"תרבות הצרחה", קונן השבוע בן כספית בספורט "מעריב" על תוכניות הספורט ברדיו. לא עברו כמה שעות מהפרסום, והמבקר הפך בעצמו לחלק מאותה תרבות. הקרב המילולי המכוער שניהל כספית מול הדציבלים הצורמים של רון קופמן ומאיר איינשטיין הפך ביום שני לאוויר חם במיוחד, שהתפשט ברחבי הרשת וזכה למספר השמעות עצום.
כספית יצא נגד ההתלהמויות הרדיופוניות שממררות את החיים לבעלי הון שמחפשים דריסת רגל בכדורגל הישראלי, א-פרופו כניסתו של חיים רמון להפועל תל-אביב. חציו כוונו בעיקר כלפי הקולגות שלו מרדיו-ללא-הפסקה, קופמן ואיינשטיין. "הו, איזה עליבות", כתב בטור, שזכה למקום בולט במיוחד: התחלתו בשער מדור הספורט והמשכו על פני רוב השער האחורי. "והכל בצרחות, בצעקות, בניבולי פה, מבלי שיש להם מושג על מה הם מדברים". מיד אחר-כך ניסה להדביק פלסטר הכרחי על הזעזוע: "גילוי נאות: אני אוהב את איינשטיין, לדעתי שדר הכדורגל מספר 1 שלנו היום, ומעריך את קופמן, שהוא עיתונאי רב זכויות. זו הסיבה שאני מרשה לעצמי להיכנס בהם".
הטור ב"מעריב"
כספית הרשה לעצמו, אבל האיינשטיינים והקופמנים לא הרשו לעצמם להישאר פראיירים. בהחלטה תמוהה הסכים כספית לעלות לשידור בתוכנית שתקף, ולמעשה להיכנס בעיניים עצומות לרווחה למארב מתוכנן וצפוי. "לא ציפית שתכתוב מה שתכתוב ואנחנו נשתוק", קידם אותו איינשטיין בארשת פנים מחויכת ומאיימת כאחד.
העילה הרשמית של הראיון הזה, אם אפשר לזכות את חינגת ההתלהמויות הזאת בשם "ראיון", היתה כעסם של איינשטיין-קופמן על מה שהם הבינו כביקורת של כספית על עצם הלגיטימיות של העלאת "שאלות קשות" כלפי הרוכשים החדשים של הפועל תל-אביב. כספית טען שאין לו שום בעיה עם עצם השאלות, אלא רק עם הסגנון. הוא חזר ואמר שהוא רוצה "תרבות כדורגל הפוכה מתרבות השידור שלכם – בלי אלימות, בלי צעקות, בלי צרחות, בלי תביעות דיבה, אתם ממאיסים את החיים על כולם". הצמד איינשטיין-קופמן סירב לקבל את התשובה, ומכאן ואילך הפכה העילה העיתונאית לעלה תאנה מתפורר המכסה על תחרות "למי יש ג'ורה גדולה יותר".
"מי אתה בכלל?", הטיח קופמן בכספית, ובהמשך עבר לירי ארטילרי שכלל "זונה של עיתונות, טמבל, סמרטוט שכמוך, חתיכת אפס, לך חפש מי ינענע אותך, בוא נוריד את הזבל הזה מהקו, הוא מזהם לי את האוזן". כספית: "אתה עשית קריירה מהביבים האלה", ובהמשך: "תגיד לבהמה הזה" ועוד כהנה וכהנה. איינשטיין לא כל-כך התאמץ לשמש חיץ בין שני הניצים, שהרי גם לו היה חשבון לסגור עם המרואיין. "אתה עושה הכללות לא אינטליגנטיות", הטיח בכספית, והריקושטים עפו גם עליו. "אתה לא שאלת בקריירה שלך קדימה את השאלות שאני שאלתי ברברס", עלב בו כספית. זכות השאגה האחרונה ניתנה לקופמן, לפני שכספית ירד מהקו בזעם תוך הבטחה לתבוע אותו.
רון קופמן (צילום: דוד ועקנין)
רפי מן כתב כאן השבוע על תרבות ה"אמו-ז'ורנליזם", שבה העיתונאים הופכים לשחקנים הראשיים באירועים שהם מסקרים, רצוי בלוויית שלל רגשות מוחצנים, החל מזעם אין-אונים וכלה בדמעות, ולא פעם תוך השתתפות פעילה בזירת הסיקור. מה שהתחיל בגלישה ספונטנית של עיתונאי לרגשנות-יתר הפך במרוצת השנים למשחק מכור מראש, מסחטת רייטינג שלא חדלה להוכיח את יעילותה.
מופע האימים של קופמן-איינשטיין-כספית היה הגרסה המקומית לאמו-ז'ורנליזם, או אם תרצו אם-אמו-ז'ורנליזם. הבחירה של קופמן ואיינשטיין להתעמת עם כספית נועדה מראש להגביה את רף הדציבלים של רדיו 103, ומשם קצרה הדרך להמולה חסרת פרופורציות, שבסופה אף אחד כבר לא זוכר לשם מה התכנסנו. ביקורתו של כספית על צורת ההגשה וההתנסחות של איינשטיין וקופמן היתה בעיקר ברנז'אית. כספית ממילא הביע אותה כאוהד הקבוצה הרבה יותר מאשר כעיתונאי. השאלה המעניינת באמת היתה מה מניעיו של הקונה המשוער של הקבוצה, מרטין שלאף, שאותו חשף קופמן כמה ימים קודם לכן. אלא שרמת הדיון בנקודה הזו גירדה את תחתית הז'אנר, וסופה שטבעה בים הביוב שייצרו קופמן-את-כספית.
ההתנצלויות שהשמיעו בתוכנית למחרת איינשטיין וקופמן על מופע האימים נשמעו כמס שפתיים. מדובר בזוג שוורים מועדים, שבהזדמנות הראשונה יחזרו לצעקות ולהעלבות. שהרי עם הצלחה לא מתווכחים. ההצגה שלהם, שלא היתה מביישת קטטת עבריינים, השיגה את מטרתה וסחטה באתר התחנה מספר האזנות מרשים: כ-40 אלף, נכון לזמן כתיבת הטור, ועוד האוזן נטויה.
צחוק בצד, בכי בסוף
מתברר שעבדו עלי, ושהתצלום של אוהדת גרמניה הבוכייה אחרי השער השני שספגה הנבחרת שלה, מנגיחה של באלוטלי האיטלקי בחצי גמר היורו, צולם בכלל חצי שעה קודם לכן, בעת נגינת ההמנונים. זה היה קטע מרגש, שהדגים את שמחת האיטלקים, ומהצד השני את הכאב והצער. הרגשתי כבוד לבמאי חד העין, שהצליח ללכוד מעשרות המצלמות את הרגע המדויק הזה. כמו יתר הצופים, לא ידעתי שמדובר בקטע שהוקלט קודם לכן וחיכה לרגע שבו גרמניה תפסיד. מן הסתם היו במלאי גם אוהדים איטלקים בוכים בעת ההמנון שלהם, למקרה שנבחרת ארצם היא זו שתספוג, והתוגה האנושית תוצג לעיני המיליונים.
בתגובה למחאה ענו באופ"א (התאחדות הכדורגל האירופית) כי העריכה במהלך השידור החי נועדה "לבטא את רגשות האוהדים ולספר את הסיפור האנושי". עוד הוסיפו כי שילבו כתוביות של הילוך חוזר, כדי להבהיר שלא מדובר בשידור חי. תירוץ מחפיר, שלא מתאים למוסד הכדורגל הזה, הידוע בהקפדתו החמורה על כל פרט ופרט במשחקים שהוא מארגן. זה היה ניסיון ציני לעמעם מניפולציה זולה שמעוותת את המציאות. מי יודע כמה רגעים קטנים ושקריים כאלה קיבלנו במהלך שידורי היורו.
ברוח החלטת פיפ"א בעקבות היורו, להציב מצלמות על קו השער כדי לקבוע אם הכדור נכנס או לא, כדאי להוסיף מצלמות בחדרי השידור של המשחקים, כדי לפקח על הבמאים והעורכים שלא יערימו על הצופים.
בקטנה
בדרך כלל הסדר הפוך, אבל ספורט "הארץ" שבר לרגע את חוקי המשחק הלא-כתובים: כתבה שפורסמה באתר האינטרנט שלו ביום שלישי, "מדליית זהב להארי פוטר", התפרסמה למחרת בעיתון. אין מדובר בידיעה חדשותית, אלא בכתבה מתורגמת מרויטרס. עוד פיחות במעמדו של הפרינט.
התיקונים
ג'ורדי קרויף, המנהל המקצועי החדש של מכבי תל-אביב בכדורגל, התמסר ביום ראשון לעיתונות. הראיונות האישיים שהעניק למרבית כלי התקשורת זכו להבלטה רבה. באתר ערוץ הספורט התקשטו בלוגו מגוחך ומיותר: "ראיון מיוחד".