האמת היא שטיוטת המאמר על אודות כתיבתו העיתונאית של יגאל סרנה מתנסחת בראשי לאטה זה כמה שנים, ממתינה לרגע שבו סרנה יזכה לכיבוד העיתונאי שהוא ראוי לו (פרס סוקולוב וצפונה). או אז, כך חשבתי לעצמי, אוכל להקליד בנחת את הגיגי על המפעל התרבותי החשוב כל-כך שהוא העיתונאות של יגאל סרנה.
אלא שהדיווחים האחרונים מוכיחים, שוב, שזאת לא ארץ לעיתונאים זקנים. ביקום תקשורתי שבו עיתונאי בן 40 נחשב לקשיש, הרי ש-58 שנותיו של סרנה ממקמות אותו באגף הפרה-היסטורי. ואכן, גם פרנסי "ידיעות אחרונות" הבינו שכך אי-אפשר להמשיך. ותק מקצועי, ניסיון ובשלות הם מגרעות שפשוט אי-אפשר לעבור עליהן בשתיקה.
ייתכן שמדובר בעוד איתות של הענק מרחוב מוזס (כפי שדווח ב"העין השביעית") על כך שהעתיד מקוון ואילו עיתונות הדפוס קרבה אל קצה. ייתכן שמדובר בטקטיקת "למען יראו וייראו" קלאסית, שנועדה להטיל מורא על העובדים המאוגדים ואלה שאינם. וייתכן שמדובר בצעד התייעלות גאוני, שהרי ממשכורתו (המנופחת, כך רוחשים כמה מן הטוקבקים) של סרנה קשישא אפשר לבטח לפרנס(?) שלושה ואולי אפילו ארבעה עיתונאים צעירים ורעבים.
בהחלט ייתכן. השאלה היא אם שלושה עיתונאים בני 20 ומשהו מסוגלים לייצר את האיכות המזוקקת והקול הצלול שמפיק יגאל סרנה אחד. כעת מדווחים האתרים על כך שהפיטורים הוקפאו עד לכינוסה של ועדה פריטטית. אבל גם אם העניין יסתיים בטוב וסרנה יוסיף לכתוב ב"ידיעות אחרונות", המסר המקומם שמעסיקיו ביקשו להעביר אינו ניתן לטשטוש – מעתה ואילך עבודתו של סרנה היא משהו שנכפה על הנהלת העיתון. עניין מטריד שיש להשלים איתו, איכשהו.
יגאל סרנה בערב לזכרו של דב יודקובסקי, 28.12.10 (צילום: "העין השביעית")
הקריירה ארוכת השנים של סרנה נוגעת במרבית שאלות היסוד שעימן מתמודדת העיתונות בעשורים האחרונים, והעיתונות הישראלית בפרט: היחסים שבין פריפריה תרבותית ופוליטית זנוחה ובין מרכז זחוח; צמיחתה של "ישראל החדשה", הסמויה במקרים רבים מעיני התקשורת התל-אביבית; המנעד המשתרע בין כתיבה עיתונאית, כתיבה ספרותית תיעודית ורומאנים בדיוניים, הנטועים עמוק בלב המציאות המקומית; הקשר שבין ביוגרפיה אישית למנהיגות לאומית ועוד ועוד.
קורפוס הכתיבה העשיר של סרנה יכול לפרנס דיונים מגוונים, אולם אני מבקש למקד את המבט אל עניין מרכזי אחד, והוא הקשר המהותי שבין קריסת מודל הדיווח האובייקטיבי ובין צמיחת הקול הייחודי של סרנה.
האתוס האובייקטיבי
המודל האובייקטיבי לא נולד יחד עם העיתונות עצמה: עד לאמצע המאה ה-19 לערך היו רוב עיתוני העולם מוטים פוליטית, בהגדרה. התפתחותו של מודל העיתונות האובייקטיבית-ניטרלית, ה"חפה מאידיאולוגיה", מזוהה לרוב עם עלייתה של עיתונות הפני (The Penny Press) בארה"ב לפני כ-150 שנה.
מאוחר יותר, במהלך המאה ה-20, הפך המודל האובייקטיבי למודל המוביל בעיתונות האמריקאית, ובהמשך גם במדינות רבות אחרות. על-פי מודל זה, שבמידה רבה יובא מן העולם האקדמי, העיתונאות היא מקצוע המונחה על-ידי מוסכמות וכללים סדורים, באופן שמשווה את יוקרתו ליוקרתם של מקצועות חופשיים אחרים, כגון רפואה או עריכת-דין, אף שהעיסוק בו לרוב אינו כרוך ברישוי.
דימויו של העיתונאי על-פי מודל זה הוא של מומחה המשתמש במתודות של מחקר אובייקטיבי כדי לתעד את העולם "כמות שהוא". העיתונאי האובייקטיבי אינו מחויב לאינטרסים חיצוניים ואינו מערב את דעותיו הפרטיות בעבודת הדיווח המקצועית שלו. כינונו של המודל האובייקטיבי שירת את הסדר הפוליטי משום שהוא חיזק את התפיסה שלפיה העיתונות היא כלב השמירה נטול הפניות של הדמוקרטיה. במקביל סייע המודל האובייקטיבי לביצור מעמדם של העיתונאים כפרשנים עדיפים ומיוחסים של המציאות החברתית.
אלא שבעשורים האחרונים נשחק עד דק כמעט מעמדו של האתוס האובייקטיבי בעיתונות. מתוך העיתונות עצמה קמו מערערים מסוגים שונים: ראשונים היו העיתונאים השליחים, שאינם מערערים על קיומה של מציאות אובייקטיבית ניתנת לדיווח, אלא על תפקידו של העיתונאי הניטרלי כמתווך של אותה מציאות.
לפי תפיסה זאת, על העיתונאי לשרת את צרכני התקשורת על-ידי חשיפת האמת שמסתירים מהם גורמים רבי-עוצמה, ועל כן עליו לייצג מגזרים מוּדרים של החברה. בהמשך הצטרפו למתקפה ניו-ז'ורנליסטים שעירערו על עצם הרעיון שאפשר לתאר את המציאות החברתית "כמו שהיא", ועל כן ביקשו להעמיד את העיתונאי עצמו ואת נקודת מבטו האישית במוקד הדיווח התקשורתי.
במקביל לערעור היסודות מתוך שדה העיתונות גברו קולות הביקורת מן האקדמיה שבחנו, כמו שעשה למשל יצחק רועה, את הרטוריקה הנחבאת-אבל-תמיד-קיימת של האובייקטיביות ואת האופן שבו היא משרתת את הסטטוס-קוו. לכך אפשר להוסיף שינויים בכלכלת שדה התקשורת (טשטוש גבולות בין עיתונות לבידור), שינויים טכנולוגיים (עולם מקוון המשטיח הייררכיות ומצמצם את הפער שבין כותבים וקוראים) ועוד ועוד.
שקיעתו ההולכת ונמשכת של אידיאל העיתונות האובייקטיבית הקל, לפחות למראית עין, על העיתונאים. שהרי אם ברור לכולם שאי-אפשר לדווח על העולם שבחוץ באופן נטול פניות, ושכל העניין הניטרלי לא היה אלא העמדת פנים חסודה (אם לא הרסנית), הרי שכעת יוכלו העיתונאים להסיר את המסכות, להיחלץ מגינוני הטקס הריקים ולהתמקד בעיקר.
גידולי פרא
אלא שכאן בדיוק התחוורה הבעיה – קל מאוד להצביע על כל מה שנלעג ובעייתי במודל האובייקטיבי, אבל קשה מאוד לנסח מודל שכנגד. ברור שאין ולא יכולות להיות "חדשות משום מקום" (כשם מחקרו הידוע של אדוארד אפסטיין), אבל מהו, אם כן, המקום שממנו צריך העיתונאי לדווח?
וכך הסתבר בדיעבד שכל המוסכמות הנוקשות והכובלות של הדיווח האובייקטיבי (כתיבה נעדרת כל סממן אישי, דיווח בגוף שלישי, ריחוק צונן, ציטוט ולאחריו ציטוט שכנגד וכו') יצרו מסגרת ותבניות פעולה קלות לאימוץ. לעומת זאת, ברגע שהעיתונאי אינו יכול להישען על סמכות הנובעת מן התבנית והסגנון והאמונה (גם אם המופרכת) ביכולתו להיות נטול פניות, עליו לאתר מרכז כובד חדש, וזה לא פשוט.
לא כל עיתונאי מסוגל לנסח קול עצמאי משלו, קול שהוא רגיש דיו לנסיבות המשתנות, ויחד עם זאת נותר נאמן לאמת פנימית מוצקה. ומכאן קצרה הדרך לגידולי פרא עיתונאיים בנוסח העיתונאים המגויסים עד עיוורון ובכל תנאי למען מטרה שאינה משתנה (ולא משנה במה בדיוק עוסקת הכתבה), העיתונאים הלוקחים עד לקצה, וקצת מעבר לכך, את אידיאל הדיווח על העולם מפרספקטיבת הפופיק האישי שלהם וכך הלאה.
בתוך עולם עיתונות המתחבט באשר לזהותו בעידן שהוא במידה רבה פוסט-אובייקטיבי, מתבלטת העיתונאות של סרנה בייחודה. סרנה משלב בכתיבתו באופן נדיר עבודת שטח שקדנית, חקר עקשני של העובדות (כן, יש דבר כזה) וטון דיווח שהוא הכל חוץ מאשר ניטרלי. כך שסרנה הוא במידה רבה שגריר מדינת אמפתיה בעולם העיתונות הישראלית.
אין בכתיבה שלו חמלה פטרונית וגם לא העמדת פנים כאילו הוא באמת מסוגל לחיות בתוך עורו של האחר ולחוות את מציאות חייו. האמפתיה של סרנה היא התרסה פוליטית מובהקת נגד החלוקות – הלאומיות, המגדריות, המעמדיות – המקובלות בין קטיגוריות מנוגדות-לכאורה של בני-אדם. הכתיבה שלו אינה מתעלמת בנאיביות מן התיוגים הללו, אלא מנסה לאתגר אותם בעקשנות סיזיפית.
רבות מן הכתבות של סרנה מדגימות את תקפות הטענות הללו. אלא שלטעמי הביטוי המובהק ביותר ליכולתו לעמוד בהצלחה באתגר הפוסט-אובייקטיבי מצוי בסיקור הנושאים הקרובים ביותר לפופיק הפרטי שלו. כל מי שמכיר את כתיבתו של סרנה יודע שמלחמת יום כיפור צילקה את נפשו והפכה אותו לאחד מנציגיו הבולטים של בני הדור ההוא. מוראות המלחמה ההיא צצים בכתיבתו בהקשרים צפויים (סיקור הפלגה של הלומי קרב צעירים) וצפויים פחות (ראיון עם נציב הכבאות שמעון רומח), כשהיצירה העיתונאית השלמה ביותר שכתב סרנה על המלחמה היא כפי הנראה הכתבה "הפלוגה המתה" (שהופיעה גם בספרו "מקום של אושר").
סרנה השתחרר מן הצבא בקיץ 1973, ועל כן נלחם בסתיו כטנקיסט בפלוגת מילואים. חברי הנפש של סרנה, שנותרו בפלוגת הצמ"פ שבה העביר את רוב השירות הצבאי, לחמו בגל הראשון של הטנקים שנשלח לעצור את הצליחה המצרית. רבים מהם נהרגו, רבים אחרים נפצעו, ואין אחד שהחלים מן המלחמה.
הכתיבה של סרנה על אודות הפלוגה שלו אינה נופלת מפסגות הכתיבה המלחמתית של נורמן מיילר או מייקל הר. סרנה מאחה ביד אמונה את נתיב הנסיעה המדויק של הטנק של יעקובוביץ' אל רגעי האימה של דלרחים, שנפל בשבי, אל השי"ן השורקת של צופר זהבי, חברו האהוב והמת, המוסיף להגיע אל בית הוריו של סרנה בסיוטי הלילה שלו.
סרנה מרכיב פסיפס עשיר ושובר לב מאינסוף העובדות שליקט, רק כדי להיווכח שוב ושוב שהוא אינו מסוגל לספר את המלחמה "כפי שהיתה". משום שעיתונאי לעולם אינו יכול לתאר את המציאות, ולבטח תופת כאוטית שכזאת, "כפי שהיתה". משום שגם המספר המוכשר ביותר לא יצליח לדובב את המתים. כך ש"הפלוגה המתה" של סרנה היא בעת ובעונה אחת תיעוד חשוב של מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של הלוחם בטנק, טקסט אנטי-מלחמתי מהדהד, אבל גם אמירה על אפשרויות ומגבלות הסיקור העיתונאי.
כמו אקורד משלים לתיעוד מותם הפתאומי של צעירים במלחמה, מלווה סרנה בשנים האחרונות את מותה ההולך ונמשך, צעד אחר צעד, של אמו בת ה-94. זה סיפור בנאלי לכאורה, שאנחנו הצעירים (יחסית) והבריאים (לעת עתה) שמחים להדחיק.
אבל סרנה אינו מניח לנו. הוא מתעד את אמו במעבר בין בתי-אבות ומחלקות סיעודיות, בתוך עולם שהולך וסוגר עליה, במאבק נואש לשמור על אנושיותה, ברצונה למות. גם כאן מתחפר סרנה בתוך פרטי הפרטים של הפופיק הפרטי שלו, ובכל זאת מצליח לחולל את הנס העיתונאי הנדיר: לומר לנו משהו בעל משמעות על העולם שבו אנו חיים. וכך, הכתיבה של סרנה על אמו היא סיפור פרטי על אמא ובן ובית שהיה ואיננו. אבל בה בעת זהו תיעוד של חברה שאינה מאפשרת למי שעמלו כל חייהם בחריצות לסיים את חייהם בכבוד, ושל מערכת קורסת של סולידריות חברתית.
אורך נשימה
מה שמחזיר אותנו אל שלושת העיתונאים ההיפותטיים שאולי יירשו את מקומו של סרנה ב"ידיעות אחרונות". לא קראתי את כתבותיו של סרנה הצעיר ב"כל העיר", אבל מותר לנחש שהן אינן משתוות באיכותן לכתבות שפירסם בעשורים הבאים. משום שכתיבה עיתונאית איכותית ומדויקת אינה עניין שנולד בן לילה. קול עיתונאי בעל אמירה משמעותית, שאינו מניירה או גחמה, הוא משהו שנלמד ביזע ומן הניסיון.
סרנה אולי נולד כשרוני, אבל הוא הפך לעיתונאי שהינו בשנים ארוכות של עבודה קשה ולמידה מטעויות. האם יש מישהו שמאמין ברצינות ששלושת המחליפים של סרנה בעיתון (או המה-שלא-יהיה המקוון שיבוא במקומו), כשרוניים ככל שיהיו, יוכלו לפתח קריירה עיתונאית בעלת אורך נשימה דומה? האם מישהו יעניק להם את האפשרות לנסות ולטעות, עד שימצאו את מקומם ואת קולם?