מחר תתכנס ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת לדון בהצעת החוק של ח"כ יוני שטבון ואחרים, ולפיה לוחמי צה"ל יוכלו להגיש תביעה ייצוגית של לשון הרע על פעילות מבצעית של צה"ל.

הצעת החוק היא זנב של הסכסוך המתמשך בין לוחמי צה"ל במבצע "חומת מגן" לבין מוחמד בכרי. הלוחמים לא יכלו לתבוע את בכרי בעוון לשון הרע בעקבות סרטו המופרך "ג'נין ג'נין", שהאשים אותם בפשעי מלחמה. הסיבה המשפטית שמנעה אפשרות לזכות בפיצוי היתה שהסרט לא האשים איש מהלוחמים באופן אישי.

לפי סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, ציבור אינו יכול לתבוע פיצוי בשל לשון הרע. במקרה של רצון מצד הציבור להגיש קובלנה פלילית, יש צורך באישור היועץ המשפטי לממשלה. אישור זה לא ניתן בהקשר של התביעה סביב "ג'נין ג'נין". התפיסה המגולמת בחוק לשון הרע היא כי יש להגן על הכבוד האישי של כל אדם ואדם, ולא על כבודה של קבוצה. מי שמשתייך לקבוצה יכול למצוא בראש וראשונה נחמה בקבוצה עצמה. הוא אינו בודד. הנזק מתפזר בינו לבין חבריו לקבוצה, וכך גם התמיכה הרגשית שהוא יכול לקבל. מה גם שלרשות הקבוצה אפיק פעולה חלופי – הסברה ופעילות קהילתית.

ייאמר מיד: אחת המידות החשובות שדמוקרטיה נמדדת בהן היא חופש הביטוי וחופש העיתונות. השתקת ביקורת, ובעיקר כלפי רשויות ציבוריות, אינה מתאימה למדינה דמוקרטית, ואינה מתאימה לישראל. השוט הכספי הגלום בדיני לשון הרע תוחם במידה רבה את גבולות הזכות לחופש ביטוי. בשל המחיר הכספי שמשלם מי שנתבע, עלולה להיפגע המוטיבציה של יוצרים וכותבים לבקר את פעולות הצבא. כדי להישאר הצבא המוסרי ביותר בעולם חשוב לאפשר ביקורת כזו, ללבן אותה ולהוציא לאור את האמת באמצעות דיון פתוח.

יתרה מזאת: מדוע לקבוע הסדר חריג רק לגבי צה"ל? הרי טענות של לשון הרע על ציבור יכולות להיות מועלות גם נגד קבוצות אחרות, מקצועיות (עורכי-דין), אידיאולוגיות (מתנחלים), דתיות (חרדים) עדתיות (יוצאי מרוקו) ועוד. אם מדובר בהגנה על ציבורים, היה מקום להניח כי כדאי להגן על ציבורים מוחלשים, כגון עולי אתיופיה או בעלי מוגבלויות, ולא על גוף חזק כמו צה"ל. לצבא יש משאבים ויכולות לאזן את הפגיעה בשמו הטוב באמצעות יצירת סרטי נגד והסברה, ובאמצעות שימוש במנגנון דוברות משומן.

הצעת החוק מבקשת להשתמש במכשיר של תובענה ייצוגית במקרה של לשון הרע על לוחמי צה"ל. יש לזכור שמדובר במכשיר צרכני שמטרתו לאזן את חוסר השוויון שבין האזרח הקטן לבין גופי ענק כמו המדינה או חברות המספקות שירותים לציבור. עד כמה שהסיפור של הסרט "ג'נין ג'נין" הוא מטריד, קשה לראות במוחמד בכרי גוף ענק לעומת צה"ל כישות קטנה וחלשה.

ועוד עניין אחרון: בעידן של תקשורת דיגיטלית, המתנהלת לא רק באמצעי המדיה המסורתיים (עיתונות, טלוויזיה או קולנוע), אלא ברשתות חברתיות ובלוגים, הצעת החוק עשויה לחשוף כותבי פוסטים ביקורתיים על הצבא לתובענות ייצוגיות בצורה שתעקר את מרחבי השיח החדשים מתוכן. יש כאן כלי דרקוני לצורך טיפול בעקיצות יתוש.

התניה של הגשת כתב אישום בעבירה של לשון הרע על ציבור באישור היועץ המשפטי לממשלה היא איזון נכון בין הרצון לאפשר הגנה במקרים חריגים של הוצאת דיבה על קבוצה לבין הרצון להגן על הזכות לחופש הביטוי. זו היתה כוונתה של הכנסת כאשר חוקקה את סעיף 4 לחוק: הסתמכות על שיקול דעתו של "יועץ חכם ואציל" כדרך התמודדות עם חשש מפגיעה בזכות לביטוי.

מקרה "ג'נין ג'נין" הוא מקרה קשה. ייתכן שהיועץ המשפטי לממשלה טעה בשעתו בהחלטה שלא לאפשר הגשת כתב אישום, ודווקא במקרה החריג הזה היה מקום לאישור. אבל התמודדות עם בעיות קשות דורשת לפעמים תשלום של "דמי לימוד". חלוף הזמן יצר קושי אמיתי במציאת פתרון. על כך בדיוק נאמר שאסור שמקרה קשה אחד יביא לשיבוש הדיון ולתקלה חוקתית.