28 ק"ג

בֶּני הוא בנה של ניצולת השואה ילידת הונגריה, מגדה-מלכה לבית וייס המנוחה, אזרחית למופת, שעלתה לארץ, הקימה משפחה בכפר-אחים והלכה לעולמה בת 83. מה מסמל את תקומת העם היהודי בארצו יותר מן הידיעה שהילד בני גדל להיות הרמטכ"ל ה-20 של מדינת ישראל.

ההקשר הזה לא חמק מעיני ראש הממשלה בנימין נתניהו כאשר ענד לאלוף בני גנץ, בפברואר 2011, את דרגת הרב-אלוף. בנאום הברכה הקצר פנה ראש הממשלה אל מפקדו העליון של צבא ההגנה לישראל וכך אמר:

"אלה שמייחלים להשמידנו עדיין כאן, אבל גם אנחנו עדיין כאן. אמא שלך, בֶּני, היתה בברגן-בלזן, וביום השחרור ממחנה המוות היא שקלה 28 ק"ג. אני משוכנע שהיא בטח חלמה על דבר אחד, על פת לחם, על הדברים הפשוטים ביותר של הקיום. אני משער שהיא לא יכלה היתה לחלום שכעבור 66 שנה, בנה שייוולד במדינה החופשית של עם ישראל יהיה רמטכ"ל צבא ההגנה לישראל של מדינת היהודים...".

אִזכור משקלה של האם הניצולה היה עלול להיחשב כחוסר רגישות, אך בני גנץ עצמו יציג את הנתון הזה בנאום יום השואה הראשון שלו כרמטכ"ל (מאי 2011). אין זה, אם כך, מידע רפואי שהפרטיות יאה לו, כי אם בסיס להצהרת "לא עוד" גורפת: לא נחזור לימים כאלה.

אירוני על כן לגלות בעיתוני יום חמישי האחרון, הן ב"מעריב" והן ב"ידיעות", באותו עמוד, וסמוך לדיווח על "סגירת המעגל" במפגש בין הרמטכ"ל לאשה שאת חייה הצילה אמו במחנה ברגן-בלזן, נתונים מן הדו"ח השנתי של הקרן לרווחת נפגעי השואה, המייצרים כותרת כמו זו שמפרסם "מעריב": "19% מניצולי השואה ויתרו על מזון בשל קושי כלכלי"; או כותרת המשנה שנותן "ידיעות": "רגע לפני יום השואה מבקשים האנשים ששרדו את התופת הגדולה מכל: אל תניחו לנו לסיים את חיינו חולים, בודדים ועניים". מפתיע לא פחות לגלות כי למרות הקרבה הנושאית בין שני הדיווחים, אין שום ניסיון ליצור ביניהם הקשר מהותי. מפגש מרגש מכאן, ועוני מרגש מכאן.

בנאום ענידת הדרגה לגנץ, העלה ראש הממשלה נתניהו השערה סבירה כי הצעירה המרשימה מגדה וייס, היא מלכה גנץ, אמו של הרמטכ"ל המכהן, חלמה "על הדברים הפשוטים של הקיום". מבחינה זו, נראה כי לא חל שיפור משמעותי בחלומות הניצולים. אלה עדיין מבקשים להיאחז ביסודות הקיום בכבוד.

בן רמטכ"ל

כאשר נשא נתניהו את ברכתו לרמטכ"ל הנכנס, לא ידע כי הודות לתושייתה ונדיבותה של מגדה וייס, ניצלה ממוות שכנתה לצריף המחנה, ילדה שאמה מתה מטיפוס. אותה ילדה היא אסתר-אולגה פרידמן, היום בת 80. השבוע, לרגל יום השואה, הופגשה פרידמן עם רא"ל בני גנץ, המפקד העליון של אחד מעשרה הצבאות הגדולים בעולם.

כתב ynet, שכיסה את מפגש "סגירת המעגל", מציע גרסה אחרת לחלומה של מלכה גנץ בדיווח שכותרתו: "ניצלה בזכות אמו של גנץ: 'חלמה על בן רמטכ"ל'".

הכותרת הזו מבוססת על משפט אחד בידיעה. פרידמן, שזכרונה נפגע במחלה, סיפרה לגנץ כי "זה היה החלום שלה, שבנה יהיה רמטכ"ל". מתי סיפרה לה מגדה-מלכה את חלומה? האם אז, בברגן-בלזן, ב-1944, כנערה בת 16 שלקחה חסות על ילדה בת 12 מורעבת וחולה? ועל איזה צבא דיברה ובאיזו מדינה? ואולי נפגשו השתיים גם בישראל, כשבני גנץ כבר קצין עם אופק קידום? התשובה לכך לא ברורה מאף אחד מן הדיווחים בעיתונים השונים.

קטע קצר מעדות מצולמת שנתנה מעט לפני מותה הופך את מגדה-מלכה וייס-גנץ לדמות מופת. בעדותה היא מספרת כיצד הבטיחה בימים הנוראים ההם לשכנתה לצריף, השוכבת במיטה הסמוכה, גוססת מטיפוס ודואגת לגורל בתה, כי תדאג לה: "אמרתי לה: אני עוד פה. אם אני אחיה, גם היא תחיה! בכל מה שגנבתי – סליחה, אי-אפשר להגיד 'שקיבלתי' – התחלקתי איתה. נתתי לה, אם זו היתה פרוסת לחם, ואם היה מרק... עובדה שהיא עמדה בזה".

הנה כותרת שלא תמצאו בעיתון. כותרת יפה, קליטה, זכירה, שאפשר היה להוציא ממנה דברים אלה: "אם אני אחיה – היא תחיה". כותרת שמציגה אחוות אדם, סולידריות, הומניזם טהור. הגבורה האמיתית של היהודים בתקופת השואה היתה בשמירת צלם אנוש. לתקומה אחראים כל אלה שמיגרו את המשטר הנאצי.

האסון הבא

"הביטחון שלנו לא יישען לעולם רק על הטנקים והמטוסים, הוא אינו מסתכם בכיפות ברזל. בשביל הביטחון שלנו, בשביל העתיד שלנו כעם וכמדינה, אנו מחויבים לשמר את הזיכרון", אמר הרמטכ"ל גנץ ביום רביעי, באירוע "סגירת המעגל", שנערך בחסות עמותת פרח-לניצול.

זו אמירה מעניינת כשהיא נאמרת מפי איש צבא. אפשר לכאורה לברך עליה, אבל לפני כן כדאי לשאול – מעבר לזיכרון עצמו – מהם לקחי הזיכרון? האם לקח השואה הוא שצה"ל משמש החיץ היחיד בין מדינת ישראל לשכניה-אויביה? ואם הביטחון אינו נשען רק על טנקים, מטוסים וטילים, כדברי הרמטכ"ל, על מה הוא נשען?

האם הרמטכ"ל מרמז כי לא פחות חשוב מכל כלי הנשק הוא הצורך להקפיד בשמירה על כבוד האדם ועל צלמו? או שצה"ל, כפי שאפשר ללמוד מחלקים אחרים בנאומו, הוא בסך-הכל מכונה משוכללת למימוש מדיניות "לא עוד"?

בנאום שנשא באותו יום בפני פורום המטה הכללי אמר גנץ: "אנחנו נפגשים כאן כמפקדיו של צבא שנדר לשמור על עם ישראל מפני האסון הבא, וגם אנחנו נשבעים היום לזכור ודבר לא לשכוח. אנו זוכרים שהגזענות לא קרסה יחד עם הפלת הנאצים, יורשיהם עדיין רבים מדי, והם ממשיכים לדבוק בדרכם אל האנטישמיות".

בפורום המטה הכללי יושב היום מפקד חיל האוויר, האלוף אמיר אשל, המוכר לציבור כמי שיזם והוביל ב-2003 מטס של מטוסי קרב מעל מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו. לרגעים נדמה כי המדובר באירוע הנצחה פרטי, שכן גם האלוף אשל (אז תת-אלוף) הוא בן לניצולת שואה שמשפחתה נספתה. אבל מפגן העוצמה (והיוהרה) הזה לא היה אירוע פרטי, אלא נערך רשמית על-ידי צה"ל. אי-אפשר שלא לפרש את המטס שיזם והוביל, לעיני קהל מוזמנים ובהם 200 קצינים, אלא כביטוי הבוטה ביותר לתיאוריית יד הברזל של "לא עוד". ואם זו הדרך להתמודד עם לקחי השואה, למה לא לזמן גם להק מזל"טים, שידגימו סיכול ממוקד של כל מפקדי הגסטפו בעבר ובעתיד?

אשל זכור כאלוף שסירב לנסוע במכונית גרמנית וביקש להחליף את מכונית הפולקסווגן פאסאט, שלה הוא זכאי, במכונית אמריקאית. האם לשיטתו צריך צה"ל להחליף גם את הצוללות הגרמניות בצוללות מתוצרת מדינה אחרת?

האומנם "האסון הבא", שעליו מדבר גנץ, הוא תוצר של כוחות חיצוניים בלבד, או שמא גם תוצאה של כשל ערכי ומוסרי של חברה תחת לחץ? זו שאלה שצה"ל אינו נדרש לה – ואינו מוסמך להשיב עליה. התשובה לכך אינה בידי הרמטכ"ל המכהן, למרות שיוכו הישיר למוראות השואה, אלא בידי הציבור ונציגיו. דווקא אמו של הרמטכ"ל – אזרחית, פליטה, אסירה, ניצולה – היא שמציבה בעדותה גישה אלטרנטיבית לפרשנות ללקחי השואה.

שבלונית, פסיבית, מפוהקת

בלי שהרגשנו, הפקיע הצבא לעצמו את העיסוק בשואה ובלקחיה. התהליך התחיל בימיו של הרמטכ"ל אהוד ברק, כאשר נפילת ברית-המועצות הביאה להפשרת היחסים עם פולין, ובעקבותיה בא עיבוי משמעותי של המסעות למחנות הריכוז ואתרי ההשמדה – ועימה את ביסוס תפיסת צה"ל ככלי בשירות רעיון ה"לא עוד".

לצה"ל יש משאבים, אמצעי חינוך והסברה, יכולות שינוע ומערכות דברור משוכללות, ואת כל אלה הוא מגייס לקידום תפיסת "לא עוד". נראה כי הדומיננטיות התקשורתית של צה"ל בעיסוק בשואה מאפילה על פעולת מערכות החינוך וגופים כיד-ושם. צה"ל אינו מנוע מלהשמיע קול בדיון הציבורי בלקחי השואה, אבל אין זה רצוי שיהיה הקול העיקרי ובוודאי לא הקול היחיד. יתרה מזה, תפיסת ה"לא עוד" מפנה את המבט הביקורתי החוצה (אל האויבים אז והיום), ומבטלת כמעט לחלוטין את הצורך בביקורת עצמית. שאלות רבות בהלכי הרוח בציבור כלפי מורשת השואה ראויות לבחינה ביקורתית – שאלות הנוגעות למעמדו של המיעוט, השונה, הזר, הפליט, הניצול, וחיינו כקהילה אנושית מגוונת, פתוחה, סובלנית ורבת סתירות – אך זו אינה נעשית כלל. נראה כי לציבור, כמו גם לכלי התקשורת המזינים אותו, נוח עם המצב כפי שהוא.

הדיון האזרחי הביקורתי בלקחי השואה הולך ומצטמצם. התקשורת נוקטת בהקשר זה גישה שבלונית, פסיבית ומפוהקת. הסיקור העיתונאי, בחלקו הגדול, מבוסס על יחצנות. לא ניכר שום צורך או דחף לחשוף, להטיל ספק, להפעיל ביקורת ולהעלות את הדיון בלקחי השואה למקום גבוה בסדר היום. אם בכלל, הנטייה היא להציג ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל כאנטישמית, גם אם זו ביקורתם של ידידים. הגישה הביקורתית של העיתונות מיושמת בעיקר בתיאור תנאי ההזנחה והעליבות שבהם חיים אחרוני הניצולים. וגם זאת, לרוב, כטקס שגרתי הנערך סביב מועדים קבועים, כימי זיכרון.

כאשר עוסקים בשואה, ההפך מ"לא עוד" אינו "עוד", אלא "אחרת". על צה"ל מוטלת היום חובה להתמודד באחריות ובפיכחון עם "האיום האיראני". בהקשר הזה יש משמעות רבה למיתוס "לא עוד" שהצבא מטפח. אם יגיעו רגעי החלטה, יצטרך הדיון להתקיים מעמדה שקולה ומעשית, ולא מתוך תחושת אין ברירה וקורבנוּת. והחלטות צריכות להתקבל לא רק בשם סבתא שנספתה או שרדה, אלא בשם ניני הנינים שעתידים לחיות כאן. מול הנחישות, שאותה צה"ל מקדש בכל הזירות, יהיה צורך בערך נדיר, שנתפס כגלותי וכמעט מגונה – האיפוק. זו אחריות כבדה במיוחד, שכן הצורך לפעול אינו גורלי פחות מן הצורך לבלום פעולה נמהרת.

לעיתונות יש בהקשר זה תפקיד חיוני וכפוי טובה: לאתגר את דעת הקהל וליזום דיון מתמשך בנושא הרגיש, ולו במחיר מיתוסים שינותצו. הנה תפקיד שיש לו קשר ישיר לבטחון ישראל, שהציבור האזרחי צריך לקחת לידיו.