ב"ידיעות אחרונות" לא חיכו ביום חמישי בלילה אפילו רגע אחד נוסף. מיהרו לדחוף לעמוד את סיקור חצי גמר היורו בין איטליה לגרמניה וסגרו עניין. בחצות ושלוש דקות הושלמה סנסציית ענק בטניס, כשרפאל נדאל הפסיד בווימבלדון למדורג 100 בעולם. אפילו "הארץ", עם הדדליין הכי קשוח במזרח התיכון, שבשבוע שעבר סגר את הבסטה לפני שאיטליה הספיקה לעלות לחצי גמר היורו, הצליח להכניס את הידיעה. כך גם "ישראל היום" ו"מעריב".
המחשבות הנוגות על הפרינט, זן הולך ונכחד, קיבלו בשבת האחרונה חיזוק בכתבה שהתפרסמה בוואלה, עם מספר טוקבקים זעום להפליא. בכתבה מנבאים עיתונאי ספורט את קצה של העיתונות המודפסת. הספד, אחד מני רבים בשנים האחרונות, בתוספת נבואה מפי עיתונאי איטלקי ולפיה עד שנת 2050 גג, העיתונים יהיו עניין לאספנים בלבד. בין השורות עולה שהאחרונים לכבות את השאלטר בבתי-הדפוס יהיו עיתוני הספורט. יכול להיות, אבל כנראה שלא בישראל.
אצלנו ההיצע של עיתונות ספורט מודפסת הוא אפילו לא פרומיל בהשוואה לשפע הקיים במדינות אירופיות בינוניות (הולנד למשל). גם אין מה לדבר על "תעשיית מגזינים". למעט "שם המשחק", שפעל כ-15 שנה עד שלפני שנה נכנע גם הוא לתמורות הזמן, אין חיה כזאת. המוספים הקיימים, ההולכים ומידלדלים, יוצאים להפסקות חשמל יזומות שוב ושוב, במין הבעת אי-אמון בסיכויי ההתמודדות עם האתגר האינטרנטי.
פיטורי עיתונאים, קיצוץ זוחל במספרי העמודים, עוד ועוד ענפים שנדחקים מחוץ לסיקור בהעדר כוח אדם מתאים, על תחקירים אין מה לדבר – במלחמה על הרלבנטיות, עיתוני הספורט הרימו ידיים מזמן. למה לעצור את מכונות הדפוס כדי לדווח על משחק חשוב, אם עוד לפני שהרשת תפגוש את הכדור, התוצאה כבר תהבהב על מסכי המחשב.
אם לחבוש לרגע את כובע הנביא, או השוטה, מוצרי הדפוס האחרון שישרדו אחרי שהתקשורת המקוונת תבלע את כל המרחב התקשורתי יהיו ספרי דת. הדפוס יהפוך לסימן ההיכר הבלעדי של חפצים מקודשים: סידורי תפילה, ספרי גמרא ומשנה, מוצרי דפוס שיש להם ערך כאובייקט, חפץ, הרבה מעבר למידע שבתוכם. כל השאר צפוי לגווע, כולל העיתונים שמפרנסים את דת ההמונים – הכדורגל.
אם כבר, עיתוני הספורט יהיו דווקא בין הראשונים להסתלק, לקול תרועותיהם של יערות הגשם. תקשורת הספורט היתה מלכתחילה בן חורג בעולם העיתונות. רוב כותביה הם גם אוהביה, וקורותיהם משולבים בקורות ימיה. זו עיתונות של בעלי עניין, לטוב ולרע, ובמלה אחת, שכונה.
חוקי המשחק הנהוגים, או לפחות נחשבים למקובלים, בעולם העיתונות הכללי – אובייקטיביות, ריסון, הצלבת מקורות, ריחוק "מקצועי" – כל אלה היו בה גמישים תמיד. בשנים האחרונות האתיקה שלה התרופפה עוד יותר. אחת הסיבות לכך היא השתלטותה של הרשת על המרחב התקשורתי. אם קודם עיתונאי הספורט היה גם אוהד, כעת הפער בינו ובין הקורא הצטמצם עוד יותר: ברשת כל קורא הוא כותב בפוטנציה, החל מטוקבקיסט, דרך טוויטריסט וכלה בבלוגר.
אוהד קבוצה כבר לא צריך תעודת עיתונאי כדי לחשוף העברת שחקנים או להתריע על התנהלות שערורייתית. הוא צריך רק מקלדת ומסך. בתנאים החדשים, היושרה תימדד בפרמטרים אחרים לגמרי.
במובן זה, עיתונות הספורט משתלבת במרחב החדש בטבעיות. היא תמיד היתה בלוגרייה אחת גדולה. עם השתלטות הווירטואליה על המרחב כולו, הענף הזה ינותב למקומו הראוי: מרחב נטול הייררכיות, שבו אוהדים, ספורטאים, עסקנים ושתדלנים מערבבים דעה וידיעה, עובדה והשערה, חיזוי מושכל ומשאלות לב. תקשורת הספורט, יותר מכל תחום תקשורתי אחר, מתאימה למרחב הווירטואלי המיידי, היצרי, המעורב רגשית, הרכילותי. הרשת תשחרר אותה סופית מכל מראית עין של עיתונות מסורתית.
למהלך הזה עשויים להיות גם יתרונות: בלוגרים הרבה פחות חשופים לקיומם של טייקונים מאשר עיתונאים מקבלי משכורות, ולכן משוחררים יותר לכתוב על שחיתות ועוולה. תקשורת הספורט לא תפסיד מהמהלך. ימשיך להיות לה ביקוש גדול, וברשת היא צפויה להמשיך לשגשג.
גם הנהלות העיתונים מבינות זאת. בשנה האחרונה הפכו שני מדורי ספורט ותיקים לאתרי אינטרנט, והם פועלים במקביל. את מרבית החומרים בספורט "ידיעות אחרונות" אפשר לקרוא ב-ynet, וגם ספורט "הארץ" מתגאה בחודש האחרון באתר משלו, שנראה בצלמו ובדמותו של העיתון.
בכל פעם שאני מתעצבן לגלות שוב עיתון מודפס שוויתר על החדשות החמות מהלילה והופך לחצי רלבנטי בבוקר, שמקצץ בעמודיו, שמתלקק לעסקניו, אני מרגיש כמו מי שכועס על חולה סופני שלחץ קצת יותר מאתמול על כפתור המורפיום. כש"ידיעות אחרונות" משקיעים בגלעד שליט, כדי שיהיה חתום על טור במדור הספורט, זו בסך-הכל פעולת החייאה לחולה שימיו קצובים.
ספורט הוא פולחן, אבל עיתון ספורט אינו חפץ מקודש. הוא בן לוויה ותיק, אהוב, מרגיז ומרגש, נרפה ומתלהם, של כל אוהב ספורט ממוצע. ובן הלוויה הזה, מתברר, לא מאמין במוות טבעי. אפשר לצעוק עד מחר. כאבי הכיס הם רק שלו, וזכותו לבחור בהמתת חסד.
אל תתקילו אותם בכדורגל
היורו מאחורינו, וזה הזמן לומר מלה טובה לרוב מדורי הספורט באתרים ובעיתונים, שעשו מאמצים להפוך את אליפות אירופה בכדורגל לחגיגת ספורט, כולל סיפורים מעניינים על הקהילות היהודיות בפולין ובאוקראינה ("ידיעות") וביקור בעיירה צ'רנוביל ("מעריב").
את החגיגה הקולקטיבית קילקל אתר ערוץ הספורט עם "יורוסטאר", תוכנית סיכום יומית במשקל קל במיוחד, שהנחתה הדוגמנית נטלי דדון.
לדדון אין שום קשר לספורט ולכדורגל, כפי שהעידה על עצמה לא פעם במין ישירות מרגיזה. אם יש לה בכל זאת עניין במשחק שלכבודו קיבלה את הבמה הוא נובע מסיבה אחרת לגמרי, כפי שהגיבה על היום שאחרי סיום הטורניר: "לא יהיה לי לראות ישבנים כאלה ואחרים שמתרוצצים במגרש". היא אף הזהירה את הפרשן אבי מלר, שהתארח אצלה: "אני לא אתקיל אותך ב'הישרדות', אתה לא תתקיל אותי בכדורגל".
לדדון אין כישורי הנחיה, היא נאבקה מרות בהקראת הטקסטים מהטלפרומפטר, אבל מראה החיצוני הספיק כדי להפוך אותה למגישה בערוץ נישה שאין לה מושג בה. רוב אורחיה היו בהתאם: כוכבני ופליטי תוכניות ריאליטי, שבאו להגג על יפות ויפים, סקס, יצרים ושאריות של שטויות. תוכנית גליצ'ים טלוויזיונית תפלה א-לה one, בערוץ ספורטיבי שמתפאר ביומרות אחרות.
2 קטנות
פנומן. הפרשן נדב יעקבי זוכה כאן לתואר כוכב היורו בתקשורת הישראלית. במהלך הטורניר הוא הופיע בחמישה כלי תקשורת שונים: ערוץ 9, ערוץ 10, ערוץ צ'רלטון, טור יומי ב"ידיעות אחרונות", ואחרי כל זה הוא גם הספיק להגיע בזמן ל"אירופה בצבע" בערוץ הספורט, בתוכנית לסיכום האליפות.
בא בחור חדש. הכדורגלן אורי אוזן, שפרש לפני כשלושה חודשים מהענף בגלל בעיה בריאותית, קפץ היישר אל עמדת הפרשן. הוא מופיע בערוץ one, החל לכתוב ב"הארץ" ומסתמן כדבר הבא בשוק הפרשנים, המשווע לכוחות ולקולות חדשים.
התיקונים
בימים האחרונים אפשר למצוא בתחתית כתבות בספורט ynet הפניות לידיעות מ-one. לא מדובר באייטמים שאין למצוא ב-ynet. שני האתרים הם בבעלותו של נוני מוזס. האם המהלך נועד לחזק את one בעקבות נתוני הרייטינג המצטמצמים לאטם מול ערוץ הספורט?
שבועיים אחרי הטווח הנורא ב-nrg, חיקו אותו השבוע גם ב"וואלה".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il