לצורך תורת המשחקים בלבד

בכפולה הפותחת של "ישראל היום" מסביר הפרשן המדיני הבכיר של העיתון, דן מרגלית, באילו נסיבות מותר לאנשי ציבור ישראלים לשקר לעולם ולבוחריהם. הטור של מרגלית עוסק בפרסומים בארה"ב שלפיהם ישראל אחראית לתקיפה נוספת בסוריה. הפרשן מזכיר ("לצורך תורת המשחקים בלבד") את האפשרות כי ההדלפה על התקיפה הגיעה ממקורות אמריקאיים במטרה לגרור את ישראל למערכה בסוריה, וטוען כי אם כך הדבר, הרי ש"זה המקרה הקלאסי המאשש את התבטאותו של יצחק שמיר כי 'למען ארץ ישראל מותר לשקר'", ובמקרה זה יש להמשיך להצהיר כלפי חוץ כי אין לישראל כל קשר לאירוע.

אמנם, לפי מרגלית ממשלת ישראל אינה רשאית "לשקר גם כלפי פנים", אולם הגדרת ה"פנים" גמישה. "על הממשלה לומר את האמת לגוף פרלמנטרי מצומצם המצוי ופועל בחשאי במסגרת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, ולראשת האופוזיציה", מסביר מרגלית. "לגבי כל שאר הגורמים בארץ ובעולם, הממשלה היא שחייבת להחליט מה לומר להם, ולקחת על עצמה את הסיכון של המחיר אשר תשלם אם תיתפס בדבר שקר בלתי נבון".

במלים אחרות, הממשלה רשאית לשקר לציבור הישראלי, שהביא אותה לשלטון, בלי להניד עפעף, בכל פעם שיש צורך בכך. "ראוי ללמוד מדוד בן-גוריון", מסיים מרגלית את טורו, "שאחרי הפעולה רווית האסון בכפר קיביה, הצהיר בכנסת כי שום יחידה של צה"ל לא נעדרה בשעות הקרב מבסיסה. אמת, אוי לאמת שכזאת, אבל תשובה חכמה ומותרת".

הנה עוד תשובה חכמה ומותרת: "הרשויות המקומיות בהונג-קונג הגיעו למסקנה שמדובר באי-הבנה מצערת, והביעו את התנצלותן ואת הערכתן על כך שאיני תובע פיצויים על אי-ההבנה". זוהי תשובתו של נגיד בנק ישראל המיועד, פרופ' יעקב פרנקל, בתגובה לטענות כי לפני כשבע שנים נחשד בגניבה של בקבוק בושם מחנות פטורה ממכס בנמל התעופה של הונג-קונג.

הפרשה מסוקרת בהרחבה ב"דה-מרקר" על-ידי עיתונאי "הארץ" אמיר אורן, ומתמקדת בשני אירועים. הראשון, החשד לגניבה. "בצאתו מהחנות, כשבכליו פריט – ככל הנראה בקבוק בושם – שלכאורה לא שולם עבורו בקופה, עיכב אותו מאבטח ומנע ממנו להמשיך לטיסתו", כותב אורן. לדבריו, המקרה תועד במצלמות האבטחה. האירוע האחר התרחש לאחרונה, כשפרנקל נמנע מלדווח על החשד בגניבה לוועדת טירקל, ועדת המינויים לתפקידים בכירים בשירות המדינה. אורן, שהביא את האירוע לידיעת הוועדה כשביקש את תגובתה, מדגיש כי אי-דיווח על האירוע עומד בניגוד לכאורה לחובת ממלאי שאלון המועמדות לתפקיד.

לסיקור הנרחב של אורן נלווה טור פרשנות פרי עטו, המשלב כרגיל בין חיבה עזה למשחקי מלים לבין עובדות שיש בהן עניין לציבור. אורן מציע לקבוע את המלה "לקחנות" כתרגום עברי למונח "שופליפטינג", ומסביר: "לקחנות. לקיחה מחנות". בהמשך מגדיר אורן את האירוע מלפני שבע שנים כסיפור של "הונג ושלטונג".

לצד ההלצות המילוליות, מידע: אורן מגלה בקיאות בממדי תופעת הלקחנות בהונג-קונג ("מכת מושבה"), ביחסה של משטרת הונג-קונג ללקחנות ("גניבה, אם כי לא כה חמורה כפריצה"), ואף בסעיפים של תקנון משטרת הונג-קונג שעל-פיהם ניתן גם היום להשיג מידע מדויק על המקרה של פרנקל. זאת ועוד, לפי הטור של אורן, בהונג-קונג יש מסורת של סגירת תיקים מביכים לבכירים החשודים בלקחנות. אורן תוהה על ההסבר של הנגיד המיועד, שהגדיר את המקרה "אי-הבנה מצערת". "מה לא ברור כאן?", שואל אורן. "הפרופסור לקה בפיזור נפש? הסינים חושבים שכל המערביים דומים? בחנות התבלבלו בינו לבין סטנלי פישר? סרטי האבטחה הורצו לאחור?".

עיתון "דה-מרקר", שגילה התלהבות למינוי הצפוי של פרנקל לתפקיד הנגיד, מעניק במה נרחבת לאורח מ"הארץ", אולם לצדה גם עמוד לטור מאת עיתונאי הבית מוטי בסוק. פרנקל הוא כלכלן מוצלח ומבחינה מקצועית בחירתו לתפקיד הנגיד ראויה, אולם מהבחינה האישית "פרנקל איננו מלאך", כותב בסוק. עיתונאי "דה-מרקר" מזכיר את החשש כי בעטיה של הביקורת הציבורית הנוכחית, פרנקל יחזור בו מנכונותו לכהן שוב כנגיד, גם אם ועדת טירקל ובית-המשפט (במקרה שתוגש עתירה) יאשרו בסופו של דבר את מינויו.

"יש הערכות שונות לגבי זהותו של האדם שהביא את הסיפור לידיעת הוועדה", מזכיר בסוק בטורו. "ההערכה היא כי ניסה לטרפד את המינוי, כנראה כדי לקדם מועמד אחר לתפקיד. אף שהמטרה לא קדושה, טוב שהמידע הגיע לוועדה וטוב שהוא הגיע לפני שהוועדה הודיעה על החלטתה. ברור כי עדיף שמידע כזה יונח על שולחן הגוף הממליץ על המינוי לפני המינוי, ולא אחרי שפרנקל ייכנס לתפקיד".

בשולי הפרשה מצוי מאבק על קרדיט. לפי הידיעה של אורן, "בלשכתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו [...] אמרו כי נתניהו לא ידע על התקרית בהונג-קונג ושמע אודותיה רק בעקבות פניית 'הארץ' לוועדת טירקל. [...] בעקבות פניית 'הארץ' לוועדת טירקל, הפועלת באמצעות מזכירות הממשלה ונעזרת בשירותי משרד ראש הממשלה, נודעה פרשת הונג-קונג גם לנתניהו. גם שר האוצר יאיר לפיד, שתיאר את פרנקל כ'שכן וחבר' והיה שותף להחלטת נתניהו למנותו לנגיד, לא ידע עד השבוע על תקרית הונג-קונג".

"נתניהו ידע גם על הסיפור ההונג-קונגי של פרנקל", קובע מנגד מוטי בסוק. "הוא הרי פורסם בתקשורת הישראלית לפני שבע שנים". אורן אינו מזכיר כי הסיפור פורסם בעבר בתקשורת הישראלית. בסוק אינו מזכיר היכן פורסם הסיפור.

קוראי "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, לא ילמדו הבוקר על חלקו של "הארץ" ברענון הפרשה. "בשבוע האחרון הובא לידיעת חברי הוועדה דבר החשד לגניבה לכאורה של הבושם בשדה התעופה", כותב גד ליאור בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות", ומסתפק בכך. מנגד, חלקו של "ידיעות אחרונות" בפרשה מובלט בדיווח של העיתון, ובצדק.

לידיעה של ליאור צמוד הבוקר גזיר עיתון עם כותרת שהופיעה ב"ידיעות אחרונות" ב-20.11.06: "תקרית מביכה בסין לנגיד לשעבר פרנקל". לפי הדיווח של ליאור, הפרשה נחשפה לראשונה בעיתונו, ובתגובה המקורית של פרנקל, לפני שבע שנים, טען הנגיד כי לא נחשד בגניבה, אלא עוכב משום ש"התבלבל בתור למטוס בנמל התעופה וחשב שהוא זכאי לבדיקה מקילה בתנאי VIP לאור נאומו בפסגת המדינות המתועשות".

נראה כי כתב "הארץ", או מקור שפנה אליו, ניחן בזיכרון טוב יותר מאשר אנשי מערכת העיתון שחשף את הפרשה ב-2006 ("אמיר אורן הוא מאחרוני הידענים בעיתונות הישראלית", אמר עליו עמיתו אמנון אברמוביץ'). 

ב"גלובס" לא יכולים להתהדר בכך שחשפו את החשד בגניבה לפני שבע שנים, ואף לא בכך שנזכרו בו כעת, אולם גם אנשי עיתון זה מעוניינים לתת לעצמם קרדיט על הפרשה. על כן בידיעה המתפרסמת הבוקר במוסף "גלובס על הבוקר" שמצורף ל"מעריב" נכתב: "כפי שפורסם ב'גלובס' לפני יותר משבוע, ועדת טירקל כבר אישרה את מינויו של פרנקל, אך טרם פירסמה הודעה רשמית בנושא. 'גלובס' פנה השבוע לוועדה בשאלה מדוע לא פורסמה הודעה, וגורמים בוועדה מסרו כי מדובר בעניין טכני של עיכוב בכתיבת הפרוטוקולים". בהמשך ניתן קרדיט ל"הארץ".

ב"ישראל היום", העיתון שמשרת בנאמנות את מי שבחר בפרנקל לתפקיד הנגיד, מתפרסם דיווח שולי לפרשה – ידיעה קצרצרה במדור הכלכלה בלי אזכור כלשהו בשער. "הפעם זה ממש לפגוע בו ברמה הכי נמוכה שיש – אבל זה לא יעזור להם", מצוטט "גורם בכיר בוועדת טירקל" בתגובה לטענה כי נחשד בגניבת בושם.

התוכן המערכתי הנוסף במדור הכלכלי המצומצם של עיתון זה מוקדש למדור הקבוע שמשווה עלות של מוצרים בישראל ובעולם. הבוקר מושווה מחירו של בקבוק בושם לגבר. אם לא היה זה "ישראל היום", ניתן היה לחשוד שלמישהו שם במערכת יש חוש הומור.

לקראת להבה גדולה

בעוד שדן מרגלית מזכיר ב"ישראל היום" את האפשרות שארה"ב הדליפה את המידע על תקיפה ישראלית בסוריה בניסיון לגרור את ישראל למלחמה (כדי להימנע מהתערבות שלה בנעשה במדינה), ב"ידיעות אחרונות" מעלה הפרשן הבטחוני אלכס פישמן אפשרות אחרת. בטור המתפרסם הבוקר במדור הדעות של העיתון כותב פישמן כי אפשר שההדלפה האמריקאית קשורה לניסוי שביצעה ישראל בירי טיל בליסטי ארוך טווח. "אולי הניסוי הזה הוא שהרגיז כמה פקידים בפנטגון, שהחליטו 'לקלקל' לישראל בחזיתות אחרות?", שואל פישמן, ומשאיר את השאלה פתוחה.

בעמודי החדשות של העיתון מצטטים אורלי אזולאי, איתמר אייכנר וסמדר פרי "גורמים בירושלים" שזעמו על ההדלפה האמריקאית: "התבטאויות כאלה לא מחזקות אותנו". לדעת גורמים בישראל, מצוין בהמשך הידיעה, ההדלפה נועדה דווקא למנוע התערבות נוספת של ישראל בסוריה. ב"ישראל היום" לא מוזכר הזעם של הגורמים הירושלמיים.

ב"מעריב", שבשבוע שעבר רמז באופן הבוטה ביותר כי ישראל אחראית לתקיפה נוספת בסוריה, מתפרסם הבוקר טור מאת עמיר רפפורט. הפרשן אינו מתייחס להדלפה, אלא להשלכותיה: "כנראה שאסד וגם נסראללה לא יבליגו לנצח, לנוכח הפרסומים בתקשורת הזרה, שמייחסים תקיפות לישראל. במציאות כל-כך מתוחה, כל אירוע עלול להצית להבה גדולה".

עמוס הראל, שכתב ב"הארץ" לאחר הדיווחים הראשונים על התקיפה בסוריה כי ישראל "איננה מתערבת במתרחש בסוריה, אבל נותרת דרוכה", מפרסם הבוקר טור פרשנות נרחב בעיתון ומציין כי ישראל אמנם נמנעה מלאשר רשמית את אחריותה לתקיפות קודמות בסוריה, אולם שר הביטחון הקודם, כמו גם זה הנוכחי, רמז לכך בכמה הזדמנויות.

דעתנות מפוקפקת

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד שאינו מדווח בשערו על הפגנה של כמה אלפי בני-אדם שנערכה אתמול בתל-אביב, לציון שנתיים למחאה החברתית. כאמור לעיל, גם פרשת פרנקל אינה מוזכרת בשער עיתון זה. מה כן זכה למקום בשער העיתון הנפוץ בישראל?

בין היתר הכחשה של הזמר סיי כי יופיע כאן בקרוב; שחרורה של הילדה אדל ביטון, שנפגעה בפיגוע, לחופשה מבית-החולים; טביעת אדם בנחל חצבני; הלידה הצפויה של קייט מידלטון; ופסיקה של בית-משפט בארה"ב שלפיה מותר לפטר עובדת "יפה מדי". כל אלה, לדעת עורכי "ישראל היום", אירועים ראויים יותר לציון מאשר ההפגנה בתל-אביב וההסתבכות האחרונה של פרנקל.

מפגין, אתמול בתל-אביב (צילום: גילי יערי)

"מטרתם [של מובילי המחאה החברתית] היתה להסב נזק לכלכלה הישראלית בכמה ממדים, והמטרה הזאת הושגה", כותב אמנון לורד במאמר המערכת של "מקור ראשון", המתפרסם גם ב"מעריב". לדעת לורד, "היתה יותר מדי דעתנות מפוקפקת לגבי מבנה הון בישראל, מלווה בהסתה נגד בעלי הון גדולים, ופחות מדי יזמות חברתית אמיתית ברמת השטח [...] ההמונים האלה, כמו בכיכר תחריר, יכולים להפיל ממשלה, הם יכולים למוטט משטר, הם יכולים לרסק חברה. הם לא יכולים לחולל שינויים כלכליים וחברתיים אמיתיים".

לורד משווה בין המחאה של השנתיים האחרונות בישראל לזו שהתעוררה בארצות-הברית בסוף שנות ה-60 ולאורך שנות ה-70. לדבריו, בעוד שהפעילים החברתיים בארצות-הברית ליוו את ההפגנות שלהם בשותפויות  וקואופרטיבים, בישראל אין לכך זכר, רק "דמגוגיה סוציאלית [...] בעמודים היוקרתיים ביותר של מוספי כלכלה". מוזר שלורד מזהה את הדמגוגיה הסוציאלית בעיתוני הכלכלה ולא רואה את שלל הפרסומים שמופיעים שם ובכלי תקשורת אחרים על קואופרטיבים חדשים שצמחו מאז פרוץ המחאה החברתית.

ב"ידיעות אחרונות" (פיהוק) נבחר לעמוד השער תצלום של מפגין אוחז בשלט המבקר באופן ישיר את ראש הממשלה בנימין נתניהו. תצלומו של המפגין מתפרסם גם בין שורות הידיעה בעמ' 8. ב"הארץ" מתפרסם דיווח נרחב יותר על ההפגנה, לצד טור מאת רועי צ'יקי ארד.

"מעריב", שעיתונאיו מאוגדים ועומדים על סף תהום זה זמן רב, מעניק להפגנה את היחס הנדיב ביותר. כל כפולת העמודים האמצעית מוקדשת לאירוע וכוללת דיווח מאת יובל גורן ושלושה מאמרים המעודדים את המחאה (שלום ירושלמי, הרבה עידית לב וכרמן אלמקייס-עמוס). בתצלום המרכזי בכפולה נראים בבירור שלטים מטעם תושבי גבעת-עמל הקוראים "שרי אריסון שודדת קרקעות", "אריסון + תשובה מושחתים" ו"שרי אריסון שותפה לפשע". שלטים אלה נראים גם בתצלומים שמתפרסמים בעיתונים האחרים, אולם בתצלום של "מעריב" הם בולטים וקלים לקריאה.

בשולי החדשות

א. בתחתית עמ' 16 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת נח קליגר המציגה בנק באור חיובי. לאור דיווח קודם בעיתון על מצוקתה הכלכלית של ניצולת שואה, שביקשה למכור תמונה שציירה בתקופת המלחמה, החליט הבנק לרכוש את הציור במחיר חובותיה ולתרום אותו ליד-ושם. "הסיפור נגע לבנק שאליו היא משתייכת", כותב קליגר, ובהמשך מתברר כי מדובר בבנק הפועלים.

ב. ביום שישי התפרסם ב"מעריב" טור של בן-דרור ימיני על האירוע שבמהלכו עצרו חיילי צה"ל ילד בן חמש. ימיני הסיק כי "חיילי צה"ל הם מלאכים", משום שמעשיהם מצולמים תדיר, והנה כל מה שמצאו הצלמים לגנותם הוא מעצר של ילד.

הבוקר מתפרסם בעיתון טור תגובה קצר מאת רביב דרוקר, שקורא לימיני להתנצל ("אתה לא מזדעזע שחיילים בצבא שלך ושלי מגיעים לרמה כזו שהם עוצרים ילד בן פחות משש?"). ימיני, חובב פולמוסים ידוע, משיב לדרוקר בטור משלו ומבהיר: "לא כתבתי בשום מקום שהעיכוב של הילד הוא עניין ראוי. למען הסר ספקות, רביב, אני מצר על ההתנהגות של אותו חייל שעיכב ילד בן חמש".

ענייני תקשורת

במדור חדשות החוץ של "הארץ" מתפרסמת ידיעה מתורגמת מה"ניו-יורק טיימס" ולפיה אדוארד סנודן התחייב שלא להדליף עוד מידע על ארה"ב תמורת מקלט מדיני ברוסיה.

ידיעה נוספת במדור קובעת כי ביוון עלתה לאוויר רשות שידור חדשה וקטנה בהרבה מזו שנסגרה בהוראת הממשלה. לפי הידיעה, הרשות החדשה ספגה ביקורת חריפה משום ש"לוח השידורים שלה צנוע מאוד וכולל בעיקר סרטים ישנים או סרטים דוקומנטריים". עוד מדווח כי 2,700 עובדי הרשות המקורית עדיין מתבצרים במשרדיהם וממשיכים לשדר משם באמצעות לוויין.

המאבק של "דה-מרקר" וכתבתו רוני לינדר-גנץ, לצד התנועה לחופש המידע, למען שקיפות במערכת הבריאות נמשך גם הבוקר.

במדור הדעות של "מעריב" מתפרסם מאמר מתורגם מאת ג'פרי גולדברג על המשבר שרשת אל-ג'זירה נקלעה אליו.

מחלקת הגרפיקה של "ידיעות אחרונות" סיפקה לכתבה על מועמד ש"ס לרב הראשי הספרדי צללית גנרית במקום דמותו של הרב יעקב שפירא. השימוש בצללית לגיטימי, אולם במקרה הזה נעשה ברישול. הצללית היא של אדם חילוני. ללא זקן או מגבעת.