מושב לכבוד צאת הספר "חדשות וקורות הימים" יתקיים ביום חמישי הקרוב, במסגרת כנס "עיתונות ולאומיות בארץ ישראל" ביד יצחק בן-צבי

==

הופעתה של העיתונות היומית בעברית באירופה, החל מ־1886, ביטאה עידן חדש במודרניזציה שלה, בתום עידן השבועונים שנמשך 30 שנה (מאז הופעת "המגיד" ב־1856). שינוי זה נרשם גם במסגרת מאמציה של העיתונות העברית לפופולריזציה - "עממיות" - על מנת שתגיע לקהל רחב יותר מן המשכילים והמסורתיים דוברי העברית, שהיו קהל הקוראים הנבחר אך המצומצם של השבועונים(1).

לכל מהפכה ההתנגדות שלה, ותרועות הקדמה נשמעות אחרת באוזני השמרנים. טבעי אפוא שההתנגדות לשינוי מהותי זה בתכיפות הופעתם של העיתונים בעברית באה מקרב בעלי התפיסה האליטיסטית של מהותה ותפקידה של העיתונות העברית (והשפה העברית). השמרנות נוכח מהפכות מדיה היא, גם היום - כשעיתון הנייר היומי מנהל קרב הרואי, אולי אחרון, נגד המדיה החדשים המספקים חדשות, ללא הפסקה - במידה רבה עניין של גיל, השתחררות מכבלי המסורת ופער דורות. אבל טיעוני המשתתפים בפולמוס זה לא תאמו רק את תאריך לידתם. הדמיון בין הטיעונים אז והיום עשוי להפתיע.

בהקשר זה מעניינת בייחוד תופעת "אנוסי היומונים" - העיתונאים והעורכים שנאלצו, לדבריהם, לאמץ קצב הופעה יומי בניגוד לדעתם, להכרתם ולטמפרמנט שלהם. נחום סוקולוב, פעיל בלתי נלאה (בנעוריו) בשירות הפופולריזציה והמודרניזציה של התקשורת העברית - שנהפך בתורו ובזקנתו לשמרן בתחום זה (2), סיפר על המו"ל הישיש של "הצפירה", חיים זליג סלונימסקי (חז"ס), שניסה להניאו ממאמציו להפוך את עיתונם ליומון, והתחנן ממש עד הרגע האחרון במכתביו אליו: "לו יהא פעמיים בשבוע, לו יהא שלש פעמים בשבוע..."(3).

ואולם בהקשר זה מעניינת עוד יותר תגובת עורך בכיר שלא נמנה עם הדור הישן, המשורר והעיתונאי יהודה לייב גורדון (יל"ג), האיש ש"נאנס" לבצע את המעבר ההיסטורי בביטאונה המרכזי של ה"השכלה" העברית ברוסיה - "המליץ".

עורך שני רשמי

"המליץ" הקדים את מתחריו והחל להופיע פעמיים בשבוע עוד בפברואר 1883. במודעה שבישרה על השינוי (1882, גיליונות 42-41) כתב המו"ל אלכסנדר צדרבוים (אר"ז) כי "הדבר אשר הביאנו לזה להרגיש נחיצת צאת 'המליץ' פעמיים בשבוע, הוא: לו נאבה לשפוט עפ"י המאמרים הבאים אלינו יום יום, היה באפשר להוציאו יום יום...". עקב המתכונת החדשה גייס העיתון עוזר עריכה נוסף, לצד העורך בפועל י"ל גורדון. האיש שנבחר היה א"ש פרידברג, חובב ציון נלהב. יל"ג מנע את פרסומם של מאמרים בעלי אופי "לאומי" והעדיף חומר ספרותי, ובמאי 1883 פרש מהמערכת לאחר התנגשויות עם פרידברג, הן בנושא התמיכה ב"חיבת ציון" והן בנושא חלוקת סמכויות במערכת.

בסוף 1885 התפרסמה הודעתו של י"ל קנטור על הוצאתו הצפויה של היומון העברי הראשון, "היום", וזעזעה את העולם הקטן של העיתונות העברית בממלכה הרוסית. הודעה זו היתה סיבה עיקרית להחזרתו של יל"ג למערכת "המליץ", אחרי פניות מפייסות של צדרבוים שהבין כי בתקופה חדשה זו הוא זקוק למיטב הכוחות. הפעם חזר גורדון למערכת בתור עורך שני רשמי, עם מלוא הסמכויות. "הרשיון להיות רדקטור [עורך] שני נותן לי ערבותי כי לא יוכל עוד צדרבוים לנשלני מן הרדקציון בלתי אם בעמוד [בחדול] המליץ לצאת", סיפר יל"ג (4).

בהסכם אתו נכללו גם תנאים משונים, כמו חיוב רובל אחד מכל מנוי כהוספה לשכרו, והוא הצליח אפילו לשכנע את צדרבוים לצרף את דוד פרישמן בתור עוזר למערכת, צעד נבון שלא התבצע משום שבינתיים העדיף פרישמן להיענות להצעת המתחרה החדש, "היום". יל"ג עצמו התחייב שלא להתנכל לקו של תמיכה ב"חיבת ציון" בעיתון. התמיכה בקו הציוני תהיה מעתה קלף חשוב בתחרות נגד "היום".

"חדש מלא ישן"

המשימה להפוך את "המליץ" לעיתון יומי הוטלה על יל"ג. פרידברג עזב את המערכת, צדרבוים התמסר לעיתונו ביידיש, ויל"ג, שרצה בשלטון יחיד, מצא את עצמו מבודד. גם כאשר יצא "המליץ" בלית בררה כעיתון יומי, מ־1 (13) ביולי 1886, רק אחרי שגם "הצפירה" אימץ תדירות זו, התלונן יל״ג שלא קיבלו את דעתו בנדון:

חמסי על האיש צדרבוים כי נפתה ללכת אחרי ההבל להוציא את המליץ שש פעמים בשבוע. אנכי הזהרתיו לבלי יעמוס עלינו את המשא הזה, אשר לא יהיה לו לעזר ולספרותנו לא להועיל, כי אין לנו סופרים מהירים אשר יתנו לנו פרים בעטם מדי יום ביומו, ומלבד כי דעתם קצרה הנה גם צרכי עמנו בלתי מרובים וימעטו מהיות מ"ע [מכתב עת] יוצא יום יום, ומה לנו הזקנים אחרי הבחורים אשר מצאו לנו את היומים [על פי הכתוב בבראשית לו, כד] במדבר...5

גורדון פסל אפוא את העיתונאות החדשה גם בגלל ההיצע - העיתונאים שאינם יכולים לעמוד, לדעתו, בקצב ובאיכות גם יחד, וגם בגלל הביקוש. עיתונות יומית חדשה היא עניין לצעירים; ואם זלזל בפעולתם הרי בכך שייך את עצמו ואת עיתונו למחנה ה"זקנים". במאמרו הראשי, "חדש מלא ישן" (1886, גיליון 51), חזר יל"ג על אותה עמדה שמרנית והביע את הסברה שקוראיו שמרנים כמוהו, וכדי להרגיעם הוסיף כי פעמיים בשבוע יופיע גיליון שלם וארבע פעמים בשבוע - גיליון מוקטן. ואשר לתוכן: "המליץ לא ישנה את פניו ולא יחליף את תכונתו ולא יסטה מן הדרך אשר הלך בה בעשרים ושש שנות היותו". העיתון ידון בבעיות היהודים כיהודים וכתושבי ארצות מושבם בלי לשכוח "ליחד בלבבנו את האהבה לארץ מולדתנו ולארץ אבותינו". והוא חזר בפומבי על טענותיו נגד הוצאת עיתון יומי, בתוך שהוא מנער חוצנו מבני הדור החדש (ומרחיק קוראים פוטנציאליים) שממילא אינם יודעים, לדעתו, עברית כהלכתה:

לא נכחד כי בלי חמדה קרבנו אל המלאכה הזאת... לתת להם עלים חדשים לבקרים... הנה צרכי עמנו מועטים ומשאת נפשם קצרה וחוג פעולותיהם והשקפותיהם קטן ודל, ולמה להם מכתב עתי מביא דבר יום ביומו? ומי אתנו במלאכתנו? מאין נקח פועלים ועומסים בסבל די צרכנו וחומר ולבנים לבנינו?... בני הדור החדש אשר טפחנו ורבינו למשכילים וליודעי דעת אנו ששפתנו איננה אתם, כי מנעוריהם השליכה אחרי גו... ושרידי הדור הישן אשר הורתנו עוד מקרבם ומלתה על - חכמה מה להם ויהיו מטיפים לדור הזה?

יל"ג יחזור מדי פעם על השקפתו כי העיתון העברי ממשיך למלא צרכים של ספר: "לא הרי מכ"ע לבני ישראל כהרי מכ"ע של שאר העמים והלשונות. מכ"ע הנכתב בלשון הקודש איננו יוצא גם מכלל ספר. אעפ"י שהוא יוצא במגלות עפות, רוב הקוראים צוברים אותם ומניחים בבית גנזיהם". התפיסה "המיושנת" מעידה, עם זאת, על חברת הקורא העברי, לפחות זה בן דורו של גורדון. והוא מרחיק לכת עד כדי קביעה שהעיתונות היומית לא רק שהיא אינה מועילה, אלא היא גם מזיקה לעברית ולספרותה: "עכשיו בשעת הבהלה, כשהסופרים מצויין אצל הקורא כתרנגולין המטילין בכל יום, לא יוכל עוד המחבר להוציא מתחום ידו דבר מתוקן... ולא עוד אלא שהקבלנים המספיקים המזון היוצא בחפזון קלקלו את הטעם הטוב בחיך העם...".

במסגרת התחרות נגד "היום" הדגיש יל"ג את הייחוד שלו, שלהבדיל מן המתחרה, הוא רואה את עיקרו של העיתון בעניינים הנוגעים ישירות ליהודים, ואילו החדשות ה"כלליות" הן שוליות. לכן אין צורך למהר ולהדפיסן בזמן אמתי, כלומר להיות מנוי על שירותי סוכנות ידיעות, כפי שנהג קנטור, עורך "היום", ואפשר להביאן באיחור משום "שיש דברים, שאינם נוגעים אלינו כלל ואין לנו צורך לדעתם". להלן כמה דוגמאות לדעתו מתוך המאמר "חדש מלא ישן":

מה יתן לנו ומה יוסיף, למשל לדעת, כמה מן הכמרים נשא האפיפיור את ראשם ויעשם להגמונים, או מי מן המשחקים... בגלגל החוזר הנקרא ״רולעטקא״ בזבז את כל ממונו ואבד עצמו לדעת? או היש לנו צורך גדול לדעת את כל הנעשה לפנים מן הקלעים בבתי תיאטראות וקרקסאות, איזה מן המשוררות עשתה חיל והצטיינה במשחקה ובשיריה וכמה עטתה פרחים ולויות חן ענקים לגרגרותיה וצמידים על ידיה הובילו לה מעגביה שי? היש צורך לקוראינו לדעת את החלטות ועדי האיכרים על אודות עניניהם וחלוקת שדותיהם אשר אין לנו חלק ונחלה בהם?

ובנוגע לחוסר הדחיפות שבפרסומן של ידיעות חוץ בזמן:

ואפילו הדברים היותר נכבדים כמו הליכות המדינות ומשאם ומתנם של ממשלות אינם לדעתנו בבל תאחר להמון רב שבקוראינו. למשל, קוראנו היושב בראחמיסטעריווקא... מה ממנו להלוך אם יאחר יום אחד לדעת כי מלך בעירן [בווריה] טבע בנהר, או כי רבו המשמאילים על המימינים בבחירת פלוני ופלוני בבריטניא, וכיוצא בזה הרבה. אחרי אשר כל אלה הם רק דברים מדיניים כלליים ובני ישראל אינם חיים חיים מדיניים בעצם, כי רק כטפלים אנחנו כבר אורחים בזבחי משפחות העמים.

והמסקנה לגבי "המליץ": "נתנו אל לבנו שלא למחוק את שם ישראל החקוק על מצח המליץ. ושלא לשנות מן המטבע אשר טבענו בו להיות מכתב עתי מיוחד ליהודים ויהדות ולא מכתב עתי כללי כתוב יהודית...". יל"ג, שרצה כי היהודי יהיה "אדם" בצאתו מאוהלו, לא העביר את להטו בשורות ה"השכלה" אל השקפותיו השמרניות בנוגע לעיתונות העברית. השקפתו היתה שעברית צריכה להישאר שפה ספרותית בלבד והשאר ייעשה בלשונות העמים. נראה שגם פחד התחרות גרם לכך.

"אצווה להמטיר עליך מטר"

ואולם התחרות עשתה את שלה, ויל"ג הוסיף מדורים חדשים, כגון "דקדוקי סופרים" - הערות בענייני ספרות ובלשנות שהקיצור (השנוא עליו) מייחד אותן, אך גם "פרפראות" - פכים קטנים שהם תשובה ל"תערובות" (מעין מדור שונות) של "היום". שלא כתביעותיו לבלעדיות מסופרים, הוא פנה לכותבים של "היום" והציע להם לכתוב גם אצלו. ליעקב יצחק ויסברג, מכתבי "היום" הצעירים והמצליחים, כתב: "מדוע לא תעניק איזה דבר חפץ גם להמליץ? האם ברית כרת לקנטור לבלי התבונן על בתולה אחרת... ואם בשכר אתה כותב שם, אצוה גם על העבים אשר הם רכובי להמטיר גם עליך מטר" (6).

יל"ג רכש כתבים מ"המגיד" (שנשאר שבועון), כמו ד"ר גצל זליקוביץ ושמעון ברנפלד, ואפילו אורתודוקסים כמו יוסף רוזנטל, שהיה מכתבי "הלבנון". באמצעותו ובאמצעות דומיו ביקש לחדש ב"המליץ" את הוויכוח הישן על התיקונים כדת. אלא שסופרי ההשכלה כמו לילינבלום לא הצטרפו לוויכוח, והקוראים לא גילו בו עניין. בראשיתה של ההתמודדות הזאת בין היומונים "היום" ו"המליץ״, היתה ידו של "היום" על העליונה, אם כי הוא לא האריך ימים.

הפרק "'חדש מלא ישן': על ההתנגדות להוצאת עיתון יומי בעברית" לקוח מתוך ספרו של גדעון קוץ, "חדשות וקורות הימים", שראה אור בשנת 2013 בהוצאת המכון לחקר העיתונות והתקשורת היהודית על-שם ברונפמן ובהוצאת הספרייה הציונית

מושב לכבוד צאת הספר יתקיים ב-30.5.13, במסגרת הכנס "עיתונות ולאומיות בארץ ישראל" של יד יצחק בן-צבי

-------------------------------------------------------

1 ראו בפרק  "'עממיות' ו'אובייקטיביות' בעיתונות העברית במאה התשע-עשרה".
2 ראו בפרק "התנועה הציונית, העיתונות העברית ודגם 'האחריות הלאומית'".
3 נ' סוקולוב, "אישי היום", אישים, ירושלים תשי"ח, עמ' 191; וראו על כך בהרחבה בתוך: א' באואר, "המירוץ אחרי העיתון העברי היומי", קשר, 23 (2002), עמ' 78-69.
4 מכתב להזק"ן, בתוך: ש"ל ציטרון, "רשימות לתולדות העיתונות העברית - 'המליץ'", העולם, יד (1914), עמ' 13.
5 מכתב להזק"ן (שם), העולם, טו (1914), עמ' 11.
6 שם, עמ' 12.