באחד מימי ראשון האחרונים מצאתי את עצמי בחדר הישיבות של משרדי קרן היינריך בל בתל-אביב. האורח האמריקאי, ד"ר איירה הלפנד, ישב במרכז השולחן המלבני הגדול והריץ מצגת מרתקת ומדאיגה. החדר היה מלא, אבל על אף שהאירוע הוגדר "מפגש עם עיתונאים", לא היה שם אפילו עיתונאי אחד.
הלפנד הוא רופא יהודי בוגר הרווארד ומכהן כיו"ר ארגון הרופאים הבינלאומי למניעת מלחמה גרעינית, ארגון שברקורד שלו רשום פרס נובל לשלום. מאמריו על ההשלכות הרפואיות של מלחמה גרעינית התפרסמו בכתבי-העת האקדמיים המובילים בעולם. לפני כשנה הוא הופיע בוועידת הפסגה של חתני פרס נובל והציג את הדו"ח האחרון של ארגונו – "רעב גרעיני: מיליארדי בני-אדם בסיכון".
עתה הוא הגיע לישראל כדי להציג את עיקרי הדו"ח, שעוסק בהשלכות מרחיקות הלכת של מלחמה גרעינית – ולו בסדר הגודל האזורי הצנוע ביותר – על הכלכלה העולמית, האקלים, החקלאות, התפשטות מגפות והתמוטטות של מערכות חיים אזרחיות שלרוב אנחנו לא לוקחים בחשבון כשאנחנו מריצים בדמיוננו תסריטי אימה רדיואקטיביים.
הלפנד הגיע לארץ כאורחה של התנועה הישראלית נגד גרעין. יומיים אחרי המפגש האינטימי עם התקשורת שלא היתה, נערך באולם נגב בכנסת דיון בהשתתפות הלפנד וח"כים שונים, ביניהם תמר זנדברג ודב חנין, תחת הכותרת "הסכנה שבנשק גרעיני וההשלכות הגלובליות של מלחמה גרעינית מוגבלת". גם לשם התקשורת הוזמנה, אבל חרף העובדה שלא בכל יום מתקיימים במשכן הכנסת דיונים על גרעין, נכחו במקום רק כתב אחד וצלם.
לפחות בכל הנוגע לעיתונות הישראלית, דוקטרינת העמימות הגרעינית הוותיקה של מדינת ישראל כבר אינה נחוצה. כולנו מקפידים להגניב חיוך כשאנחנו מדגישים שישראל מחזיקה בנשק גרעיני "על-פי מקורות זרים", אבל על דיון רציני בסוגיית הגרעין – למעט כמובן הגרעין שאין לאיראנים – התקשורת הישראלית ויתרה מרצונה החופשי, ללא קרב. זו כבר מזמן אינה שאלה של צנזורה או חשש לבחון את גבולות הגזרה והקווים האדומים של מערכת הביטחון. העיתונות הישראלית החליטה שזה פשוט לא מעניין, לא חשוב ולא ראוי לטיפולה. אני לא בטוח שבצנזורה יושבים צדיקים, אבל אין ספק שמלאכתם נעשית בידי אחרים.
היבול התקשורתי הדל שהניבו הדיון בכנסת וביקורו של הלפנד בארץ כלל ידיעות בחדשות הטלוויזיה החברתית, במגזין "ישראל דיפנס", ברדיו כל-השלום, באתר "אל-מוניטור" בעברית ובאנגלית וב"ג'רוזלם פוסט". כלי התקשורת העברי היחיד שמשתייך לזרם המרכזי ושטרח להקדיש לנושא ידיעה הוא "וואלה". בכל שאר הערוצים, התחנות, האתרים והעיתונים המובילים נרשמה התעלמות מוחלטת.
לעיוורון הגרעיני שבו לקתה התקשורת הישראלית יש שני היבטים. הראשון הוא כמובן פוליטי: דיון ביקורתי בנושאי גרעין נתפס כמו עניין של שמאלנים, והשמאל כבר מזמן לא באופנה. מי שמעז להעלות על בדל שפתיו או מקלדתו את התהייה, שמא היותה של ישראל מעצמה גרעינית (על-פי מקורות זרים, כן?) מאיצה את תהליך ההתגרענות של האזור יותר משהיא מגינה עלינו, מסומן כעוכר ישראל, גיס חמישי ובעל בריתו הרוחני של אחמדינג'אד.
הטאבו הגרעיני התכסה במהלך השנים בשכבות של בטון מזוין, כאילו עצם קיומו של דיון ציבורי עם שאלות ותהיות עלול באופן כלשהו לקעקע את בטחון המדינה. זו כמובן תפיסה שנוגדת באופן העמוק ביותר את מהות העיתונאות. עיתונאים צריכים לצאת מנקודת הנחה שכל דיון ציבורי, כל הטלת ספק, כל החלפה של דעות ומחשבות ביקורתיות (כל עוד זה נעשה תוך הקפדה על אי-חשיפה של סודות מבצעיים) – לעולם יתרמו לחוסנה של החברה ולבטחונה.
אבל הפעם יש כאן רובד נוסף, מעבר להשתקה הפוליטית: מדובר בהחמצה מקצועית מביכה. כמי שנכח בהרצאתו של הלפנד, אני יכול להעיד שזה פשוט סיפור טוב, חומר שניתן לרקוח ממנו כתבות מגזין מעניינות, ראיונות ומאמרים. הלפנד הציג מודלים שמנסים להתמודד עם סוגיות גורליות כמו אספקת המזון והמים למיליארדי אנשים וקריסת מערכות הבריאות במקרה של אירועים גרעיניים, כולל אירועים נקודתיים כמו נפילת מזוודת נשק גרעיני בידי טרוריסטים שמערכת השיקולים של מדינות – ולו הקיצוניות ביותר – אינה חלה עליהם. האם צריך להסביר מדוע לנו, בישראל, צריך להיות עניין מיוחד בתרחישים כאלה?
בעוד שהתקשורת הישראלית שקועה באובססיה האיראנית (ולא ששאיפות הגרעין האיראניות אינן צריכות לעניין אותנו), התרחשו בשנים האחרונות במזרח התיכון כמה תהליכים חשובים ומדאיגים בנושא הגרעין. לפני שלושה חודשים נטשה המשלחת המצרית בצעד תקדימי והפגנתי את ועידת האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני של האו"ם. המצרים עזבו במחאה על כך שישראל מסרבת לשתף פעולה עם נסיונות לכנס ועידה אזורית לפירוז המזרח התיכון מנשק להשמדה המונית, כשדווקא איראן ומדינות ערב הביעו נכונות להשתתף בוועידה כזו.
מצדדי הסרבנות הישראלית טוענים שוועידה כזו עלולה להתברר כמלכודת דיפלומטית; מבקרי מדיניות הממשלה סבורים שהסרבנות הזו דווקא משחקת לידי האיראנים ומדינות ערב ומציבה את ישראל בעמדת המדינה הקיצונית היחידה באזור שאפילו אינה מוכנה "לדבר על זה". לטענת המבקרים, הסרבנות המוצהרת של ישראל נותנת לגיטימציה למדינות אחרות באזור לתת דרור לשאיפות הגרעין שלהן, ומצרים – שיציבות היא לא הפן הבולט שלה לאחרונה – היא דוגמה טובה במובן הרע של המלה.
השאלה איך לנהל את הדיאלוג הגרעיני עם המרחב הנפיץ שבו אנחנו חיים היא שאלה קיומית עבור מדינת ישראל ואזרחיה, אבל אלה כלל אינם יודעים שהיא נמצאת על השולחן – והפעם אין לזה שום קשר לצנזורה הצבאית.