מה כבר תשיגו בחקירה נגד ערוץ 14 ושופרותיו?, שואל איתי רום ב"הארץ", ומבקש לכאורה להציג עמדה מאוזנת וליברלית מול הדרישה שלנו לחקירה פלילית של קמפיין ההסתה נגד מערכת המשפט. רום מציג שני צדדים: מצד אחד להכיר בכך שערוץ 14 מלבה באופן שיטתי שנאה כלפי בית המשפט העליון, מצד שני לטעון כי הכלי הפלילי איננו המענה הראוי.
מדובר בשיווי משקל מזויף, שכדי להגיע אליו רום מצמצם, כמעט מעלים, את חומרת ההתבטאויות עצמן. את כמותן, את עוצמתן, את תדירותן וחשוב מכך: את עצם ההבדל המהותי בין ביקורת חריפה אך לגיטימית על שופטים, לבין קמפיין עקבי של דה-לגיטימציה והסתה נגד אחת משלוש הרשויות המרכיבות את הממשל הדמוקרטי, וקריאה עקבית לאי-ציות לחוק, ולמעשה - לכאוס.
רום מבקר את הקריאה לחקירה פלילית של קמפיין ההסתה של ערוץ 14 על-ידי כך שהוא שואל אם עירית לינור צריכה להסביר לחוקר המשטרתי מדוע אמרה שאינה מוכנה לשום פשרה שמציע נשיא העליון יצחק עמית. מדובר בהיתממות. הרי אף אחד לא טוען ברצינות כי כל אמירה בוטה או מתלהמת מצד פרשן טלוויזיה מצדיקה חקירה פלילית.
העתירה, והמסמכים שהוגשו לבית המשפט, מתארים תמונה אחרת לגמרי מזו שמצייר רום, של אוסף אמירות בודדות, תלושות מהקשר, צפות בחלל בזמן ובמקום לא ידועים. במציאות, מדובר ברצף חסר תקדים של אמירות, שחלקן חורג באופן ברור מן התחום הלגיטימי של ביקורת פוליטית או עיתונאית, חלקן הוא בגדר הסתה פלילית בוטה וזועקת, וחלקן נטועות בתחום אפור שנצבע שחור בשל ההקשר והרצף עליו הן ממוקמות.
כאשר שמעון ריקלין מודיע בשידור כי "קרוב היום שלא רק שהממשלה לא תציית לבית המשפט העליון, שעם ישראל יעלה על בית המשפט"; כאשר יותם זמרי קורא "לשים על בג"ץ פס"; כאשר עירית לינור דורשת "לפוצץ ישיבות" (של בית-המשפט כמובן, לא של השותפים הטבעיים); כאשר משה כהן-אליה מדבר על הצורך "להיעזר בצבא ובשב"כ כדי להילחם" (בבית-המשפט, לא בחמאס ובחיזבאללה); וכאשר איתמר פליישמן מסביר ש"זה יסתיים רק כשאנחנו נפסיק לציית", לא מדובר בעוד ויכוח סוער על אקטיביזם שיפוטי.
כאשר המערכת המשפטית מתוארת כ"רקובה לחלוטין" ו"מנוונת" שמבצעת "הפיכה צבאית"; כאשר שמעון ריקלין מודיע בשידור ש"ביתו של יצחק עמית האיש השנוא ביותר בישראל פתוח רק למחבלים, לערבים, לפלסטינים", ותוהה אם בית המשפט "תמיד דאג לנאצים", לא מדובר במחלוקת על גישה משפטית אלא ב"משהו אחר", בלשונו של השופט עמית בדיון שעסק בהדחת בן-גביר.
זהו נרמול מתמשך של רעיון מסוכן בהרבה: שלילת עצם הסמכות והלגיטימיות של בית המשפט העליון והכשרת הקרקע הציבורית להתנגדות פעילה לפסיקותיו ואפילו לעצם קיומו, שלא לדבר על סכנה ממשית למכהנים בו.
גם הניסיון ליצור סימטריה בין אמירות כאלה לבין ביקורת חריפה על בנימין נתניהו מחמיץ את העיקר. בדמוקרטיה, ביקורת על נבחר ציבור, חריפה ככל שתהיה, אינה שקולה לקריאות עקביות לערעור מעמדו של אחד מעמודי היסוד של השיטה. ראש ממשלה הוא דמות פוליטית מתחלפת. בית המשפט העליון הוא מוסד חוקתי מרכזי, שציות לפסקי דינו ואכיפה הציות הזה הם תנאים בסיסיים לקיומו של שלטון חוק.
הקביעה כי בג"ץ הוא "דיקטטורה", "מאפיה", "תוקע לנו סכינים בגב האומה" ו"הבית של הנוח'בות"; או הקביעה ש"המטרה הסופית של הבג"צ היא ביטול מדינת ישראל כמדינה יהודית", איננה רק הטחת עלבון או הבעת דעה פוליטית. אלו קריאות שהן חלק ממערך תעמולה עקבי שמטרתו לשלול מן המוסד המשפטי את עצם הלגיטימציה הציבורית שלו ואת יכולתו לפעול.
רום גם ממעיט באופן בעייתי בקשר שבין השיח הטלוויזיוני לבין המציאות האלימה שהתפתחה סביב בית המשפט. קשה לטעון ברצינות שאין קשר בין הקריאות המתמשכות בשידורי ערוץ 14 לפוצץ ישיבות בבית המשפט ובין התוצאה: פיצוץ ישיבות בבית המשפט.
אי אפשר לעצום עין מול הקשר בין חודשים ארוכים של תיאורי שופטים כבוגדים, אויבי העם, נטולי חמלה, אוהבי חמאס, שמאל אולטרה-קיצוני וזוהמה מוסרית בגלימה, לבין סצנות שבהן קהל מנסה לפרוץ לאולמות בית המשפט, שופטים מפונים תחת אבטחה ושופטות מקבלות איומים אישיים באותה טרמינולוגיה ממש. כידוע, חיים ומוות ביד הלשון ובנסיבות מסוימות מילים הן "ההדק המשחרר לפעולה".
אפשר בהחלט להתווכח על גבולות המשפט הפלילי ועל חוכמת השימוש בו. זו מחלוקת לגיטימית. אבל כדי לנהל את הוויכוח הזה ביושר, צריך קודם להודות באמת: מה שנשמע לאורך חודשים ושנים בערוץ 14 אינו רק "ביקורת חריפה על שופטים", כפי שמכנה זאת רום. בחלקו המשמעותי זהו מסע הסתה מסוכן, חסר תקדים כמעט בהיקפו ובעוצמתו, מעשה מכוון של המרדה נגד עצם הלגיטימיות של בית המשפט העליון בישראל.
קו הגבול בין ביקורת נגד בית המשפט, חריפה ככל שלא תהיה, לבין הסתה ממוסדת, מעולם לא היה ברור יותר. השימוש בכלי הפלילי נועד להסיג את האיום הקיומי על בית המשפט העליון ועל הדמוקרטיה הישראלית.
עורכי הדין חיים רביה ואלעד מן מייצגים את התנועה לרגולציה הוגנת (ע"ר) בעתירה שעניינה חקירת ערוץ 14