הריאיון בחדשות 12 עם אלון אהל, ששוחרר לאחר כשנתיים מהשבי בעזה, היה מרגש, מרתק ומצמרר. אך היה בו גם רגע צורם במיוחד. לא מצדו של אלון, שהפגין חוסן מרשים והעיד על חיי השבי בצורה מעוררת כבוד, אלא מצד המראיין, אלמוג בוקר.
זה קרה כשאהל סיפר איך ההבנה שאנשים בישראל נלחמים למען שחרורו, העניקה לו כוח ותקווה. "פתאום השובים פתחו לפטופ עם תמונה של מישהי שעומדת עם ציור שלי ופסנתר מאחורה. אמרתי לעצמי עכשיו בטוח אין מצב שאני מוותר. אם אנשים שאני לא מכיר יוצאים לרחוב ומרימים שלטים שלי, מי אני בכלל שאחשוב לרגע לוותר. אין מצב".
אהל, צריך לומר, אינו המשוחרר הראשון המעיד כי המחאות להשבת החטופים חיזקו את רוחו וסייעו לו לשרוד את השבי. מרבית המשוחררים מהשבי כבר השמיעו מסרים דומים.
ואיך הגיב על כך בוקר? "לא הבנו כמה המחאה הזאת חשובה לכם", קבע ללא היסוס. מתחשק לשאול את בוקר – למי אתה מכוון במילים "לא הבנו"? רבים מאתנו, שהתייצבו מדי שבוע להפגנות בכיכר החטופים, הבינו היטב כמה המחאה חיונית לחיזוק החטופים הנמקים במנהרות ולקידום השחרור שלהם מהשבי.
אלא שמול המוני אזרחים, שמחו כל העת ועטפו את משפחות החטופים לכל אורך הדרך, עמדה ממשלה צינית, אטומה וכושלת, שחזרה על המנטרה לפיה אותן מחאות רק "מחזקות את חמאס" ומרחיקות עסקה שתשיב אותם הביתה.
ביום ה-113 למלחמה (מי העריך אז שתימשך שנתיים) טען ראש הממשלה בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים כי המחאה מחזקת את דרישות חמאס במגעים לעסקה. במטה משפחות החטופים הגיבו בזעם והדגישו כי הם "מצפים מראש הממשלה לזכור שהוא נבחר ציבור שתפקידו לתקן את המחדל, ולא לנזוף במי שבני משפחותיהם נחטפו".
אלא שנתניהו לא שינה את אורחותיו. ב-17 באוגוסט השנה, בעיצומו של יום השביתה למען שחרור החטופים, ראש הממשלה הגדיר את המוני המוחים ברחבי הארץ כ"קומץ מפלג שמחזק את חמאס".
"אלה שקוראים היום לסיום המלחמה ללא הכרעת חמאס, מקשיחים את עמדת חמאס ומרחיקים את שחרור החטופים", אמר נתניהו, והוסיף כי המחאות מבטיחות "שזוועות 7 באוקטובר יחזרו".
נתניהו לא היה היחיד שניסה לעשות דה-לגיטימציה למוחים למען שחרור החטופים. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' – מי שקבע בעבר ש"חמאס הוא נכס" אך ממשיך להאשים את כל העולם ב"קונספציה" - הגדיר את השביתה למען השבת החטופים כ"קמפיין רע ומזיק" ש"משחק לידי חמאס, קובר את החטופים במנהרות ומנסה להביא את מדינת ישראל להיכנע לאויביה ולסכן את ביטחונה ועתידה".
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר (שמאוחר יותר יעידו מספר משוחררים מהשבי כי אמירותיו ביחס לתנאי הכליאה של אסירים פלסטיניים גרמו לשובים להחמיר את העינויים שעברו), הצטרף למקהלה כשקבע כי "השביתה מחזקת את חמאס ומרחיקה את החזרת החטופים [...] ככה נראה סיבוב פוליטי ציני על גב החטופים".
שרת התחבורה מירי רגב החרתה החזיקה אחריו: "הבוקר ראינו שוב את אותו קומץ שהחליט לפלג ולהפוך הזדהות למען החטופים היקרים שלנו לקמפיין פוליטי", כתבה, "במקום לאחד ולחזק את עם ישראל והחטופים הם מחזקים את חמאס".
חבר הכנסת ויו"ר ועדת הכספים החשוד באונס, חנוך מילביצקי, כינה את ההפגנות ביום השביתה "פרעות תמיכה בחמאס". לא פחות. השר עמיחי אליהו, מי שהצהיר בעבר כי הטלת פצצת אטום על עזה היא אפשרות לגיטימית, הגדיר את המוחים למען שחרור החטופים כ"אנרכיסטים ציניים שמנצלים את כאב המשפחות".
אליהו היה עוד עדין בהשוואה לחברת הכנסת טלי גוטליב שפנתה למשפחות חטופים באחת מוועדות הכנסת במילים "תשתקו, חמאס ישמע ולא יחזיר חטופים".
מעבר להיותה לא נכונה עובדתית, האמירה של בוקר בשיחה החשובה שקיים עם אהל, "לא הבנו כמה המחאה הזאת חשובה לכם", ממחישה את הקו החלבי, המתקרנף וחסר היושרה שמאפיין רבים מאנשי התקשורת – קו שאיננו מפריד בין הממשלה לאזרחיה, גם במידת האחריות. קו שמשרת פוליטיקאים המנכסים לעצמם הצלחות ובורחים מאחריות לכישלונות.
כאילו "כולנו" לא הבנו עד כמה המחאה חשובה לחטופים, כאילו "כולנו" אחראים לקיטוב ולקרע בעם, וכיאלו "כולנו" אשמים במחדל ה-7 באוקטובר ובשורת הכשלים שהגיעו אחריו. זה בדיוק מה שהממשלה מעוניינת שנחשוב. לכן גם ועדת החקירה שתקום כאן, ביום מן הימים, ממשלתית כמובן, תצטרך לחקור את "כולם".
כל עוד עיתונאים ופרשנים למיניהם – לאו דווקא מהזרם הביביסטי – ימשיכו להדהד את הקו שרואה בממשלה ובאזרחים אחראים במידה שווה או אפילו קרובה לכל מה שמתחולל כאן, נמשיך "ליהנות" מהנהגה עלובה, דורסנית ומסוכנת שאינה לוקחת בדל אחריות על מחדליה.
תומר פלג הוא יועץ תקשורת