בשנים 2010–2011 היה נדמה שחופש הביטוי של העיתונות בישראל נתון במתקפה חקיקתית אנטי-דמוקרטית של ממש: חוק החרם וחוק הנכבה נחקקו בכנסת, וכן הוצעו תיקונים לחוק לשון הרע, ובהם ניסיון להעלות את סכום הפיצוי על לשון הרע בצורה משמעותית, לאסור לשון הרע על ציבור ולחייב כל אמצעי תקשורת או בלוגר במתן זכות תגובה בהיקף רחב. הצעות חוק נוספות שזכו לתמיכת הממשלה היו הצעת חוק האיסור לשימוש בסמלים וכינויים נאצים, התשע"ב-2011, והצעה לתיקון חוק העונשין שתאסור פרסום הסתה לשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
לאור אלה מעניין לראות שסיכום של המצאי החקיקתי בשנת 2012 מתאפיין דווקא בשילוב של הגנת הצרכן עם חופש הביטוי, למשל בדמות פיקוח על היבטים שונים הנוגעים לפרסומות ופיקוח על שוק הספרים. אפיון נוסף הוא העובדה שהפצצה המכונה "התאמתם של דברי חקיקה ותפיסות שיפוטיות לעידן הדיגיטלי והצורך לעדכנם" מתחילה להתפוצץ בפני מי שעד היום טמן ראשו בחול.
לקריאת הפרק המלא: סוגיות בהקשר של חופש העיתונות
בהיבט של הגנת הצרכן עברו בכנסת חוק הגבלת הפרסומת והשיווק של משקאות אלכוהוליים, האוסר על פרסום משקאות משכרים בשלטי חוצות, בעיתונים ובשידורי טלוויזיה המיועדים לקטינים; "חוק האותיות הקטנות" של משרד התמ"ת, שהוא תוספת לתקנות הגנת הצרכן שלפיהן גודל האותיות הקטנות ביותר בפרסומת יהיה קטן רק עד 30% מגודל האותיות הגדולות ביותר במודעה; חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות ("חוק הפוטושופ"), הקובע כי על מפיק פרסומת לוודא שהדוגמנים שהוא מצלם אינם בתת-משקל ולהציג הבהרה בולטת אם הפרסומת עברה עיבוד גרפי.
הבורות הדיגיטלית של מקבלי ההחלטות ודחייה חוזרת ונשנית של הצורך להתמודד עם העידן הדיגיטלי התבררו בעיקר בהיבטים של דיני תעמולת הבחירות, תחולת סמכותה של הצנזורה הצבאית והשימוש הכבד בצווי איסור פרסום, והניסיון לחסום אתרי אינטרנט העוסקים בפעילות בלתי חוקית.
שלא תטעו: גם בשנת 2012 התפרסמו כמה פסקי דין עקרוניים של בית-המשפט העליון המרחיבים את ההגנה על חופש העיתונות, בעיקר בהיבטים של לשון הרע וחיסיון בין עיתונאי למקור. מנגד התפרסמו החלטות פוגעניות כמו זו של היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין את העיתונאי אורי בלאו ופסיקת בית-המשפט בעניין אליצור סגל, המרחיבה את טווח ההרשעה בעבירה של העלבת עובד ציבור. ואולם, במבט ממעוף הציפור ייתכן שמתרחשת כאן תחילתו של שינוי.
"חוק האותיות הקטנות" שהוזכר קודם חל על כל פרסום, לרבות עלון מידע, קטלוג, מודעת פרסומת, שלטי חוצות וכיוצא באלה. הפרסום יכול להיות מודפס או להופיע באמצעי תקשורת אלקטרוני כגון אינטרנט, מכשיר סלולרי ודואר אלקטרוני. כלומר – מדובר בחוק חוצה פלטפורמות. עידן ההתלכדות כבר אמרנו? נחזור רגע גם ל"חוק הפוטושופ": החוק החדש יהיה באחריות משרד התמ"ת (היום – הכלכלה) ומי שיעבור עליו יהיה חשוף לתביעות בגין העבירה על החוק.
כאן כדאי להתעכב לרגע: באופן מסורתי, הפיקוח הרגולטורי מצד הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו נתפס כחודרני ויעיל יותר מאשר זה של הרשות להגנת הצרכן. ואולם, חלק מההתמודדות עם מגרש המשחקים העקום שנוצר כתוצאה מתכנים זהים המשודרים ברשת אולם אינם כפופים לסמכות רשויות רגולציית הטלוויזיה הוא הצורך במעבר לרגולציה המבוססת על הגנת צרכן ועל ארגז הכלים המהותיים והמוסדיים הקיימים בידי הרשות להגנת הצרכן ורשות ההגבלים העסקיים.
לקריאת הפרק המלא: אסדרת תקשורת (רגולציה)
טלו למשל את סוגיית התוכן השיווקי. זוהי אחת הרעות החולות המאפיינות את שוק התקשורת הישראלי בשנים האחרונות. הרשויות הרגולטוריות מפגינות קושי מתמשך באכיפה ובהכרה בצורך לטפל בתופעה, כל עוד היא אסורה לפי חוק. במאי 2012 פירסם מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, במסגרת הדו"ח השנתי שלו, ביקורת הנוגעת למועצת הכבלים והלוויין. בין השאר קבע כי המועצה מגלה יחס סלחני לחריגות חוזרות מהזמן המותר לשידור הודעות חסות ולשתילת תוכן שיווקי.
ואולם, הפרסום הסמוי אינו פרקטיקה שהיא נחלתה של הטלוויזיה בלבד. הדבר מבליט את השוני במרחבים הרגולטוריים בין הטלוויזיה לבין העיתונות והרשת: באחרונות מדובר בהתנהגות שניתן לטעון כי היא פוגעת באתיקה העיתונאית, בעוד שבטלוויזיה מדובר בהפרת חוק וכללים. אנשי הרשות השנייה עסוקים במסגרת ועדת שחם בבדיקה מחודשת של כללי הפרסום הסמוי, אולם אלה אינם רלבנטיים עוד כשהם מתייחסים רק לברודקאסט. הסדרה חוצת פלטפורמות דרך דיני הגנת הצרכן עשויה להיות הדרך העדיפה.
היבט נוסף הראוי לציון הוא הבחירה במסלול של פיצוי אזרחי כתחליף להתמודדות עקרונית-אידיאולוגית במישור ההגנה על חופש העיתונות. בחירה זו התבטאה הן בהקמת ארגון העיתונאים החדש ובחירתו במסלול של תביעות משפטיות בבתי-הדין לעבודה כדי לבטל פיטורים או לדרוש פיצוי על פיטורים של עיתונאים, והן בבחירה במסלול של פיצוי אזרחי כתחליף למסלול האכיפה דרך הרשויות הרגולטוריות, כאשר מדובר בהדרה ובפגיעה בחופש הביטוי של נשים. בבקשה לתובענה ייצוגית שהגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב באוגוסט 2012 הארגון הפמיניסטי-אורתודוקסי קולך, המרחב הוא זה של הוראות חוק איסור אפליה במוצרים, האוסר על כל גוף המעניק שירות ציבורי להפלות מטעמי מין.
נוצר כאן שילוב מעניין: כשלונן של רשויות רגולציית התקשורת המסורתיות לאכוף את הכללים הקיימים מצטרף אל ההבנה שאין עוד צורך באסדרה תלוית מדיום ויש לעבור לאסדרה כלל-שוקית. אסדרה כזאת בהכרח תגרע מכוחן של הרשויות המסורתיות ותעביר את משקל הכובד לרשויות הגנת הצרכן. זהו, אגב, אינו תהליך שמאפיין אך ורק את שוק התקשורת, אבל אפשר שהלקח שיש ללמוד מן התהליכים שחזינו בהם בשנת 2012 הוא שיש צורך לפתח תיאוריה ופרקטיקה של חופש ביטוי ועיתונות בתוך רשויות שעיסוקן המרכזי אינו תקשורת ומדיה.
הפרקים התפרסמו במסגרת הדו"ח השנתי "התקשורת בישראל 2012" של המכון לחקר מדיה חדשים, חברה ופוליטיקה שבבית-הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל