פרשת חיים לוינסון מציפה אמת לא נעימה בנוגע לעיתון "הארץ": עסק הביש נחשף תודות לעבודה העיתונאית של עמיתיו של לוינסון, בעוד הנהלת העיתון ומנגנוני הבקרה הפנימיים שלו כשלו בכך כישלון מתמשך.
העובדה שהאמת נחשפה מעל דפי העיתון, ראויה לציון. ספק אם אירוע כזה היה יכול להתרחש כך בכלי תקשורת אחר בישראל. בר פלג, כתב העיתון, חשף את הקשרים הכלכליים החשאיים של לוינסון עם הפרסומאי, איש הקמפיין של נתניהו, החשוד והנאשם שרוליק איינהורן, והביא אותם לידיעת עורכיו. אלו החליטו לפרסם אותם ולפטר את לוינסון. אולם לחשיפה ולהחלטה הללו, קדמה מסכת ארוכה ואומללה.
עיתונאים בעיתון התלוננו כבר לפני זמן רב על קשרים פסולים של לוינסון עם גורמים שונים מחוץ לעיתון. כשההדים דלפו החוצה, גם במריבות טוויטר, הוחלט על בירור פנימי, שנעשה באופן חשאי ורפה. העיתונאים עשו את עבודתם. ההנהלה - פחות.
עורך העיתון אלוף בן, סגניתו נעה לנדאו ובני משפחת שוקן בדירקטוריון העיתון, שקיבלו את תוצאות הבדיקה, ידעו מזה חודשים ארוכים על התנהלות דומה לזו שנחשפה לבסוף בנוגע ללוינסון והביאה לפיטוריו. במקום לטפל בעניין באופן נחוש כבר אז, הסתפקו בנזיפה - והותירו אותו בתפקיד בכיר, שאליו מונה בתחילת השנה.
כותרות הידיעה ב"הארץ"
העסקתו של לוינסון בתפקיד הפרשן המדיני של העיתון נמשכה על אף שכבר בסוף אפריל, לאחר קבלת ממצאי בדיקת עיתונאי "הארץ" יוסי קליין שמונה לבחון את התלונות, התייחס אליהם העורך הראשי בן באופן שקשה להפריז בחומרתו.
בן קבע כי לוינסון ניסה להשפיע על תוכנן של כתבות של כתבים אחרים בעיתון ולדלות מהם מידע על כתבות שעבדו עליהן, והוסיף כי מה שחמור יותר מהנסיונות הללו הוא כי דפוס ההתנהגות של לוינסון נמשך לאורך שנים. גם עמוס והלל שוקן היו מודעים להתייחסות הזו של בן להתנהלותו של לוינסון.
במועד הדיווח על כך ב"עין השביעית", ביוני, עדיין לא התקיים דיון על המסקנות החמורות בדירקטוריון העיתון, ואם התקיים דיון כזה בהמשך - מסקנותיו לא פורסמו, העיתון לא נתן לגביו דין וחשבון פומבי והוא לא הביא לשינוי החלטת עורכי העיתון. לכן, האחריות לא מוטלת רק על העורך הראשי. גם את מועצת מנהלי העיתון ובעליו אי אפשר לשחרר מאחריות.
נוכח ההתנהלות הנרפית הזו, חובה לקיים בדיקה רצינית של השתלשלות העניינים, כזו שתיעשה על-ידי בודק חיצוני, תוך הבטחת התנאים שיאפשרו גם למי שחושש מפיטורין או נזק אחר, למסור פרטים ומידע באופן חופשי ומוגן. בדיקה כזו ראוי שתחרוג מגבולות הפרשה הנקודתית של לוינסון, שהיא רק הסימפטום.
העורך הראשי היה מודע כאמור גם לתוצאות הבדיקה, לפיהן קיבל לוינסון מתנות וטובות הנאה מגורמים מסוקרים ולקשריו הבעייתיים של לוינסון עם יוסי אליטוב, וקבע כי כל זה הוסתר מעורכיו של לוינסון (אף שבאותה נשימה נאמר כי קשרים אלו היו מוכרים לעיתונאים אחרים).
כותרות הידיעה ב"העין השביעית"
גולת הכותרת המעשית הסתכמה באזהרה של לוינסון כי עליו להימנע מפניות ישירות לכתבים אחרים בקשר לעבודתם העיתונאית, בצירוף אמירה כי יש להתחשב בזמן שחלף מאז קרו האירועים שהתגלו ובכך שלא כל פרטי התלונות אומתו במלואם. המסר היה ברור: אפשר להמשיך כרגיל, רק בזהירות.
מבחינה עיתונאית ומקצועית, קשה להפריז בחומרת ההתנהלות המתמשכת שנחשפה בבדיקה שנערכה בעיתון על-ידי קליין ובחשיפה אחר-כך על-ידי פלג. כתב בכיר מקבל טובות הנאה ותשלום כספי מגורמים מקושרים ובעלי אינטרסים, תוך שהוא מסתיר זאת מעורכיו - ומהקוראים.
מבלי לגרוע מחומרת ההתנהלות הזו, הרי שהסיפור החשוב יותר בפרשה אינו לוינסון, אלא התרבות הארגונית שאפשרה אותה. בן עצמו, כעורך ראשי וכמופקד על תקינות העבודה העיתונאית, אישר לעיתונאי הבכיר "לעשות עבודות מהצד", כפי שטען לוינסון בתגובה לידיעה, כדי להימנע מהעלאת שכרו.
ללוינסון גם ניתן היתר לעבוד בכלי תקשורת אחר (קשת 12), באופן יוצא דופן ב"הארץ". החישוב הכלכלי פשוט וברור, ובמקרה של לוינסון, ראו גם העורכים כנראה בהיתר "לחלטר", רווח נוסף מעבר לזה הכספי: השמש שזורחת על הטאלנט והופכת אותו למותג שמזוהה עם העיתון, חודרת גם מבעד לחלונות המערכת וכולם מרוצים ומעלימים עין.
האידיליה הזאת נמשכה עד שהתפוצצה פצצה של 200 אלף שקל שהתקבלו מחברת "פרספשן", בתקופה שבה בעליה נחקרים בחשד לעבירות חמורות בפרשת "קטרגייט" - פרשה שבאה לאוויר העולם בזכות תחקירים של כתבי "הארץ".
חיים לוינסון ואופירה אסייג, צילום מסך מהתוכנית "אופירה ולוינסון" בקשת 12
תחלואי החלטורות אינם ייחודיים לעיתון "הארץ". להיפך. לאורך שנים, הוא היה נחשב לשומר החותם של איסור על ניגודי עניינים. זאת בזמן שבכל מערכת עיתונאית גדולה היום תוכל למצוא את "העובדים מהצד", ברשות ובאישור וללא פיקוח אמיתי, לפעמים כמודל כלכלי מוצהר לתקופה בה העיתונות כושלת ומחפשת את שרידותה. חלקם מנחים כנסים של מסוקרים ישירים שלהם, אחרים מתפעלים עסקים פרטיים ואפילו עובדים כסוכנויות פרסום עצמאיות, והכל בשם הזכות להתפרנס, קמצנות בעלי הבית וחוסר הבושה הכללי.
לוינסון פוטר לבסוף, אבל מניעה תמיד עדיפה על ענישה. כשעיתונאי, בוודאי עיתונאי בכיר, מקבל היתר מעורכיו לעסקים ועיסוקים צדדיים; כשתלונות פנימיות נגנזות בהמלצות רכות; כשדו"ח בדיקה חמור מסתיים באזהרה מינורית - הפתח להשפעתם הרעה של ניגודי העניינים נפער לרווחה ויש מי שמסתכל ולומד ומפנים.
החלטורות והעיסוקים הנוספים הם אולי מודל כלכלי נוח עבור בעלים ומנהלים של כלי תקשורת, אבל כשאתה אינך משלם על המוצר - כנראה שאתה המוצר. במקרה הזה, המוניטין העיתונאי של "הארץ" הוא ששילם את המחיר, וביוקר.
"הארץ" יכול להתגאות בכך שעיתונאיו חשפו את הפרשה. זה אכן מעיד על חופש הדעות, אומץ עיתונאי ועבודה מקצועית שלהם. אלא שהעובדה שהחשיפה הגיעה למרות התנהלות הנהלת העיתון ולא בזכותה, מעידה על כשל עמוק ומדאיג. כשהעורך הראשי בוחר להתעלם מנורות אדומות ודגלים שחורים, כשהפיקוח רופף, התגובה רפה והגבולות מטושטשים - העובדה שבסוף התקבלה החלטה נכונה היא נחמה פורתא.
עיתון צריך עורך, לא חתול צ'שייר - פילוסוף אנרכיסטי המציג תפיסת עולם שמפקפקת בסדר ובשפיות. צופה מן הצד, מייעצת באירוניה, אך לא נוטלת חלק פעיל במתרחש
לוינסון, בהודעה בה ניסה להציג את פיטוריו כהתפטרות כתוצאה ממיצוי, כתב כי אחד היתרונות של "הארץ" הוא היותו עיתון שאין לו עורכים והוא "קולקטיב של עורכים ועיתונאים יותר מאשר עיתון עם היררכיה ברורה ומסודרת", מה שמאפשר חופש עיתונאי שאין בכלי תקשורת אחרים. אך היעדר היררכיה יכול להוביל גם להפקרות, והיעדרו של עורך כדמות נוכחת, דומיננטית, מתפקדת ומציבת גבולות, עומד בעוכריו של "הארץ" לא פעם ועובר כחוט שני בשערוריות העתיות שמלוות אותו.
עיתון צריך עריכה ועיתון צריך עורך, לא חתול צ'שייר - פילוסוף אנרכיסטי, חכם ותבוני, המציג תפיסת עולם שמפקפקת בסדר ובשפיות. דמות מתבוננת שאינה פועלת. צופה מן הצד, מייעצת באירוניה, אך לא נוטלת חלק פעיל במתרחש. הולוגרמה של אינטלקטואל, כזה שמבין היטב את המציאות אך נמנע ממגע ישיר איתה. נבון ומבריק, אך מתחמק מאחריות מעשית.
לקיחת אחריות אמיתית משמעה לא רק פיטורים בדיעבד והתגאות בחשיפה עיתונאית בתוך הבית, אלא שינוי תרבותי, מעקב ופיקוח והצבת גבולות ברורים בזמן אמת, כדי למנוע תקלות מביכות כאלה לעיתון חשוב. אלוף בן נכשל בכך. בעלי העיתון נכשלו בכך.
כעת כאמור, לקיחת אחריות אמיתית משמעה עריכת בחינה אמיתית, חיצונית ובלתי תלויה, המופקדת בידי גורם בעל יכולות וסמכויות מתאימות, כזו שהמנדט שלה יכלול גם המלצה על מסקנות אישיות. בדיוק כמו שב"הארץ" מקפידים לדרוש ממסוקריהם. ייתכן שבמציאות הזו, לוינסון אינו היחיד שצריך לסיים את תפקידו.