרב משרתי הציבור. אנשי משרד המשפטים למשל, שיש בחוות דעתם, כמו בעמדתה של שרת המשפטים, כדי לגרום להצעת החוק ההזויה הזאת למצוא את מקומה הראוי בסל המחזור.

וישנו צה"ל, שהופך בשנים האחרונות לארגון-על שפורש חסות על הרבה תחומים שמחוץ לסמכותו – חינוך אזרחי וטיפוח מורשת היסטורית והומנית. הצבא היום, בזכות משאביו הבלתי נדלים ויכולתו הלוגיסטית המרשימה, מוביל את האתוס הישראלי ברמה שאפילו בן-גוריון לא העז. וזאת נוסף להיותו נביא זעם, ישות הסברה לאומית, ארגון פילנתרופי וכוכב רשתות חברתיות, צבא שיושב בפיז'מה על הטאבלט ומעלה סטטוסים הסברתיים ומצייץ את הישגיו, אגב חיסול ממוקד של דוגמנית-על (אחת ויחידה, שאיננה אפילו חבר בני-אדם).

יצא לי להכיר קצינים בכירים רבים, רובם ככולם אנשים איכותיים והגונים. דווקא חריצותם וכשרונם, לצד יזמות בלתי נלאית, הם התכונות שמפטמות את הגולם הענק שכולנו נתיניו. לפני שנשתמש בכלים האזרחיים שיש בידינו כדי לסכל את הצעת החוק הזו בשלביה הבאים, טוב יהיה אם יבוא צה"ל עצמו, באמצעות הפרקליט הצבאי הראשי למשל, ויעביר ליו"ר ועדת החוק, חוקה ומשפט מכתב קצר: "אם החוק הזה נועד לטובתנו, עמדתנו המקצועית היא: לא תודה, איננו זקוקים לו. צה"ל אינו זקוק לאולם בית-המשפט האזרחי – ובוודאי לא הפלילי – כדי לריב את ריבו עם מבקרים ומנאצים. אנחנו מוותרים. נמשיך להתגאות במעמדנו כ'ציבור שאינו תאגיד' במדינה דמוקרטית מפותחת וכ'חבר בני-אדם' – במובן המשפטי של המלה וגם בשאר המובנים".