כמי ששומר אמונים למכון העיתונות הבינלאומי (IPI), לא יכולתי שלא להבחין בסתירה הפנימית בין כוונותיו הטובות של הארגון לבין המופע המוזר שלהן. אתמול הסתיים הקונגרס השנתי ה-62 של המכון, שחברים בו עורכי עיתונים מרוב מדינות העולם. כמקובל, במושב הנעילה הועלו להצבעה הצעות החלטה בשם הארגון וכולן, כרגיל, זכו לרוב במליאה. אחת מארבע ההצעות נוגעת לענייננו, ואלה עיקריה:
"העצרת הכללית של IPI קוראת לחופש תנועה של עיתונאים בין ישראל, הגדה המערבית ועזה.
"משלחת מטעם הארגון שבאה לאזור בפברואר 2013 מצאה כי עיתונאים פלסטינים וישראלים נתונים תחת הגבלות בלתי נסבלות בחופש התנועה שלהם בין ישראל, הגדה המערבית ועזה. הגבלות אלה פוגעות ביכולתם של העיתונאים לבצע את תפקידם והן בבחינת הפרה של זכויותיהם.
"עיתונאים שבסיסם בעזה מנותקים מישראל, ירושלים והגדה המערבית, ותנועתם נאסרת לכל יעד שהוא. רוב העיתונאים הפלסטינים בגדה המערבית אינם יכולים להיכנס למזרח ירושלים, והם כפופים למגבלות התנועה שמטילה ישראל בתוך הגדה המערבית.
"עיתונאים ישראלים אינם מורשים לנסוע לעזה. במאי 2013 הודיעה הממשלה הפלסטינית כי תדרוש מעיתונאים ישראלים לפנות בבקשת אישורים אם ברצונם לדווח מעזה.
"על ממשלת ישראל לנקוט צעדים להכרה בקיומם של ארגוני מדיה פלסטיניים. עליה להעניק לעיתונאי ארגונים אלה אישורים ראויים, שיהיו מוכרים על-ידי הצבא הישראלי, כמו תעודת עיתונאי של לשכת העיתונות הממשלתית, ועליה לצייד עיתונאים פלסטינים באישורים הדרושים כדי לדווח מישראל.
"על הצבא הישראלי לתדרך חיילים בנקודות הביקורת בגדה למודעות לתפקידם וזכויותיהם של עיתונאים. על החיילים לקבל הצגת תעודות עיתונאי בינלאומיות ולאפשר למחזיקים בהן לנוע בחופשיות.
"על הממשלה הפלסטינית להימנע מלהגביל את זכותם של עיתונאים ישראלים לדווח מן הגדה המערבית, ולהרשות לעיתונאים ישראלים וזרים לדווח מרצועת עזה.
"על כל העיתונאים ואגודות העיתונאים, כולל אגודות העיתונאים הישראלית והפלסטינית, לתמוך באופן פעיל במימוש זכותם של ישראלים ופלסטינים לעבוד בחופשיות בכל האזור".
"לחוות את הצד השני"
זהו, בסך-הכל, מסמך חיובי שמפרסם ארגון חיובי. ארגוני עיתונות גדולים, המתיימרים לייצג את רוב מוסדות העיתונות במדינות העולם, נזהרים מלנקוט עמדות פוליטיות באינספור הסכסוכים בין המדינות השונות החברות בהם, ומסתפקים בקריאה לשמירה על עקרונות עיתונאיים בסיסיים גם באזורי עימות.
הבעיה כאן אינה בנוסח ההחלטה, שמעבר להדדיות המדויקת בדרישות מהצדדים, יש לה היבטים מעשיים חשובים, כמו הקריאה להוציא תעודות מעבר הולמות. הבעיה היא במקום שממנו יוצאת הקריאה – וברוח המקום, הנוגדת מיסודה את כל מה שנאמר בהחלטה. לאחר שנים רבות של הימנעות מקיום כינוסים בירדן, ניאות הארגון לקיים את הכנס השנתי שלו בעמאן, וזאת על אף שדבר לא השתנה במדיניות החרם של אגודת העיתונאים הירדנית, האוסרת על כל עיתונאי החבר בה מלבקר בישראל ולדווח ממנה.
מאז חתימת הסכמי השלום בין ירדן ומצרים לישראל נעשו מאמצים רבים מצד העיתונות הישראלית ליצור קשרים עם האחים למקצוע מירדן. בעוד שהיחסים המדיניים החדשים איפשרו מיומם הראשון לעיתונאים ישראלים להיכנס לירדן כעיתונאים (ולא כתיירים), היחסים המקצועיים עלו על שרטון כבר מיומם הראשון. אגודת העיתונאים הירדנית, שבלי חברות בה אי-אפשר כלל לעסוק בעיתונות, הטילה חרם מוחלט על נסיעות לישראל ועל מפגשים בין חבריה לבין עיתונאים עמיתים מישראל.
כמה עיתונאים ירדנים אמיצים שהפרו את צו האגודה ובאו לבקר כאן ולהתרשם במו עיניהם מן הנעשה שילמו מחיר כבד. עורך עיתון ירדני שבא לסיור לימודים כאן בסוף שנות ה-90, ונפגש בין השאר עם חברי מערכת "הארץ", איבד לאלתר את משרתו ונאלץ להגר לארה"ב. המסר היה ברור. הדו-שיח העדין שהחל להתרקם, בתיווך גורמים בינלאומיים ובאופן ישיר, בין עיתונאים ישראלים לירדנים – נקטע ולא חודש מעולם.
בשנים ששימשתי חבר בהנהלת IPI, עלתה שאלת קיום הכנס בעמאן כמעט מדי שנה – ובכל שנה הוחלט שלא לקיים שם את האירוע בגלל מדיניות החרם של אגודת העיתונאים המארחת. השנה – עם דורות חדשים של עיתונאים, ואולי גם זיכרון קצר – הוא התקיים במלוא תפארתו, וממנו יצאה הצעת ההחלטה שלעיל, המדברת על חופש תנועה לעיתונאים ועל הזכות ליישם את השליחות המקצועית-ציבורית שלהם בכל מקום ובכל משטר.
פרשנים המבקשים להקל בחומרת המקרה יטענו מן הסתם שעצם השמעת הקריאה החשובה מעמאן המחרימה יש בה משום איתות למארחים מהי הדרך הנכונה לנהוג. זו, כמובן, שטות גמורה. זהו אישור בינלאומי חגיגי ורשמי לאגודה הירדנית להמשיך במדיניותה הנוכחית.
כדי להמחיש את גודל האבסורד שבקריאה ההומנית הבוקעת מירדן, כדאי לשים לב למשפט הבא, בהחלטה שהתקבלה פה אחד בקונגרס הבינלאומי בעמאן, בנוגע לישראל ולפלסטין:
"[...] עיתונאים ידווחו טוב יותר אם יוכלו לכתוב את סיפוריהם באופן בלתי אמצעי. חופש תנועה ייתן לעיתונאי הזדמנות לחוות ולספוג את התרבות וחיי היומיום של הצד השני, לאתגר סטריאוטיפים ומידע שווא".