נמל התעופה בן-גוריון, אתמול (צילום: יוסי זליגר)
המחדל שלא היה
כותרות כל עיתוני הבוקר מוקדשות לנעשה בנמל התעופה בן-גוריון. הטון דרמטי, כועס וקטיגורי. "מחדל הדלק", לשון הכותרת ב"מעריב"; "מחדל הדלק בנתב"ג", קוראת זו של "ישראל היום"; "חומר בלתי מזוהה חדר למערכת הדלק והשבית את מערך התעופה", מסבירה הכותרת של "הארץ".
"אסון לאומי חדש", נכתב מעל רשימתו של אלוף בן, שמתחילה בשער "הארץ" וממשיכה בכפולה הפותחת של העיתון. "חמישה חודשים אחרי השריפה בכרמל", כותב בן, "ישראל נקלעה לאסון לאומי חדש – זיהום הדלק, שעצר את התנועה האווירית, וכנראה גם פגע בתחבורה היבשתית". "שערורייה", נכתב מעל תמצית מאמרו של אהרון לפידות בשער "ישראל היום". "משבר הדלק המזוהם בנתב"ג הוא שערורייה", נכתב בפתח תמצית המאמר. "אם נכונים הדיווחים על כך שהתקלה ידועה כבר שבועיים – זו שערורייה חמורה".
ב"ידיעות אחרונות", לעומת זאת, הטון פחות נחרץ. הכותרת הראשית קוראת "מקורקעים", ועוסקת בנוסעים שטיסתם בוטלה, לא בזיהום הדלק שהביא לקרקוע. המלה "מחדל" מופיעה בעמוד השער רק בכותרת הביניים, וגם זאת על דרך השלילה. גורם אלמוני מצוטט כאומר: "לא היה מחדל, אף מטוס לא קיבל דלק מזוהם".
מיהו הגורם המצוטט שקובע כי לא היה מחדל? דובר רשות שדות התעופה? דובר משרד התחבורה? דובר משרד התשתיות? הקוראים מופנים להרחבה בכפולה הפותחת של העיתון, שכולה מוקדשת לסיקור הפרשה (אם כי סביר להניח שרוב מכריע מהם ישים לב לכותרת המשנה לראשית בעמוד השער ולא יטרח לחפש אחר הפרטים בעמודי הפנים).
בידיעה המרכזית על התקלה, מאת דני שדה ועמיר בן-דוד, לא מופיע הציטוט "לא היה מחדל, אף מטוס לא קיבל דלק מזוהם", גם לא ציטוט דומה. מנהל נתב"ג שמואל קנדל דווקא מצוטט בידיעה כאומר "לא זכורה לי תקלה כל-כך חמורה", ציטוט שמובלט בכותרת הגג של העמוד. הציטוט המרגיע, שעומד בניגוד לטון הכללי של הסיקור בכל העיתונים וקובע חד-משמעית כי מחדל לא היה, אינו נכלל גם ביתר הידיעות על התקלה שמתפרסמות בכפולת העמודים הפותחת.
כיצד קורה שציטוט המביע עמדה הפוכה לרוח הדיווחים הכללית ומתפרסם בכותרת המשנה לראשית בשער גליון יום שישי של "ידיעות אחרונות", אחד מזירות התקשורת הנצפות ביותר בישראל, אינו מיוחס לאיש ואין לו זכר בעמודי הפנים? ככל הנראה מדובר בתקלת אנוש מצערת, אין צורך לקפוץ למסקנות נמהרות ולקבוע שמדובר במחדל.
כוכב רוק
ככותרת לדיווח מאת שלמה צזנה, שליח "ישראל היום" לפמליית ראש הממשלה, המסייר באירופה, נבחר ציטוט של נתניהו: "האירופים לא ידברו עם חמאס". צזנה מדווח כי "היום צפוי נתניהו לשוב ארצה, אחרי מסע בלונדון ובפריז, שבו הצליח לשכנע את ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון ואת נשיא צרפת ניקולא סרקוזי להודיע כי לא ידברו עם חמאס, למרות ממשלת האחדות הפלסטינית, כל עוד לא יעמדו בתנאי הקוורטט". בהמשך מביא צזנה מדברי גורמים בפמליית ראש הממשלה, שהגדירו את הפגישה של נתניהו עם נשיא צרפת "מצוינת".
טור פרשנות נלווה, אף הוא מאת צזנה, נושא את הכותרת "בהתחלה לקח את אירופה", קריצה לשירו הנודע של הזמר ליאונרד כהן. צזנה אף פותח את רשימתו באזכור השיר, הכולל את המלים: "קודם ניקח את מנהטן, ואז ניקח את ברלין", ואחר-כך כותב: "במזרח התיכון, שבו המציאות בדרך-כלל הפוכה, ראש הממשלה קודם כל השיג את תמיכת אירופה, ובעוד שבועיים הוא ייצא לאמריקה כדי לגייס את תמיכת הנשיא, הקונגרס וועידת הלובי היהודי איפא"ק".
"אירופה לא מתרגשת מהאחדות", קוראת כותרת דיווחו של אלי ברדנשטיין, שליח "מעריב" לפמליית ראש הממשלה באירופה. התיבה "לא" מודגשת בכותרת במיוחד. "ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר היום ארצה מסיורו החשוב בבריטניה וצרפת, עם הישגים יחסיים בלבד באמתחתו", קובע ברדנשטיין. בכותרת המשנה נכתב: "נתניהו סיים את ביקורו בצרפת ובריטניה מבלי שהצליח לשכנע את מנהיגיהן להתנות את ההכרה בממשלת האחדות הפלסטינית בקבלת תנאי הקוורטט". בדיווח עצמו נכתב כך: "כל שאמרו הוא שהם מצפים מחמאס לקבל את התנאים האלו, אך לא כתנאי מוקדם לתמיכתם בהסכם הפיוס והאחדות הפלסטיני".
גם ב"הארץ" הטון דומה. "סרקוזי וקמרון הזהירו: נתמוך במדינה פלסטינית", נכתב בראש עמ' 7 של העיתון, מעל דיווח מאת ברק רביד ודנה הרמן על ביקורו של נתניהו באירופה.
במלים פשוטות, "מעריב" ו"הארץ" מציגים תמונה הפוכה לזו של "ישראל היום" בכל הקשור לתוצאות ביקורו של נתניהו באירופה (ב"ידיעות אחרונות" סיקור מצומצם ביותר של הביקור). בעתיד הקרוב, לנוכח המדיניות של בריטניה וצרפת, ניתן יהיה לקבוע בקלות מי מהעיתונים סיפק סיקור המשקף נכון יותר את המציאות.
פרסום שאינו משפיע
אתמול שוחררו לפרסום כמה מהפרוטוקולים במשפט קצב. "עיתוי הפרסום, שבוע לפני דיון בבית-המשפט העליון על מועד כניסתו לכלא, מעורר ביקורת", נכתב בשער "הארץ", בכותרת המשנה לידיעה מאת עפרה אידלמן ותומר זרחין. בידיעה המלאה, המתפרסמת בעמ' 6 של העיתון, מביאים אידלמן וזרחין קולות ביקורתיים מתוך מערכת המשפט על מועד הפרסום.
הביקורת על מועד הפרסום עולה משום שהפרוטוקולים ששוחררו אתמול הם מהדיונים שבהם העידו עדי התביעה בלבד, וממילא הטענות שנשמעו בדיונים הללו היו בעיקרן טענות בגנות קצב. עדויות ההגנה טרם נסרקו בקפדנות במטרה למנוע פרסום מידע שעלול לחשוף את זהות המתלוננות נגד קצב, ועל כן טרם פורסמו.
"לפעמים גם לעיתוי הפרסום יש משמעות, ומוטב היה שהרכב מקצועי ומיומן יורה על פרסום העדויות אחרי הדיון בבית-המשפט העליון", מצוטט "אחד משופטי המחוזי בתל-אביב" בידיעה של "הארץ". השופט בדימוס שלי טימן מצוטט שם כאומר "על מקבלי ההחלטות – בפרקליטות ובבית-המשפט – פרסום עדויות התביעה לא משפיע. אולי יש לו השפעה על הציבור".
גם ב"ידיעות אחרונות" דיווח דומה. טובה צימוקי ויורם ירקוני מדווחים כי "שופטים רמי-דרג מתחו אתמול ביקורת נוקבת על החלטת שופטי בית-המשפט המחוזי לפרסם את עדויות התביעה ממשפטו של הנשיא לשעבר משה קצב ערב הדיון על דחיית ביצוע עונשו בבית-המשפט העליון". השופטים (בלשון רבים) מצוטטים כאומרים כך: "נראה שפרסום הפרוטוקולים בעיתוי זה מכוון להפעיל לחץ כלשהו על השופט דנציגר, כדי שלא יסכים לדחייה עד לאחר ההכרעה בערעור".
ב"ישראל היום" יוצא הפרשן הבכיר של העיתון, דן מרגלית, נגד עיתוי הפרסום. "עיתוי הפרסום בעייתי", כותב מרגלית. "[...] למען ייראה שנעשה צדק עדיף היה להמתין עם הפרסום שבוע נוסף. אין הבדל ממשי בין איחור בן שנתיים לבין איחור של שנתיים ועוד שבוע. חבל".
ב"מעריב" מספק נועם שרביט "שאלות ותשובות" בעקבות פרסום העדויות. "נראה כי השופטים לא לקחו בחשבון את המשמעות התקשורתית של החלטה כזו, ובכך אולי טעו בשיקול הדעת", כותב שרביט. "עדיף היה להמתין עם הפרסום עד לאישור כל העדויות".
יחד עם זאת, שרביט קובע מיד בהמשך באופן נחרץ כי "הפרסום החלקי לא ישפיע על השופט שיחליט אם לעכב את ביצוע עונשו של קצב". אם כך, על מה המהומה?
תמונת השנה
"את התחרות המסורתית להכתרת הצילום העיתונאי של השנה מוטב לנעול כבר כעת", כותב אורי משגב ב"מוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות", ברשימה המוקדשת לניתוח התצלום של בכירי ממשל ארה"ב צופים בפעולה לחיסול בן-לאדן. משגב כותב בין היתר על "הצניעות המחושבת" של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שפינה את המקום בראש השולחן לבריגדיר ג'נרל מרשל ווב.
גם יואב קרני ב"גלובס" מנתח את התצלום, אך מגיע למסקנות שונות. בין היתר כותב קרני: "משמאל, כמעט כבדרך אגב, נראה איש צעיר במעיל רוח שחור, פניו רציניים מאוד, עיניו נעוצות במסך הטלוויזיה שהצילום אינו מראה. אובמה ברק, נשיא. בבית הלבן של רונלד רייגן לא היה קורה דבר כזה. מכשפי המדיה שלו היו מביימים את הצילום הזה כדי שמרכזיותו החד-משמעית של הנשיא תשתמע ממנו ללא קושי. הם היו סוחטים כל טיפה של גבורה ושל גבריות. הם היו שולטים בכל הגה הנפלט החוצה. הם היו אדוני הנראטיב. בבית הלבן של ברק אובמה, אפילו נצחונות חד-משמעיים אינם מסתיימים בניצחון חד-משמעי".
"כדאי לשים לב גם לתמונה ששיחרר צוות התקשורת של אובמה מהחדר שבו הצטופפו ראשי הממשל וצפו בשידור הישיר של המבצע", כותב בן כספית במדורו הקבוע שבפתח "מוספשבת" של "מעריב". "אובמה יושב על הכורסה הקטנה יותר, משמאל, לידו גנרל במדים, ומביט בשוויון נפש במסך, אבל העיניים נמשכות דווקא לשרת החוץ קלינטון, בצד הימני של התמונה. קלינטון מביטה במסך בעיניים קרועות לרווחה, וידה האחת מליטה את פיה, בתנוחת בהלה/תדהמה, כאילו היא מנסה למנוע מצווחה סוררת להימלט בשוגג.
"מתוך מאות תמונות שצולמו במהלך האירוע, בחר הבית הלבן לשחרר החוצה, ביום שאחרי, דווקא את התמונה הזאת. תמונה שיש בה לא מעט מצ'ואיזם, תמונה שמחזירה את שרת החוץ של ארצות-הברית ומי שניסתה לקרוא תיגר על ברק אובמה לעמדת האשה הקטנה שלצדו. יש כאן נקמה קטנה, שמוגשת קרה, אבל טעימה. בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית, כשקלינטון התמודדה עם אובמה, היתה זו היא שהעלתה לסדר היום את הסוגיה אם הסנטור הצעיר והזוטר משיקגו יהיה מסוגל לענות לטלפון האדום בשלוש בבוקר, ומה הוא יעשה אם יתקבל מידע מודיעיני על מקום הימצאו של אוסאמה בן-לאדן".
"קלינטון: לא פחדתי, רק השתעלתי", נכתב בעמודי החדשות של "מעריב", מעל ידיעה מאת צח יוקד. "אין לי מושג במה צפינו באותו שבריר שנייה שבו צולמה התמונה ", מצוטטת שרת החוץ של ארה"ב בידיעה, "אני חושבת שמדובר בכלל בניסיון שלי למנוע שיעול שנובע מאלרגיה עונתית. כך שייתכן שאין לכך שום משמעות".
תפקידם של העיתונאים
"אורי בלאו שוב מסתבך", מבשרת כותרת לידיעה מאת ערן סויסה בעמ' 16 של "מעריב". על-פי הדיווח, ארגון חמל"ה הגיש נגד בלאו, וכתבת אחרת של "הארץ" בשם שי גרינברג, תלונה במשטרה משום שנכנסו ללא אישור לבית השייך לארגון ונמצא בשכונת קריית-היובל בירושלים. הכניסה לשטח הפרטי של ארגון חמל"ה, נכתב, נעשתה כחלק מתחקיר לכתבה על הארגון, "אשר לטענתו מסייע לצעירות יהודיות שחולצו מכפרים ערביים".
סויסה מדווח כי הבית שאליו נכנסו הכתבים היה מתועד במצלמות נסתרות, כך שיש עדות לשני העיתונאים ש"נראים מסתובבים בחלל הבית, עולים לקומה השנייה, נכנסים אל תוך החדרים ומסתובבים במשך מספר דקות בחופשיות בתוך הבית".
"אנחנו המומים מול ההתנהלות של אורי בלאו ושי גרינברג, שהפרו את הפרטיות של המקום", אמרו בארגון ל"מעריב". "אנחנו חוששים שעיתון 'הארץ' יטה את הכתבה בעקבות התלונה שהגשנו במשטרה".
הכתבה מאת בלאו וגרינברג מתפרסמת הבוקר במוסף "הארץ". כפולת העמודים הפותחת של הכתבה מתפרסמת על רקע תצלום לא מחמיא של הרב מאיר כהנא. כותרת הכתבה: "כהנא חי ברווחה". כותרת המשנה מתמצתת את הסיפור. "ארגון להב"ה עלה לאחרונה לכותרות: אנשיו הפגינו נגד זרים, הפיצו את מכתב הרבניות וחילקו תעודות כשרות לעסקים שלא מעסיקים ערבים. העובדה שמדובר באנשי כהנא אינה מפתיעה. העובדה שבמקביל אותם אנשים מקבלים מימון ממשרד הרווחה בתור עמותת חמל"ה היא כבר סיפור אחר לגמרי".
על-פי הכתבה, מאז שנת 2005 מקבלת עמותת חמל"ה ממשרד הרווחה מימון קבוע של 700-600 אלף שקל מדי שנה. "בעזרת התקציב מפעילה העמותה מעון לנשים ונערות במצוקה", נכתב. "לפי משרד הרווחה, הכספים מועברים ספציפית עבור 'טיפול, תמיכה ושיקום אישי וחברתי' באותן נשים. המעון ממוקם ברחוב שקט בשכונת קריית-היובל בירושלים, מאחורי גדר המכוסה בברזנט ירוק. בשיחות עימנו וכן בפרסומים אחרים אומרים אנשי העמותה כי במקום שוהות 20 נשים, אולם בעת הגעתנו, מיד אחרי פסח, חצר הבית והמעון היו ריקים".
התלונה של אנשי חמל"ה נגד בלאו אינה הצרה הגדולה ביותר שעימה נאלץ להתמודד העיתונאי בימים אלה. כזכור, בסוף החודש יתקיים שימוע של פרקליטו מול היועץ המשפטי לממשלה, שיחליט אם להעמיד את בלאו לדין באשמת ריגול חמור.
במוסף "G" של "גלובס" מתפרסם ראיון שערכה חן שליטא עם שי ניצן, המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים. הראיון עם ניצן מרתק, וראוי מאוד לקריאה במלואו. בין היתר מתייחס ניצן לבלאו ולכוונה להעמידו לדין בגין החזקת מסמכים סודיים בלא סמכות.
"תפקידם של העיתונאים אינו לקבל מסמכים סודיים", הוא אומר. "אז מה? רק הודעות דובר?", שואלת שליטא. "לא תוציאי ממני אמירה שבעיני זה חוקי שעיתונאי עובר על חוק העונשין", משיב ניצן. "אולי החוק בעייתי אם עיתונאי הופך לחשוד בריגול?", מנסה שליטא. "אני מודע לחופש הביטוי. תסתכלי על הקיר מאחורייך. כתוב (הוא מצביע על שלט דמיוני), 'אל תשכח את חופש הביטוי'. יש עוד עיתונאים שפירסמו מסמכים סודיים ולא ראיתי שהעמידו אותם לדין".
בהמשך הראיון אומרת שליטא לניצן: "כחלק מההסכם הבטחתם לא לנסות לאתר את המקור למסמכים, ולא עמדתם במלתכם". המשנה לפרקליט המדינה משיב לה: "אמרנו לבלאו שהמסמכים שימסור לא ישמשו כראיה בהליך פלילי נגד המקור, בהנחה כמובן שיאותר חשוד בהדלפה. ובזה עמדנו לחלוטין. לא הבטחנו לבלאו שלא נשתמש בהם כדי להוביל אותנו למקור. הרי בשביל מה ביקשנו ממנו את המסמכים?". "חשבתי שזה היה כדי שלא יחזיק במידע סודי", אומרת שליטא. "גם. אבל גם כדי להסיק דרכם מי המדליף", משיב ניצן.
בסתר
בראש עמ' 9 של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת ידיעה מאת איתן גליקמן תחת הכותרת "בנק הפועלים תרם למשפחת גרינשפן 18 אלף שקל". על-פי הידיעה, "קוראים רבים ביקשו אתמול לסייע כספית למשפחת גרינשפן מנתניה בעקבות הפרסום ב'ידיעות אחרונות' כי בפריצה לבית המשפחה נגנבו 10,000 שקלים שהיו מיועדים לשיקומה של הבת שחר, שהפכה משותקת לאחר שנהג פגע בה. [...] ואז הגיעו הבשורות המשמחות: טלפון מנציגי בנק הפועלים, שהודיעו כי המשפחה תקבל 18 אלף שקל, יותר מהסכום שנגנב".
"ידיעות אחרונות" פעל במקרה זה במסורת ידועה: הצגה לראווה של משפחה שנקלעה למצוקה, ניצול כוחו התקשורתי לגיוס תרומה, ולסיום מתן פרסום בולט לחברה עסקית שנרתמה למשימה. משפחת גרינשפן הרוויחה 18 אלף שקל, בנק הפועלים הרוויח פרסומת מעולה בעמודי החדשות של יום שישי ב"ידיעות אחרונות" בעלות זניחה יחסית, ואילו הקוראים הרוויחו יורש לבדרן המנוח דודו טופז.
בלעדי
ב"מוסף השבת" של "ידיעות אחרונות" מתפרסמת כתבה מאת צור שיזף, שליח העיתון ואתר ynet לפקיסטן. שיזף הוא הישראלי היחיד המדווח לעיתוני הדפוס מאזור החיסול של בן-לאדן.
בכותרת המשנה לכתבתו נכלל ציטוט יחיד מכלל העדויות שנאספו מפי שכניו של בן-לאדן: "אם עף לילדים כדור לתוך המתחם, מישהו היה פותח את השער ונותן להם כסף לקנות כדור חדש". בכתבה עצמה נכתב כך: "'אם עף לילדים כדור לתוך המתחם, הם אף פעם לא נכנסו לחפש אותו בפנים', העיד תושב אבוטבאד. 'מישהו היה פותח להם את השער ונותן להם כסף לקנות כדור חדש'".
ביום רביעי, בידיעה מאת שיזף שפורסמה בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", נכתב כך: "אחד השכנים סיפר לכתב של ערוץ הטלוויזיה פקיסטן-אקספרס שאם כדור קריקט של אחד מילדי השכונה נפל בלי כוונה אל מעבר לחומה, היה ברור שלא ייתנו להם להיכנס ולקחת אותו".
זוטות
לילך שובל מדווחת ב"ישראל היום" כי שר הביטחון אהוד ברק הרים אתמול כוסית עם פורום המטה הכללי של צה"ל לרגל יום העצמאות. "אני לא חושב שיש גוף במדינה שזוכה להערכה גבוהה כל-כך של הציבור הישראלי כמו משרד הביטחון", מצוטט ברק.
בעיתון "ידיעות אחרונות" מדווח מאיר תורג'מן כי אמו של האנס הסדרתי בני סלע ניסתה להבריח אליו סרטי פורנו. "סלע לא יראה את הסרטים, והסוהרים גם החרימו את מכשיר הדי.וי.די שהחזיק בתאו", מוסיף תורג'מן.
עמירה הס מדווחת ב"הארץ" כי פדל תמימי, נהג מונית ואב לתשעה ילדים, בן 52, מוחזק במעצר כבר שבועיים משום שחייל זיהה אותו כמיידה אבנים. "חוקר משטרתי לא בירר את האליבי שמסר תמימי", מדווחת הס, "משום שמספר הטלפון שניתן לו הוא של חברת הסלולר הפלסטינית וטנייה, והוא לא יכול היה להתקשר למספר זה מהטלפון שברשותו".
ענייני תקשורת
דניאל סיריוטי מדווח ב"ישראל היום" כי הסכם הפיוס הפנים-פלסטיני הביא עימו את חידוש שידורי הטלוויזיה הממלכתית הפלסטינית ברצועת עזה לאחר ארבע שנות הפסקה. במקביל, מדווח, החל לראשונה ערוץ הטלוויזיה של חמאס, רשת אל-אקצא, לשדר בשטחי הגדה המערבית.
קלמן ליבסקינד מבקר בחריפות במדורו, המתפרסם ב"מוספשבת" של "מעריב", את הכתבה שהכינה נסלי ברדה לתוכנית "המקור" בערוץ 10, ובה השוותה את תגובת הפרקליטות לשני מעשי רצח, האחד של יהודי על-ידי חבורת ערבים והאחר של ערבי על-ידי חבורת יהודים. "הפרקליטות גזענית ומתנכלת לערבים", מסכם ליבסקינד את מסקנת התחקיר, ובהמשך כותב: "אם ב'המקור' היו לוקחים עשרה תיקים, משווים ביניהם, ומגלים הטיה מובנית לטובת היהודים, זה כבר סיפור. אבל לקחת שני תיקים, במקומות שונים, בנסיבות לא ממש זהות, ולהגיע למסקנות מפחידות כאלה?".
שלמה צזנה מדווח ב"ישראל היום" כי מאגר התמונות הלאומי ייפתח לקהל הרחב ללא תשלום.