היו זמנים
"בקרוב יהיה לנו צה"ל אחר", נכתב בין מרכאות בכותרת הראשית של "מקור ראשון", ציטוט של שר הביטחון משה יעלון. "יעלון מתייצב מאחורי תוכנית הקיצוץ והייעול של גנץ", נכתב בכותרת הגג, ובכותרת המשנה: "'בצה"ל לא משתעבדים לטכנולוגיה', הבטיח שר הביטחון, 'אך העתיד עלול להוביל אותנו לעימותים טכנולוגיים. עברו הזמנים של עימות צבא מול צבא'".
"יעלון שוקל: לבטל צווי גיוס לאלפי חרדים", נכתב בכותרת הראשית של "ישראל היום".
"מקור ראשון" ו"מעריב" מדווחים בהבלטה בשער על "כמעט אסון בצניחת אימון בצה"ל", שנעשתה לעיניהם של הורי החיילים, עת מצנחו של אחד מהם לא נפתח.
במצרים
"שבוע להדחת מורסי: סיני הופך לזירת הקרב העיקרית בין האחים-המוסלמים לממשלה הזמנית", טוענת הכותרת הראשית של "מעריב".
בשולי החדשות
ב"ידיעות אחרונות" מפרסמים היום שתי פרשות מעניינות המתנהלות בשולי הנושאים שעל ראש סדר היום. ב"7 ימים" כותב רונן ברגמן על תביעה משפטית שמתוכננת במטה לביטחון לאומי להחזרת רכוש, בעיקר נדל"ן, "הנאמד כיום במיליארדי דולרים" ושהיה שייך ליהודים "שעזבו את מצרים בחופזה". לפי העיתון, התביעה "תעמוד מול תביעות הפלסטינים לזכות השיבה ולהשבת רכוש. אלא שצאצאי העקורים מודיעים: 'אנו לא מעוניינים בקיזוז התביעות, אלא דורשים פיצוי מלא על רכושנו שנגזל".
ראש הממשלה בנימין נתניהו בתערוכת טכנולוגיה בשנגחאי, בעת ביקורו האחרון בסין (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
הפרשיה השנייה מגיעה לכותרת הראשית של העיתון – "הפלונטר הסיני". "מאחורי החיוכים בביקור נתניהו בסין התרחשה דרמה מורטת עצבים: הסינים איימו לבטל את הביקור אם ישראל תמשיך לפעול נגד בנק סיני שהלבין כספים לחמאס. רה"מ נלחץ והתקפל. אבל עכשיו הקונגרס האמריקאי רותח על הכניעה לטרור. וגם משפחתו של צעיר שנהרג בפיגוע כועסת". מדורו של נחום ברנע, שהפעם מצטרף אליו שמעון שיפר, מוקדש לסיפור הפרשה, הממוסגרת גם על שער המוסף כסנוקרת לפניו של ראש הממשלה.
כמה נקודות ציון ועצה אחת
1. "כל-כך הרבה קרה, כל-כך מעט השתנה", נכתב בכותרת המוסף "מרקר ויק", מעל לכיתוב "שנתיים לאוהל הראשון ברוטשילד". באופן מוזר, את ההפניה לטורו של העורך הגולה גיא רולניק אפשר לסכם בסיסמה "השינוי מתחיל בתוכנו". ב"G" של "גלובס" מראיינת חן שליטא לוביסטים. "באווירה שקיימת היום יש התרה של הדם שלנו. זה יכול להסתיים ברצח של טייקון או לוביסט" הוא הציטוט הקומי למחצה שנבחר לכותרת.
2. במוסף "ערב שבת" של "מעריב" כותב תומר פרסיקו על "נקודת ציון בתולדות הרוחניות העכשווית המערבית", דהיינו מה שקרוי "ניו-אייג'": פרישתו של הגורו אנדרו כהן מהנהגתה של קהילת מאמיניו, "וזאת על רקע טענות חוזרות ונשנות על התנהלות רודנית וניצול כספי ונפשי" שלהם. "למרות עומק ההתעוררות שלי, האגו שלי עדיין חי וקיים", כתב בהודעת דואר אלקטרוני לחסידיו.
3. "רוצים למכור את האוטו ב-50 אלף שקלים? בקשו עבורו 50,132", כותבת הדס ברק במוסף "G" של "גלובס". לפי מחקר באוניברסיטת קולומביה, כך ברק, נקיבה בסכום שאינו עגול מגבירה את הסיכוי במשא-ומתן. "מבחינה קוגניטיבית, ישנה נטייה 'לכבד' מספרים כאלה, משום שהם נתפסים בלא-מודע כמבוססים יותר".
4. במוסף "שבת" של "מקור ראשון" כותבת יעל מאלי על הציור "היהודי הנצחי" של שמואל הירשנברג, "בהשראת" או "כמענה" ל"יהודי הנודד" של גוסטב דורה. "במרכז יצירת הירשנברג, כמו בתחריט של דורה, נראית דמותו האיקונוגרפית של 'היהודי הנודד' [...] דורה יצר דימוי נוצרי-אנטישמי. הרשנברג יצר את זעקת המחאה". הדמות שבתמונה רצה בבעתה על גבי קרקע זרועת גופות ובינות לצלבי ענק. "למתבונן ביצירה קשה להאמין שהירשנברג צייר אותה ארבעים שנה לפני השואה".
5. באותו מוסף מתפרסם פולמוס מכתבים סביב פסק הלכה של קבוצת רבנים ליברלים שהתירו לאשה לומר "קדיש". "השמרנים קובעים את הכללים ורבני 'בית הלל' משחקים לידיהם", נכתב בכותרת אחת התגובות. "אין צורך ב'מסורת הלכתית' בשביל להתיר דבר מותר". "בעוד כמה שנים כנראה לא נהיה יותר מגזר אחד" היא כותרתו הראשית של מוסף אחר של "מקור ראשון", "מוצ"ש", השאובה מראיון עם הרב בני לאו ("בראיון לא אופטימי במיוחד").
6. "לאחרונה זה נראה רחוק, אבל יש נתון שחוזר אצלי כמה פעמים במחקרים", אומרת הסוקרת מינה צמח בראיון ב"7 ימים" לרגל פרישתה ממכון הסקרים של חברת דחף, כשהיא נשאלת אם "את מאמינה שעוד תזכי לראות את השלום". "אם ישראל תגיע להסכם שלום עם הפלסטינים", היא אומרת, "שני שלישים יתמכו בו במשאל עם. אני בודקת את זה כבר כמה שנים, והאחוזים כמעט לא משתנים". צמח עוברת למכון סקרים אחר. "אחד המחקרים הגדולים הראשונים שהיא מטפלת בהם שם הוא הקשר בין חברה לתאגידים". "ברור לי שהמאבק החברתי הבא זה התאגידים", היא אומרת.
(נשארו) ללא מלים
"אלכס אפשטיין שובר את הכלים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הבודדת הקבועה של מדור הספרות של "ידיעות אחרונות". "בלי חנויות ספרים גזלניות, בלי הוצאות ספרים מנוונות, את הספר החדש שלו תמצאו רק במהדורה דיגיטלית, ובכל סיפור לא יותר מכמה מלים".
באותו מוסף, "7 לילות", אומרת יוצרת הטלוויזיה יעל פוליאקוב לנבו זיו: "אני רואה את לוח השידורים וחושכות עיני, כל יום ריאליטי ואין מקום לדברים אחרים. ואנחנו עוד לא בטופ, עד שלא יהיה דם. זה הכי קיצוני שהיה אי-פעם".
"המסיבות של החרדים הן חבל על הזמן", אומר אנתרופולוג ליהודה נוריאל, הכותב על המיינסטרימיזציה של מוזיקת הטראנס. "הם הולכים לקצה הכי קצה שיש, מאבדים את העשתונות. את הטראנס הכי פסיכדלי ומהיר שאני לא יכול לשמוע בשום מקום, בטח לא אצל השאנטים החילונים, אני מנגן אצלם, והם משתוללים".
פרמצבטיקה
כתבות השער של "7 ימים" ומוסף "הארץ" עוסקות בתעשיית הרוקחות. ב"ידיעות אחרונות" חושפת מחלקת הכלבוטק של העיתון (הפעם – גיא ליברמן) נוכל מורשע ואנונימי (רן הרינג) העומד, לכאורה, מאחורי "סבך מסתורי של חברות" שמוכרות תרופות פלא מזויפות לחוליים שונים, משונים ואף מדומים. ב"הארץ" מתגייסות סיון קלינגבייל, שני שילה ונעמי דרום לכתוב על "קצב הצריכה ההולך וגובר של הריטלין, ועימו גם הוויכוח האתי והרפואי על הסמים החכמים". ב"ישראל היום" נזכרים לטפל בתופעת "סמי הפיצוציות". בניגוד לכתבות ב"מעריב" לפני כמה שבועות, שמו של בנימין נתניהו אינו מוזכר בהפניה לכתבה.
לפני סיום
"תושבים נגד נאור ציון: הוא כלל במופע שלו קטע שמציג את אנשי בת-ים כערסים וכעבריינים" (כותרת על שער המקומון "ידיעות בת-ים" של "ידיעות אחרונות").
ענייני תקשורת
"מעריב". מוסף "ערב שבת" של "מעריב" לא הודפס בשבוע שעבר, אחת התוצאות של התעצמות המשבר הכרוני שהעיתון נתון בו. היום מגיע המוסף למנויים, אולם רובו תכנים שהיו אמורים להיות מודפסים בגליון השבוע שעבר: שירו של המשורר ארז ביטון, כתבתה של רבקה מרים, הסקירה הקצרה של שרה ג'ו בן-צבי (אשת המו"ל והעורך הראשי), מדורו של פרסיקו שצוטט לעיל, מדורו של יאיר שלג וביקורות ספרות וקולנוע. במוסף התרבות של "מקור ראשון", "שבת", ש"ערב שבת" הוא גרסה שלו המיועדת לציבור הכללי (את שני המוספים עורך אלחנן ניר), מתפרסמת לקראת סופו ביקורת ספר תחת כותרת משנה המסתיימת כך: "הנביא יחזקאל. היכרות עם נבואתו".
מוסף הילדים של "מעריב", "מעריב לילדים", שוב מוכר את עמוד השער שלו לפרסומת הנחזית לכתבה על סרט מצויר. "כתבה מיוחדת על הסרט חדש!", נכתב בכותרת על השער. "אבל אנחנו, עם ישראל, יודעים היטב שמהשמים מעמידים אותנו בנסיונות, ושאם ישנם זמנים שאומות העולם מצליחים לפגוע בנו אפילו דרך החרבת בית מקדשנו, זה מאבינו שבשמים, כאב שרוצה להעניש את בנו, כשמרגיש שבנו סוטה מדרך הישר ורוצה לגרום לו להיזכר מאיפה הוא בא ושעליו להיות ילד טוב, והוא נותן לו עונש", נכתב בדבר העורך, הלל גולדבלום, אחיו של המו"ל בן-צבי (המשפחה מעורבת מאוד בעסקי העיתון; אביה של אשת המו"ל הוא הספונסר). בתחילת דרכו של המוסף, בהנהגתו של עורך עם שליחות דתית, הפער בין הדוקטרינציה האורתודוקסית לתכנים האחרים בעיתון, שרק העילגות היתה משותפת להם, היה צורם במיוחד. בחלוף השבועות השתנו תוכני המוסף, והם מתקרבים מאוד לאלו של מוסף הילדים המחולק, או שהיה מחולק, עם העיתון "מקור ראשון", המיועד לקהל דתי.
את המדור הפותח (אחרי יהונתן גפן) את "סופשבוע", מגזין "מעריב", כותב אראל סג"ל. בעקבות ההתפרקות העקבית של העיתון מנכסיו האנושיים במהלך השנים האחרונות, נותר סג"ל אחד הכותבים המעטים בעיתון בעל שם מזוהה. כותרת המדור היא "היי שלום אהובה", והוא מוקדש להודעה של הכותב כי הוא מפסיק לאהוד את קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, שהיא "חלק מהותי מהזהות שלי", משום שהיא איבדה את זהותה ואוהדיה הגזענים והאלימים השתלטו עליה (העילה האקטואלית: אוהדים היכו ערבים). "בשבוע שעבר לא היה טור משום שביקרתי אצל אחי בפריז. וכאן, כאיש מקצוע, היה מתבקש להתפייט ולפרכס במלים מפוארות ובפראזות ברוקיות את יופייה הנשגב של עיר האורות, תוך שרבוב קינה על מצבו העגום של מקום עבודתי. דיכוטומיה אוטומטית שכזאת", פותח סג"ל את הטור. "אבל במקום זאת אספר לכם משהו אחר, כי ככה הראש העקום שלי עובד. תבינו לבד".
עוד ב"סופשבוע": גיא מרוז מתייחס לסערה התקשורתית שעורר במדורו בשבוע שעבר, כשכתב שאישיות בטחונית בכירה לחשה לאשתו באוזן שהיא "אחלה כוסית" (בהמשך השבוע התנצל הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי על ההתבטאות). "כן, אתה אף פעם לא יודע לשער את הרעש הציבורי שתעשה פסקה כזו או אחרת. גם הפעם לא התחלתי אפילו לדמיין. הטלפון מדובר צה"ל שהעיר אותי ביום שישי בצהריים הבהיר שיש דמיון ויש חיים. אבל זו כנראה עונת המלפפונים. [...] אז ככה: לא כתבתי מי זה כי זה לא כל-כך קריטי – לא מדובר בהטרדה מינית ובואו נירגע, מדובר בסתם גסות ודיבור לא מקסים מהסוג שאתה נורא לא רוצה לשמוע, בוא נגיד, מרמטכ"לים לשעבר למשל. מקסימום מאוהדי בית"ר. אני מתנצל בפני גבי אשכנזי. מעולם לא חשבתי שזה יהפוך להיות פרשת השבוע. כולה התנהגות ישראלית דוחה וממוצעת".
"ידיעות אחרונות". "טעות והתנצלות" היא הכותרת המשונה של ההתנצלות על הטעות המתפרסמת היום בפתח (עמ' 14, אחרי "בלוק" המודעות) "7 ימים", מוסף "ידיעות אחרונות". "ביום שישי האחרון התפרסמה במוסף זה כתבה תחת הכותרת 'פאטמה קומדי קלאב' ובה רואיינה אשה שהציגה את עצמה כ'סטנדאפיסטית הבדואית הראשונה'. לאחר פרסום הראיון התברר כי הגברת הציגה בפני כתב העיתון מצג שווא וכי היא למעשה מתחזה לבדואית", נכתב בחציה הראשון של ההודעה, באוזן שמאל התחתונה של הדף (כמו כן, תום וג'רי אינם עכבר וחתול אמיתיים).
"במהלך השבוע", ממשיכה ה"טעות והתנצלות", "בדקנו באופן יסודי ומקיף את התהליך שהוביל לפרסום הכתבה והסקנו את המסקנות המתבקשות. אנו מתנצלים בפני קוראינו ונעשה הכל על מנת שטעות כזו לא תתרחש שוב". פרסום סיפור מופרך כל-כך כאילו הוא אמיתי, במערכת שכל טקסט בה עובר לפחות ארבעה זוגות עיניים מקצועיות לפני שהוא מגיע לדפוס, מעיד על כשל יסודי ומקיף "בתהליך שהוביל לפרסום הכתבה". על הפשלה עצמה נכתב כבר לא מעט, אבל אם מערכת "ידיעות אחרונות" כנה בהתנצלות ובהבטחה שהיא משגרת לקוראים, עליה לחשוף את פרטיה של אותה "בדיקה יסודית ומקיפה", כמו גם מה כולל בדיוק "הכל" במשפט "נעשה הכל על מנת שטעות כזו לא תתרחש שוב". אם מותר לנחש, "הכל" פירושו לפטר את הש"ג (הכתב צחי כהן).
עוד ב"ידיעות אחרונות": ראיון השער של "ממון" הוא עם דוד שי, פעיל ויקיפדיה בולט. בהמשך המוסף, בפרויקט של העיתון ובנק הפועלים, מלמדים ישראלים בחובות מדוע החזקת כרטיס אשראי תהיה דווקא "הש"ג שישמור עליהם".
"הארץ". הכותרת הראשית של העיתון, "דליפת מידע", מוקדשת למאגר הביומטרי. "עשרות שוטרים ניצלו את מאגרי המידע הפנימיים כדי לקדם עסקים פרטיים, לרגל אחר בני זוג ולעזור לחברים", נכתב בהפניה לכתבה של יניב קובוביץ'. "משרד הפנים השליך לרחוב מאות תעודות זהות" נכתב בהפניה לזו של ניר חסון, "אבל שר הפנים מרגיע", ממשיכה כותרת המשנה. "עם השקת המאגר הביומטרי, מי מגן על פרטיות האזרחים".
במדור "אזעקת אמת" כותבת מאיה לקר על מה שנראה כשקר בוטה והתנהגות מטרידה של שר המדע יעקב פרי. "בשלב הזה נראה שאין סיבה שפרי יחשוב אחרת", היא כותבת. "ראש התנועה שלו, לפיד, כבר הוכיח שלבוחרים שלו השקרים האלה לא מפריעים".
"מקור ראשון". במוסף "יומן" מתרעם העורך בפועל אורי אליצור על השוואה שעשתה עיתונאית בין ישראל לצפון-קוריאה ואפגניסטן על רקע גילויו של "אסיר איקס" שני. "זו לא שאלה של זכות הציבור לדעת, אלא רק של זכות העיתונאי להשוויץ", מסכם אליצור.
באותו מוסף כותב אמנון לורד כי "התנהגותו של ארתור סנודן [עובד ה-CIA הזוטר שהדליף לעיתונות מסמכים על אודות תוכנית ההאזנות לאזרחים של שירותי הביון האמריקאיים] חידתית בטמטומה", זאת משום ש"לו נשאר בארצות-הברית, היתה דעת הקהל המקומית מגנה עליו. אבל הוא חצה את הקווים למוסקבה ואיבד הכל".
בעמ' 7 של קונטרס החדשות של העיתון מתפרסם מאמר מאת כנרת בדיחי על "כנס הרווקות" של "ארגון שידוכים" בשם "ישפה", ועל "אחד המושבים בנושא 'אינטימיות ומיניות בחיי הרווקות'". הכותבת מתייחסת לכתבה בנושא שהתפרסמה בעיתון וכותבת כי "הכתבה הציגה באופן חלקי ביותר את השיח המורכב והסוער שהתרחש בכנס, והבליטה את ה'קרב' שהתרחש לכאורה בין הרווקים לבין מייצגי העולם ההלכתי". היום מתפרסמת בדף הפייסבוק של העיתון הודעה: "היום התפרסם בעיתון מאמר (עמ' 7) שכתבה לכאורה כנרת בדיחי. אנו מתנצלים על הטעות. שם הכותבת (שביקשה להישאר בעילום שם) שמור במערכת".
"לא רוצה לקלקל את הבאסה, אבל למרות הכאב הצרוב של טראומת גוש-קטיף, השבוע הזה הוא בראש ובראשונה אבל על חורבן ירושלים", כותבת עורכת "דיוקן" אורלי גולדקלנג בטורה הקבוע שבפתח המוסף. "בית-המקדש צריך להיבנות", היא כותבת בהמשך, "כי הוא בית השם, כי הוא עבודת השם, וכי הוא מקום השכינה". שבת שלום.