בימים האחרונים עוסקת התקשורת בשני נושאים שכביכול אינם קשורים זה לזה – אחד הוא נושא שנדון רבות, גיוס בני ישיבות, השני, שבו עסקו חדשות 10 ויעל דן בגלי-צה"ל, הוא חקירתן החודרנית של הבלניות במקוואות את הנשים הבאות לטבול. יעל דן אף הפגינה השתאות (שלא לומר בורות בענייני טהרה יהודית) כששמעה שנשים צריכות לבדוק את גופן באופן דקדקני, בדיקה עצמית אינטימית, ולדווח עליה לבלנית כדי להיות ראויות לטבילה.

הנושאים מוצגים בתקשורת כעניינים נפרדים, אך למעשה הם מתכתבים זה עם זה באופן שיכול להאיר באופן מהותי יותר את ההתנגדות העזה של נציגי החרדים לגיוס בני הישיבות לצבא.

בדרך כלל כשפוליטיקאים חרדים נשאלים בראיונות על השתמטות הציבור שהם מייצגים מחובת ההגנה על המדינה, הם עונים שעל-פי תפיסתם, תלמוד התורה מגן על עם ישראל לא פחות מהצבא. בנקודה זו נותר בדרך כלל המראיין חסר מלים. כיצד תגיב לאמונה מאגית שכזו. אלא שגם הניסיון וגם היהדות עצמה מציבים סימני שאלה מעל הסבר זה.

רזי ברקאי העיר זה מכבר כי לשם מלחמה על האינטרסים הציבוריים שלהם, החרדים אינם סומכים רק על ישועת התפילה וזכות התורה, ויוצאים באופן פעיל מאוד להפגנות כוחניות. ואכן, לא פעם ולא פעמיים חזינו כי בעניינים הקרובים ללבם, החרדים אינם מהססים לנטוש את ספסלי הישיבות ולצאת לשדה הקרב הציבורי. ועוד בנוגע לערך המקודש של לימוד התורה: הרי חכמי התורה הם שלימדו אותנו כי בלי לחם אין תורה, כלומר, בלי הדאגה לצורכי ההישרדות היומיומיים, שבהם גם הצורך הבטחוני – קיומי. אם כן, אולי יש דבר מה נוסף, או אחר, המעורר התנגדות כה טעונה בנושא זה?

כדי להבין את סודה של התנגדות זו יש לחזור לנושא השולי כביכול, של דיני הטומאה והטהרה הדקדקניים שנשים מחויבות בהם. על-פי חוקרות פמיניסטיות כמו ג'וליה קריסטבה ומרי דאגלס, החלוקה לטומאה וטוהרה שימשה בתרבויות רבות מנגנון לחיזוק הקבוצה ההגמונית ולהגדרת גבולותיה, תוך הדרה של קבוצת האחר, שתויגה במקום נחות ומופלה.

מקווה מתקופת בית-שני, שנחשף בחפירות במערב ירושלים (צילום: רשות העתיקות/פלאש 90)

ביהדות, הקבוצה ההגמונית של הגברים השתמשה במנגנון זה כדי לתייג את הנשים, שגופן מדמם אחת לחודש, כקבוצה שיש בקרבה טמאות, ולכן הדרתה ממוקדי הכוח ואפלייתה הן כביכול הכרחיות ולגיטימיות. וכיצד נעשתה הבניה חברתית-תרבותית של הדרה זו? על-ידי תלמוד התורה. תלמוד התורה הינו למעשה כלי פוליטי, ולא רק מצווה דתית.

פרופ' תמר רוס וד"ר חנה קהת, נשים דתיות וחוקרות פמיניסטיות של היהדות, מציינות כי על-פי הקודים בחברה החרדית, תלמוד התורה מעניק יוקרה, אפשרות למוביליות חברתית ולתפיסת עמדות הנהגה וכוח. נשים, כביכול בגלל היותן כבולות ליצריות גופן המדמם, הודרו מתלמוד התורה, והן לא נחשבות בעלות ערך לספירת מניין לתפילה. לכן הן גם הורחקו, באופן ממוסד, מהאפשרות להגיע לעמדת כוח והנהגה. הן נותרות קיימות בספירה הביתית, הצייתנית, משוכנעות, בתודעתן הכוזבת, כי קיימת טומאה מובנית בגופן, שרק רחצה מדוקדקת, קפדנית, שעליה מפקחת בלנית (שליחתו של רב זכר), תעניק לה טוהרה זמנית.

הגברים, לעומת זאת, זוכים, בשל השתתפותם ב"גילדת תלמוד התורה", להכתרתם כהגמוניה שלטת – עליונה וטהורה יותר. תלמוד התורה הוא העיקרון המערכתי והפסיכולוגי המסדיר את מערך הכוחות החברתי, ובונה את ה"אגו" של הגבר החרדי כטוב יותר, ראוי יותר ומטוהר מכול טומאה, נשית או חילונית. לכן הוויתור על השליטה המוחלטת בהגדרה המסווגת של מי זכאי להתמסר לתלמוד התורה ומי לא נתפס כמאיים כל-כך ובלתי אפשרי בקרב נציגי החרדים. היאך יוותרו על השליטה בעיקרון המסדיר את כל תפיסת הכוח וההגמוניה בתוך החברה החרדית ומחוצה לה?

העיסוק התקשורתי בסוגיית גיוסם של חרדים, כמו גם בנושאים חרדים-דתיים אחרים, דורש הבנה מבפנים על-ידי חקירה של השיח והקודים החברתיים והתרבותיים המנהלים את החברה החרדית, כמו גם חשיבה ביקורתית ומודעות למנגנונים מניפולטיביים הרוחשים בתוך שיח זה. חקירה שכזו תאפשר התמודדות עיתונאית מעמיקה ומדויקת יותר וחשיפה של ממדים דכאניים ועוולות ממוסדות, שכרגע עדיין שקופים ולא נראים, הן לעיני התקשורת והן לעיני הציבור.