למחרת בחירתו של חסן רוחאני לנשיא איראן ידע אורי אליצור, הפרשן חד העין של "מעריב" (ו"מקור ראשון"), לחשוף בפני קוראיו את נבכי המזימה שהובילה להצלחתו בבחירות. לא חלפו 24 שעות מאז הסתיים מניין הקולות בקלפיות באיראן, ואליצור כבר ידע שרוחאני נבחר על-פי החלטת המנהיג העליון עלי חמינאי וכתוצאה ממניפולציה פוליטית ערמומית שביצע. וכך כתב אליצור:

"חמינאי פסל מאות מועמדים לנשיאות, חלקם מזוהים כשמרנים וחלקם מזוהים כמתונים. בסוף תהליך הניפוי נשארו שישה מועמדים, מהם חמישה 'שמרנים' ואחד 'מתון'. אילו חמינאי היה באמת מעוניין בנשיא שמרן, הוא היה מרכיב רשימה בדיוק הפוכה. התוצאה היא שבבחירות חופשיות ודמוקרטיות, ללא זיופים וללא טרור, האופוזיציה בחרה ברוב גדול את המועמד שהממסד רצה".

עד שהוא מגיע למסקנה הנחרצת הזו מסביר אליצור בטורו שחמינאי ניחם בדיעבד על שהביא לבחירתו של אחמדינג'אד בבחירות הקודמות (באמצעות זיופי ענק). הנשיא היוצא גרם למדינה האיראנית צרות צרורות, הביא אותה לסף של התמוטטות כלכלית וקלע את הממסד השולט בה למצוקה חמורה עד כדי איום על עצם יכולתו להוסיף לנהל את ענייני המדינה.

היה צורך אפוא להחליף את אחמדינג'אד במישהו אחר, שחזותו מתונה אך לבו ונפשו עם ההנהגה הקיימת ותפיסת עולמה. רוחאני תאם בדיוק את הדגם הרצוי, ולכן תימרן חמינאי בזריזות וגרם לבחירתו בתהליך שנראה דמוקרטי לעילא, אך למעשה הופעל מאחורי הקלעים בידיו המיומנות של המנהיג העליון.

אי-אפשר היה שלא להתפעל מחריפות האבחנות של אליצור, מזריזות מחשבתו וגם משליטתו במידע. הוא לא נודע עד כה כמומחה לענייני איראן דווקא, אך הטור שכתב היה מנוקד בפרטים על המתרחש בהנהגה האיראנית באופן שיצר רושם שמקור בקי הזין אותו במידע ואולי גם סייע לו לגבש את אבחנותיו המלומדות.

הרושם הזה התחזק למשמע ולמקרא הערכות נוספות שהופצו בכמה כלי תקשורת, שגם בהן הידהדו תובנות ברוח אלו שכתב אליצור. בכך אין כל רע: ככל שפרשנים בכירים נשענים על מקורות מוסמכים (במקרה הנדון, ככל שניתן לשפוט, מסביבתה של לשכת ראש הממשלה ו/או המערכת הבטחונית), כך משתבחת פרשנותם.

פחות משכנעת ההטיה האידיאולוגית המבצבצת מתחת לשורות שכתב אליצור. המאמר הפסקני שלו ייצג את תפיסתו הבסיסית: ישראל היא מדינה לבדה תשכון. אין לה לסמוך אלא על עצמה. המשטר האיראני זומם להשמידה, בין אם במשכן הנשיאות בטהרן יושב אחמדינג'אד ובין אם רוחאני. ישראל תשגה שגיאה חמורה אם תאמין לסבר פניו המתון של הנשיא האיראני החדש.

כמו קודמו, כמו האייתוללה חמינאי, חותר גם רוחאני להשיג פצצה גרעינית ולאיים באמצעותה על ישראל. האתגר שעומד עתה בפני הממשלה בירושלים קשה לאין ערוך מאשר בעידן אחמדינג'אד, משום שהנשיא האיראני הפורש היה פרוע דיו כדי לחשוף את נשמתו ההיטלראית, בעוד שרוחאני הוא מעמיד פנים מתוחכם.

מי שתפיסת עולמו מוצקה, מי שקנאי לדעתו, גם כשהוא תלמיד חכם כמו אורי אליצור, אינו מאפשר לספקות לסדוק את אמונתו ואינו נותן הזדמנות לקריאה חלופית של המצב לחדור לתודעתו. לכן בעיניו של אליצור מערכת הבחירות באיראן ותוצאותיה המפתיעות לא היו בבואה של התרחשות ספונטנית, אלא הנדוס ציני של רצון העם האיראני שנעשה בידי הרב-מג חמינאי.

בבוקר שבו פירסם אליצור את טורו ב"מעריב" התפרסם ב"ידיעות אחרונות" מאמר של מומחה אחר לענייני איראן – אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר. והנה, למרבה הפלא, האיש הזה קורא את ההתפתחות באיראן באופן שונה לחלוטין. הוא מתאר את תוצאות הבחירות כמפלה קשה לחמינאי. הוא סבור שאין זה מובן מאליו שרוחאני ירקוד לפי חלילו של המנהיג העליון. הוא קובע כי הבחירות עשויות ללמד שחמינאי שוב אינו שליט כל יכול באיראן. הלוי רואה במערכת הבחירות האיראנית עדות למשקל שיש לרחשי לבו של העם בקביעת דמותה של המדינה וניהול ענייניה.

גם מאמרו של הלוי גדוש במידע על המתרחש בהנהגה האיראנית, אך שלא כאליצור, נימת כתיבתו זהירה ומסקנותיו רחוקות מלהיות נחרצות. הוא אינו ממליץ להיערך מול הסכנה האיראנית החדשה, אלא להמתין בסבלנות ולהיווכח כיצד תוצאות הבחירות באיראן משפיעות על גורמי הכוח במדינה ואיזו מציאות פוליטית ומדינית תתגבש מהן.

לא הייתי נטפל למאמרו של אורי אליצור אלמלא פירסם שלושה ימים קודם לכן מאמר שכותרתו "מדינה אחת" ובו קרא לספח את יהודה ושומרון למדינת ישראל. לא עמדתו של אליצור מטרידה אותי, אלא התבן והקש שעליהם הוא מציב אותה. במאמרו מלהטט אליצור בנתונים סטטיסטיים כדי לשכנע את עצמו ואת קוראיו שסיפוח יהודה ושומרון לא יגרום להפיכתה של ישראל למדינה דו-לאומית ולא יאיים על זהותה הציונית.

הטיעון שלו אומר כך: ראשית, מספרם של הפלסטינים המתגוררים בגדה המערבית שנוי במחלוקת. שנית, לצורך הבטחת אופיה הציוני של ישראל (במצב של סיפוח יהודה ושומרון) רלבנטי רק מספרם של בעלי זכות הבחירה מקרב הפלסטינים. שלישית, לאחר שמנכים את המספר המשוער של אלה שהיגרו מהגדה, ואת בני 16–17 (שאינם בעלי זכות בחירה) וגם את מספר הפלסטינים תושבי מזרח ירושלים (שכבר סופחו לישראל) – מספר הפלסטינים שיצטרפו לספר הבוחרים הישראלי אינו עולה על 700 אלף. רביעית, אם מתחשבים בתהליך המדורג של הסיפוח המוצע, בסירובם של ערביי ירושלים להשתתף בבחירות ובנטייתו של חלק גדל והולך של ערביי ישראל להדיר רגליים מהקלפיות, הרי שסיפוח יהודה ושומרון לא יציף את הכנסת בח"כים ערבים גם בעוד 50 שנה. לכל היותר יגיע מספרם ל-20.

עמדתי לא מכבר על הנזק שגורמת למוניטין העיתונאיים של אורי אליצור הקנאות האידיאולוגית שלו, המעוורת את עיניו. זו המחשה נוספת.