העם היושב בציון

"הפעם לא הופתענו", מרגיעה כותרת בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות". ראובן וייס מדווח כי ראש אמ"ן, אלוף אביב כוכבי, נשא לפני כארבעה חודשים נאום בכנס הרצליה שבו צפה "טלטלה שנייה" במצרים.

ידיעה כזו היא הכרח עבור עיתון שדואג לא רק להעביר ידע לרשות קוראיו, אלא גם לשמור על מצב רוחם. לאחרונה חשבנו שסיימנו עם הסיפור של הבלגן במצרים (הקנאים ניצחו, רק אצלנו העם יודע לבחור בהנהגה מתונה), והנה – שוב הפיכה. לא צריך להיות אדם חרדתי כדי להרגיש שהקרקע אינה יציבה. על עיתון הפונה להמונים לפסוע בזהירות בנתיב שבין עידוד פאניקה לשמירה על המורל הלאומי.

הטבלואיד ההמוני הנוסף, "ישראל היום", נושא הבוקר מסר דומה, אם כי מבעד למסנן הפוליטי הרגיל. "אנחנו אי של יציבות במזרח התיכון", מצוטט גורם ישראלי עלום שם בשער "ישראל היום", בכותרת הגג לראשית. בראש עמ' 5 מתגלה כי הציטוט בשער נלקח היישר מפי הגבורה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הכותרת המרכזית בעמ' 5 היא ציטוט נוסף של נתניהו: "רק ישראל דמוקרטיה אמיתית".

"האם תיתכן מדינה דמוקרטית השומרת על כל ערכי החירות, שאיננה מיוסדת על ערכי התרבות המערבית?", שואל אורי אליצור בשער מוסף "יומן" של "מקור ראשון". "האם יכולה להיות למשל מדינה אסלאמית ודמוקרטית?".

"איך אמר פעם אהוד ברק? ישראל היא וילה בג'ונגל", מזכיר לנו חגי סגל בטורו הקבוע שב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "ממש כך", מוסיף סגל, "מסביב ייהום הסער הערבי, אך אצלנו בווילה שקט ושלווה. אנחנו מנהלים בעדינות יחסית את סכסוכינו הפנימיים, סכסוכים נוקבים מאוד לפעמים. מלחמות היהודים המודרניות הן חיקוי עלוב למלחמות היהודים של פעם. [...] העם היושב בציון שונא את עצמו ואת זולתו פחות מכל עם אחר בסביבה".

"לדמוקרטיה אין משמעות כשהיא אינה מגובה בתרבות מתאימה", פוסק ח"כ משה פייגלין במאמר דעה המתפרסם ב"מקור ראשון". "רוב המצרים רצו בשלטון האסלאם, והם בחרו בו במסגרת הליך דמוקרטי. אבל 'דין אללה בסיף' – ולא בבחירה חופשית – ולכן לכל הדמוקרטיה המצרית מעולם לא היתה משמעות של ממש. הרוב רצה רודנות וזו זכותו, אבל זו ממש לא דמוקרטיה".

"מצרים לא היתה אף פעם דמוקרטיה", מציין נחום ברנע ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". צבי בראל מזכיר במאמרו שב"הארץ" את דברי האזהרה של סייד קוטב, תיאורטיקן רדיקלי של תנועת האחים-המוסלמים, שהוצא להורג בשנת 1966. לדעת קוטב, הדמוקרטיה המערבית היא "החופש לכפור, החופש לעבוד אלילים, להרוס את יסודות האמונה, בפני כל אלה נפתחים הדלתות באותה דמוקרטיה מיובאת". בראל מסביר כי קוטב טען ש"הערכים האמיתיים, כמו חירות וחופש, אינם מיוצאים למדינות העולם השלישי פן ישמשו את אזרחיהן כדי להתקומם נגד אותה גלובליזציה".

"מעולם לא היה במצרים משטר דמוקרטי", מציין גם דן מרגלית במאמר דעה המתפרסם בכפולה הפותחת של "ישראל היום", לצד תוצאות סקר דעת קהל שערכה עבור העיתון חברת מחקרי-הגל-החדש בנושא יחסי ישראל-מצרים. כרגיל ב"ישראל היום", הסקר נערך אך רק בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית דוברת עברית, בני 18 ומעלה.

אתנחתא – סקרי אפרטהייד

אשה עונה לטלפון, שואלים אותה אם היא מוכנה להשיב על כמה שאלות לצורך סקר והיא אומרת שכן. ומה קורה אז? מי שאינה דוברת עברית לא מבינה מה רוצים ממנה ומנתקת. מהילדים אפשר להיפטר באמצעות השאלה "האם אתה בן 18 ומעלה?". אבל מה קורה ברגע שבו צריך לנכות מהסקר את האוכלוסייה הלא יהודית? איך יודעים הסוקרים שפועלים מטעם "ישראל היום" לסנן את הערבים/נוצרים/מוסלמים?

מובן שההפרדה שקיימת במדינת ישראל בין אזורי מגורים ליהודים לאזורי מגורים לערבים מפשטת את המשימה, אולם הסיכון שסוקר ייפול על ערבי עדיין קיים. האם הסוקרים אינם מתקשרים מלכתחילה למספרים החשודים כשייכים לאנשים המתגוררים בערים ששיעור הערבים בהן משמעותי? האם הם שואלים את מי שענה לטלפון אם נולד בישראל, היכן נולדו הוריו ובאיזה יישוב בדיוק הוא גר כיום? האם מנסים לזהות בדבריו מבטא זר (אבל זר במובן ערבי, לא רוסי או אתיופי)? האם שואלים כמה שאלות כלליות רק כדי לעמוד על זהותו, כמו בתור לבדיקה הבטחונית בנמל התעופה? או, אולי, שואלים באופן ישיר: "האם אתה יהודי?".

ומה קורה כשמישהו משיב לשאלה זו בשלילה? מה הנוסח שבו הסוקרים משתמשים כדי לסיים את השיחה? האם הם פשוט מנתקים? האם הם מעיזים לומר שזהו "סקר ליהודים בלבד"? האם הם מסבירים מדוע אין לאזרח ישראלי שאינו יהודי זכות להביע את דעתו בסקרי דעת הקהל שמתפרסמים ב"ישראל היום"?

תופעה מיוחדת למצרים

הכותרות הראשיות בכל העיתונים והעמודים הפותחים מוקדשים לסיקור היממה האחרונה במצרים. כרגיל בימי שישי, "מקור ראשון" הוא העיתון היחיד שמציע כותרת ראשית אינפורמטיבית נטו: "גל מעצרים של מנהיגי האחים-המוסלמים". ב"ישראל היום" מתעקשים להקדים למידע מפגן של צקצוק לשונות: "איך שגלגל מתהפך: יד קשה במצרים נגד האחים-המוסלמים".

ביתר העיתונים הכותרת הראשית מגזינית. "המהפכה לאן", שואלת ללא סימן שאלה הכותרת הראשית של "הארץ". "טוב לישראל?", מתמצתת בלי צורך להתנצל הכותרת הראשית של "מעריב" את האירועים הדרמטיים במצרים לזווית הראייה המקומית. הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", "תקווה בשמי קהיר", היא האופטימית ביותר ובפער ניכר. היא מודפסת על רקע מטס ראווה חגיגי שערך חיל האוויר המצרי בשמי קהיר.

אלדד בק, שליח "ידיעות אחרונות" ו-ynet לקהיר, ממשיך בסיקורו את הטון האופיטימי, אולם בתשובה לשאלה "לאן הולכת מצרים?" מציעה סמדר פרי שלושה תרחישים, אף אחד מהם אינו כולל רווחה ושגשוג ("יציבות יחסית", "מתח מתמיד" ו"מלחמת אחים").

נחום ברנע כותב על מצרים במדורו הקבוע ב"מוסף לשבת" של העיתון, אולם הוא עושה זאת מתל-אביב. כבר בפתיחה מסביר ברנע מדוע, בעצם, אינו בקהיר: מאז אפריל 2011 מסרבת השגרירות המצרית בתל-אביב להנפיק אשרות לעיתונאים נושאי דרכון ישראלי. "התסכול קיים", כותב ברנע, "מהפכה מתרחשת במרחק של שעת טיסה, במדינה החשובה ביותר בעולם הערבי, בכיכר שמדדתי אותה לאורך ולרוחב, ביום ובלילה, עשרות פעמים. מנגד תראה את הארץ, ואליה לא תבוא".

ב"הארץ" ממשיך לדווח על הנעשה במצרים "שליח 'הארץ' בקהיר". אתמול נפגש עם עמרו מוסא, שאמר לו כי ההמונים יצאו להפגנות בגלל "אי-שביעות רצון מוחלטת", מצב שהגדיר "תופעה מיוחדת למצרים".

שוקראן

"בהתחשב בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובנפח האדיר של השקרים על 'מדינת אפרטהייד', ערביי ישראל ראויים לפרס ישראל. מדובר במיעוט שאכן סבל וסובל מאפליה. אבל הם יודעים יותר טוב מכל המשמיצים שאפליה איננה אפרטהייד. הם יודעים שלמרות המדיניות שראויה לשינוי, למרות הטעויות, למרות גילויי הגזענות והחוליגניות, לא רק מצד אוהדי בית"ר, ישראל היא גן עדן יחסית לכל מקום אחר בטווח של מאות או אלפי קילומטרים. הם רואים מה קורה בעיראק, ברצועת עזה, במצרים ובסוריה. הם אולי לא מכריזים כך במסגדים, אבל הם מודים חמש פעמים ביום לאללה ישתבח שמו על כך שהם חיים באום אל-פחם ובסכנין, ולא בבגדד או בחלב" (בן-דרור ימיני, "מוספשבת" של "מעריב").

שונה ממה שסיפרו לי

כדאי מאוד לקרוא את כתבתו של שוקי שדה ב"דה-מרקר" על אבי בניהו, עד לפני שנה וחצי דובר צה"ל וכיום, בין היתר, בעל משרד לייעוץ אסטרטגי. בין היתר מגולל שדה את נסיבות הוצאתו לאור של הספר "דובר צה"ל מודיע" כשיתוף פעולה בין יחידת דובר צה"ל להוצאת ידיעות-ספרים, ומציין כי בניהו שוכר את משרדיו החדשים בשכירות משנה מתאגיד אי.די.בי וכי לפני כחודש הצטרף לצוות יועצי התקשורת של התאגיד והעומד בראשו, נוחי דנקנר.

"לפני כמה שבועות, כשקיבלתי עלי את הייעוץ האסטרטגי לאי.די.בי כלקוח נוסף של משרדנו, הערכתי באוזני בני משפחתי וחלק מחברי כי הדבר יביא להאצת ‘תחקירים’ נגדי בעיתונכם", מציין בניהו בתגובתו.

דנקנר הצהיר לאחרונה בפני בית-המשפט כי הלכה למעשה הפסיד בקרב מול "דה-מרקר", לפחות לעת עתה. הבוקר מקבלת קביעתו משנה תוקף. "אלשטיין נסוג מהשקעתו, דנקנר על סף איבוד אי.די.בי", נכתב בשער "הארץ".

נוחי דנקנר ואדוארדו אלשטיין (צילום: טל שחר)

אתמול דיווחו גולן חזני ויניב רחימי ב"כלכליסט" על מה שהתרחש בפגישה שנערכה לפני שלושה ימים, ובה השתתפו בין היתר דנקנר, המשקיע הארגנטיני אדוארדו אלשטיין ונציגי מחזיקי אגרות החוב. "זו היתה הפעם הראשונה שבה נראה היה כי גם בין אלשטיין ודנקנר קיימים פערים וחילוקי דעות", דיווחו השניים.

"[...] דקות אחדות לאחר שהחלה הישיבה, בארבע אחר הצהריים, קרא ערמוני [יואב ערמוני, נציג גילעד, המחזיקה באג"ח של אי.די.בי אחזקות ואי.די.בי פיתוח]: 'אני לא מסכים לתמוך בשום מתווה. אין סיכוי'. אנשיו של אלשטיין תירגמו לו את דבריו של ערמוני. אלשטיין שמע, פנה לדנקנר ואמר, 'שמעת את זה, נוחי? הוא אמר 'אין סיכוי'', כשאת המלים 'אין סיכוי' אמר בעברית במבטא ארגנטיני, כשהוא מחקה את הנימה שבה אמר אותן ערמוני. אלשטיין פנה לנציגות ואמר: 'אני עושה עסקאות רק כשיש צד שני שרוצה לעשות עסקה. אם אתם לא רוצים ואין סיכוי, אני הולך'. אלשטיין קם ויצא מהחדר. רם כספי, עורך-הדין של אי.די.בי, החל לדלוק בעקבותיו כשהוא מנסה לשכנע אותו לחזור. גורם נוסף מקרב הנאמנים והנציגות הגיע ושיכנע אותו לחזור כעבור כרבע שעה".

לפי הדיווח ב"כלכליסט", אלשטיין חזר לחדר, אבל אמר למשקיעים: "למדתי הרבה דברים על ישראל בחודשים האחרונים. [...] למדתי את המציאות כאן, והיא שונה ממה שסיפרו לי".

הבוקר מדווחים מיכאל רוכוורגר ושלי אפלברג ב"דה מרקר" כי אמש, במהלך פגישה שקיים דנקנר עם נציגות מחזיקי אגרות החוב של אי.די.בי אחזקות, עידכן אותן בעל השליטה בחברה כי אלשטיין נסוג מכוונתו להשקיע בה. "דנקנר אמר למחזיקי האג"ח כי כבר בימים הקרובים יציג מתווה חדש להסדר חוב עם משקיעים ישראלים ובינלאומיים, אך לא הסגיר את זהותם", מציינים השניים.

ב"ידיעות אחרונות", עיתון הבית של דנקנר בשנים האחרונות, מבליטים את עמדתו של בעל השליטה בכותרת המשנה, אולם גם עיתון זה בוחר בכותרת חד-משמעית. "מכה לדנקנר", נכתב מתחת לכותרת הגג "האימפריה בסכנה: המשקיע אדוארדו אלשטיין נוטש את קונצרן אי.די.בי". רועי ברגמן ונווית זומר מדווחים כי "על-פי מקורבים, אלשטיין נרתע מהביורוקרטיה שבה נתקל ומהביקורת הציבורית העזה נגד דנקנר ונגד המהלכים שהשניים ניסו להוביל יחדיו".

ב"ישראל היום" לא מתייחסים לתאגיד אי.די.בי כ"אימפריה", וגם לא כ"אימפריית רשע", אולם הטון כרגיל ביקורתי כלפי דנקנר. "זה אמנם לא סוף פסוק, כי דנקנר יכול להפתיע עם משקיעים חדשים", מציין חזי שטרנליכט בסיום מאמר פרשנות, "אבל בעלי האג"ח של אי.די.בי אמורים להרגיש הבוקר חזקים יותר – לא משום שנוסף להם יותר כסף, אלא משום שמה שנשאר זה מה שיש על השולחן לעת עתה".

שמועות מסדרון

לאחר הפסקה בת יום, שב מדור ביקורת העיתון "ידיעות אחרונות" לעמודי המתחרה "ישראל היום". הבוקר יוצא גונן גינת להגנת רעיית ראש הממשלה ופסיכולוגית הילדים שממשיכה לעבוד על אף שבן-זוגה מכהן כראש ממשלה, הגברת שרה נתניהו.

העילה: ב"ידיעות אחרונות" פירסמו כי פרישתו של גיל שפר מתפקיד מנהל לשכת ראש הממשלה קשורה לסכסוך שהתגלע בינו לבין שרה נתניהו. הבוקר כותבת סימה קדמון ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות" כי "הגברת לא אהבה את יחסיו הקרובים [של שפר] עם השרים, בפרט עם גדעון סער, ששפר היה בין הבודדים שהוזמן לחתונתו". שלום ירושלמי ב"מעריב" ויוסי ורטר ב"הארץ" מזכירים את היחסים בין שפר לגברת נתניהו, אך לא טוענים כי התערערו לאחרונה.

בני הזוג נתניהו והנשיא שמעון פרס בבית שגריר ארה"ב בישראל, אתמול (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

במדור הפוליטי של "ישראל היום" מבקר מתי טוכפלד את עמיתיו, ובכל הנוגע ליחסי שרה נתניהו וגיל שפר הוא רק רומז: "ויש עוד שמועות מסדרון שנשלפות ונראות קונספירטיביות". "בלשכה אומרים ששפר הודיע על כוונתו לפרוש עוד לפני הבחירות, שאין שום דרמה בסיפור", מזכיר טוכפלד.

במדור ביקורת התקשורת של "ישראל היום" מעדיפים לקבל כפשוטה את גרסתו של שפר. "נכון ששפר הודיע על רצונו לפרוש עוד לפני הבחירות, אבל זהו הרי פרט זניח וחסר חשיבות, כיוון שב'ידיעות' לא שמעו עליו", כותב גינת. "'עובדות?' – שואלים, כך נראה, באימפריית הרשע – 'מה זה בכלל?', ואת העובדה ששרה נתניהו היא אשת ראש הממשלה הראשונה שגם עובדת, ועוד כפסיכולוגית ילדים – הם הזכירו אי-פעם לטובה? גם זה לא בסדר?".

בכותרת הטור, כמו גם בהפניה אליו בשער העיתון, מנוקדת הו"ו הראשונה במלה "עובדות" בשורוק – עוּבדות. כדי שחס וחלילה אף אחד לא יקרא ב"ישראל היום" את הכותרת "כש'ידיעות' מפיל תיק על שרה נתניהו – בלי קשר לעוֹבדות". קריאה כזו עלולה להעלות מהזיכרון את שמות העוֹבדות ליליאן פרץ, טארה קומרי ורחל יעקב. כמו במקרה של פ"א דגושה בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות" לפני חמש שנים ("'הקופּה הקטנה' של נתניהו"), הניקוד – החריג כל-כך בכותרות העיתונים – פועל בניגוד למטרתו המקורית. במקרה של "ידיעות אחרונות", הפעולה ההפוכה היתה אולי רצויה אצל העורכים, במקרה של "ישראל היום" זו עוד דוגמה לשלומיאליות וחוסר התחכום שמאפיינים את העיתון.

אגב, כמה עמודים לפני מדור הביקורת של גינת, מדגים הכתב המדיני של "ישראל היום", שלמה צזנה, כיצד ראוי לסקר את רעיית ראש הממשלה. תחת הכותרת "מישל אובמה לשרה נתניהו: 'תודה על המתנות הנדיבות'", מדווח צזנה (בלעדית!) כי "לרגל יום העצמאות האמריקאי בבית השגריר דן שפירו חשפה אתמול רעיית רה"מ, שרה נתניהו, מכתב ששלחה לה מישל אובמה, אשת הנשיא האמריקאי, ובו הודתה לה על המתנות שהעניקה למשפחת אובמה בעת ביקור הנשיא אובמה בישראל בחודש מרץ השנה".

לידיעה נלווה תצלום של המכתב. כמו במקרה של אורי בלאו וענת קם, אם השב"כ אי-פעם ירצה לחקור מי הדליף לצזנה את הסקופ, הוא יוכל להתחיל מהשאלה למי היתה גישה למכתב.

עוד חומר גלם לטור הביקורת נגד "ידיעות אחרונות"

בכל העיתונים מדווח על הדיון האחרון בערעור המדינה על הכרעת הדין במשפט ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. "השופט הנדל: הסכומים שאולמרט קיבל במזומן וללא תיעוד אינם הפרת אמונים?", נכתב בכותרת לדיווח מאת רויטל חובל ב"הארץ". "האם לא נוצרת בעיה כשאיש ציבור לא יודע מה קיבל והיכן הכסף?", מצטט כותרת ידיעה מאת עדנה אדטו ב"ישראל היום" את השופט ניל הנדל. ב"מעריב" מוקדש טור פרשנות של ברוך קרא לסיקור יום הדיונים בערעור אולמרט. השאלות המהותיות, לפי כותרת המשנה לטור, הן: "האם בכסף המזומן שקיבל במעטפות נעשה שימוש לקמפיינים פוליטיים?" ו"על מי מוטל להוכיח או לשלול את זה?".

אהוד אולמרט ועו"ד אלי זהר, אתמול בבית-המשפט (צילום: מרים אלסטר)

נראה כי הדיון השני והאחרון בערעור סיפק סיבה לאופטימיות בקרב העיתונאים שחושבים כי בית-המשפט העליון יהפוך את החלטת המחוזי. במדורו הקבוע במוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", דן מרגלית אף חושף כי במהלך אחת ההפסקות בדיון, במסגרת מה שהוא עצמו מגדיר כ"שיחה פרטית" שקיים עם עיתונאי "הארץ" גידי וייץ, הימר האחרון שבית-המשפט העליון יקבל את ערעור המדינה על זיכויו של אולמרט מחלק ניכר של פרשת טלנסקי.

כל הידיעות החדשותיות שהוזכרו לעיל זוכות להבלטה: מיקום גבוה, כותרת גדולה, נפח משמעותי. רק ב"ידיעות אחרונות", מעשה קסמים, מתפרסמת ידיעה קצרה מאת תלם יהב בתחתית עמ' 8 תחת הכותרת האנמית "ההכרעה: אחרי החגים". יהב מדווח על עמדות הצדדים במשפט, אך לא מזכיר ולו במלה את שאלות השופטים שמצוטטות בכותרות העיתונים האחרים.

הנה חומר הגלם לטור ביקורת "ידיעות אחרונות" הבא של "ישראל היום", ובצדק. "ידיעות אחרונות" סיקר ומסקר את משפטי אולמרט תוך הטיה ברורה. החל בנוסח הכותרות וכלה בתוכן הידיעות.

ענייני תקשורת

נתי טוקר מדווח ב"דה-מרקר" כי בני משפחתו של שלמה בן-צבי יפסיקו להזרים כסף ל"מעריב". הבוקר לא הגיע מוסף התרבות של "מעריב", "ערב שבת", למנויי העיתון המודפס. לפחות לכמה מהם. במהדורה האלקטרונית של העיתון המוסף קיים, אולם להבדיל מכל יתר מוספי העיתון, תצלום שער "ערב שבת" אינו מתפרסם לצד הכותרת הראשית של "מעריב". הודעה ברורה, מכל מקום, אין. המנויים שוב צריכים לנחש מה קורה לעיתונם.

ב"גלובס" פותח לי-אור אברבך בסדרת כתבות על עתיד העיתונות. התחנה הראשונה – פרסום סמוי, או כפי שהתופעה מכונה בכתבה, "תוכן שיווקי". אברבך משוחח עם לואיס ד'בורקין, מייסד אתר האינטרנט של "פורבס", ושומע ממנו כך: "אנחנו עובדים עם שותפים על מודלים חדשים של פרסום שמוכיחים את עצמם, בשונה מהבאנרים הקלאסיים. תוכן מסוג אחר. אנחנו עובדים עם קהילת הפרסום על זה, אנחנו עובדים עם עיתונאים ומומחים על דרכים לייצר תוכן באמצעות תמריצים, וזה יוצר דרך לייצר תוכן איכותי".

לפי אברבך, התמריצים מגולמים במודל של שכר לכותבים חיצוניים, ובהם אנשי פרסום, על-פי מספר הכניסות לכתבה. "הרעיון הוא להיות שקוף בעניין הזה", מבהיר ד'בורקין. "להגיד מי מדבר ועבור מי הוא עובד. [...] לא צריך לפחד מכתיבה שיווקית בעיתון, כל עוד היא שקופה ואיכותית.

"[...] חברה כמו זירוקס, למשל, מפרסמת את המאמר שלה תחת השם של 'פורבס', יש את הלוגו ואת השם ואנשים יודעים שזה הם ויודעים כשזה כותב אחר. כתוב 'זירוקס ווייס' ויש שקיפות מלאה. הקורא מחליט אם זירוקס יודעים על מה הם מדברים או אם כותב אחר יודע על מה הוא מדבר. וזה יקום וייפול על האיכויות. [...] לפעמים פוסטים שנכתבים על-ידי משווקים הם הנקראים ביותר. כי זה מה שמעניין את הקוראים".

בכפולה הפותחת במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת מודעה לסרט חדש, הנחזית לידיעות חדשותיות על הסרט ושער של המוסף עצמו המוקדש לסרט.

כתבת השער במוסף "צדק" של "מקור ראשון" מוקדשת להצעה לתיקון דיני לשון הרע. לפי צפנת נורדמן, הבעיה בהצעה לאפשר תביעת דיבה גם כשלשון הרע כוונה נגד ציבור, כשמדובר בציבור חיילי צה"ל, אינה ב"קשיים החוקתיים", כפי שטען היועץ המשפטי לממשלה, אלא בעובדה שהיועץ מעולם לא הפעיל את סמכותו להגיש כתבי אישום במקרים כאלה.

עורך אתר "וואלה" ינון מגל מעניק ראיון לאריאל שנבל במוסף "מוצ"ש" של "מקור ראשון". בתשובה לשאלה על הניגוד בין תפיסת עולמו לזו שהיתה אופיינית בעבר לאתר, אומר מגל: "מה שאני עושה הוא לא מהפך באתר. אני מנסה לשנות את הזווית של נושאת המטוסים הזו".

עופר אדרת כותב ב"הארץ" על ארכיון צה"ל.