בית-לחיא, בקרבת מחנה אימונים של שוטרי חמאס, שהופצץ אתמול על-ידי צה"ל (צילום: מוחמד עות'מן)
מוגבלים
את הכותרות הראשיות של העיתונים תופסת שרשרת אירועים בטחוניים שהיו אתמול בדרום הארץ: נער נפצע קשה מטיל שנורה מעזה ופגע באוטובוס תלמידים; מערכת היירוט כיפת-ברזל הצליחה להפיל טיל לאחר שנורה מעזה; עוד ירי בוצע מכיוון עזה לישראל ומכיוון ישראל לעזה. כל עיתון מדווח בשערו על ההתרחשויות הללו באופן שונה, כולם מפרסמים כתמונה המרכזית על השער את האוטובוס הצהוב, המפויח.
ב"ידיעות אחרונות" הכותרת הראשית, "הסלמה", מתארת את המצב בדרום באופן כללי, אולם שאר הכותרות מציעות רק פרודות מידע. כותרות המשנה מדווחות על הנער הפצוע והיירוט המוצלח, על "עליית מדרגה בלחימה של חמאס" ועל ההכרזה של צה"ל כי "נגיב בחומרה". תמצית טור הפרשנות של אלכס פישמן מוכתרת במלים "תמרור צהוב", והטור מבשר על, ובכן, הסלמה צפויה.
גם ב"מעריב" כותרות הגג מדווחות על פציעת הנער והיירוט, והכותרת הראשית וכותרת המשנה מוקדשות לליבוי רגשות מסוגים שונים (לאומיים, דתיים). "טיל נגד תלמידים" היא הכותרת הראשית, המתבססת על כך שהטיל שפגע באוטובוס לא היה תלול-מסלול, אלא טיל נגד טנקים שנורה מקרוב על-ידי מי שראה כי האוטובוס שהוא מטווח צבוע צהוב (על-פי "מעריב": "אות לכך שהוא משמש להסעת ילדים"). כותרת המשנה היא "הנס הגדול: מרבית הילדים ירדו מהאוטובוס לפני הפגיעה" (האם דניאל ויפליך בן ה-16, "שנפגע מעשרות רסיסים שפגעו בראשו, בגבו, בגפיו", היה חותם על הקביעה שבאוטובוס של המועצה האזורית שער-הנגב התרחש נס?).
ב"הארץ", כמו בפעמים רבות אחרות, הכותרות מנסות לשרטט תמונה מקיפה ככל שניתן של האירוע שעליו מדווח, ולא של התגובה הרגשית של העורכים והקוראים המדומיינים שלהם. "החמאס ירה טיל נ"ט על אוטובוס תלמידים, צה"ל הפציץ ברצועה" היא הכותרת הראשית, וכותרת המשנה מפרטת: "מהירי ליד קיבוץ סעד נפצע אנוש נער בן 16. בתגובה הרג צה"ל חמישה פלסטינים. החמאס שיגר לישראל 50 מרגמות, והכריז על הפסקת אש. הצלחה מבצעית ראשונה לכיפת-ברזל: יירטה גראד שכוון לעבר אשקלון". כותרת נוספת לידיעה המרכזית היא "הסלמה מוגבלת".
ב"ישראל היום" מתמקדים דווקא ביירוט (הכותרת הראשית היא "יירוט מוצלח לכיפת-ברזל"), ולא באירועים שיש להם השפעה מיידית על ההתרחשויות; אם בגלל מזג עריכתי המבקש להתבונן באירועים מזווית רחבה וממבט-על, אם בשל דפוס עריכה הרגיל בהחנפה לשלטון והרגעה מלאכותית של הנתינים. אפשר להחליט כי מדובר באפשרות הראשונה, משום ש"ישראל היום" בולט לעומת הטבלואידים האחרים בכך שבכותרות השער שלו הוא ממקם את ההתרחשויות ברצף כרונולוגי ("גורמי צבא: מדובר בנקמה על חיסול בכיר חמאס בשבוע שעבר"), ולא כאפיזודות נטולות הקשר (אחר מזה של הגורל היהודי).
"התגובה הישראלית צפויה להיות חריפה. עם זאת, ישראל תבקש להימנע מהתכתשות ממושכת, שבשיאה עלולה להביא אפילו לירי רקטות גם למרכז הארץ", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ". "מי שיורה על אוטובוס צהוב בכוונה לרצוח ילדים הוא פושע מלחמה ולא פרטנר לכלום. לכן ישראל מסירה את הכפפות. צה"ל נערך לכמה ימי קרב ברצועה ולאפשרות שישוגרו רקטות על יישובים מעבר לעוטף עזה. המטרה: לגבות מחמאס מחיר כבד", כותב פישמן.
האם מי שיורה נשק תלול-מסלול, בלתי מדויק, לעבר יישובים אזרחיים, אינו בעל "כוונה לרצוח ילדים"? האם הרגע שבו חוליית המחבלים כיוונה טיל לעבר ילדים הפך את שליטי הרצועה למי שאינם פרטנרים לשלום? האופן שבו רוב העיתונות מדווחת רוב הזמן על ההתרחשויות בלוחמה בינינו ובין הפלסטינים נגוע בתלישות ובפשטנות. אין להכחיש כי התלישות והפשטנות האלו מופעלות לא רק בגלל חוסר יצירתיות של העושים במלאכה, אלא גם בגלל האופי המתמשך של הלוחמה (המטשטש ומעקר את הקשרה), היותם של המדווחים עליה אזרחים מעורבים והעובדה שתלישות ופשטנות מאפיינות פעמים רבות גם את אלה שמדווחים עליהם. זה הסבר, לא תירוץ.
ב"הארץ" כותבים הראל ויששכרוף: "בישראל האשימו אתמול את החמאס, שקיבל אחריות לירי הטיל, בהסלמה מכוונת, לאחר שישה ימי הפוגה במתיחות. אפשר להניח שמי שהורו על הירי לקחו בחשבון שפגיעה באוטובוס תלמידים עלולה להצית עימות רחב. [...] אמש הודיע החמאס כי ב-11 בלילה תחל הפסקת אש של כל הפלגים בעזה וכן גורמים ערביים. נראה כי הארגון מבקש לסיים בכך את הסבב האלים שהחל, לטענתו, בהתנקשות בשלושת פעיליו בתחילת השבוע והסתיים, לפחות בעיניו, בירי התגובה שלו על האוטובוס אתמול. ואולם לא בטוח שישראל שותפה לכוונות אלה".
"ביבי-טורס"
"יועץ המבקר על פרשת 'ביביטורס': למשטרה כלים טובים יותר להגיע לחקר האמת", נכתב בכותרת דיווח של תומר זרחין על שער "הארץ". "את הדברים אמר לוי בשיחות פנימיות במשרד המבקר". "גרסת נתניהו: אין מימון כפול, החשבוניות מגיעות מאותו גוף", נכתב ברצועה צרה בתחתית שער "מעריב". "היועץ וינשטיין והפרקליטות בוחנים את פרשת ביביטורס", נכתב בכותרת המשנה, "יכריעו אם לפתוח בבדיקה".
ב"ידיעות אחרונות" מוקדש לפרשה מקום נרחב על השער, עם הכותרת "וינשטיין: לבדוק נסיעות נתניהו" מתחת ללוגו "ביבי טורס", המלווה בצללית של מטוס ודמויותיהם של ראש הממשלה ורעייתו מנופפים לשלום. שטח דומה מוקדש לפרשה על שער "ישראל היום", שם הכותרת היא דווקא "לא היו 'חשבוניות כפולות'". "בניגוד לטענת 'המקור'", נכתב בכותרת המשנה, "'הריטג' ו'אמריקן פרנדס' הם שני שמות של אותו ארגון. לבקשת הארגון, בוטלה חשבונית אחת והוצאה חשבונית אחרת". ואם מישהו לא הבין, הכותרת ממשיכה "היתה נסיעה אחת – ותשלום אחד".
"בהנחה שהמסמכים שעו"ד דוד שמרון סיפק להוכחת טענותיו נכונים, ועושה רושם שהם כאלה, הרי משהו חמור בתכלית החומרה מתחולל לנגד עינינו: סיכול ממוקד של רה"מ מכהן, פוטש בחסות התקשורת", כותב דרור אידר ב"ישראל היום". ודורון רוזנבלום כותב במוסף "הארץ": "מכאן ואילך זה כבר הלך בקלות: 'רוצים להפיל את ראש הממשלה', אמר בטיעון מנצח של מי שמאשים שחקני שחמט ברצון לתת מט".
תקשורת אוהדת עוינת
נועם דביר מראיין במוסף "גלריה" של "הארץ" את שיגרו באן, "מהאדריכלים הבכירים ביפן ומומחה לאסונות טבע", ש"משקיע את מרב מאמציו בשיפור תנאי המחיה של ניצולי רעידת האדמה". "המצב ביפן נמצא בשליטה מלאה", אומר באן, "הממשלה דאגה לקורת גג לכל המפונים והחלה כבר להקים בעבורם בתים זמניים עד שהערים והכפרים שלהם ייבנו מחדש. לפי שעה אין שום צורך במשלחות סיוע ממדינות זרות או בפינוי של אזרחים לאזורים אחרים. אני חושב שהפאניקה שמורגשת בעולם נוצרה מדיווחים מוגזמים של העיתונות הזרה". לדבריו, "בתוך חמש שנים לא תוכל כמעט להבחין שפקד את יפן כזה אסון".
ויקיליקס
במוסף "7 ימים" מראיין רונן ברגמן את ג'וליאן אסאנג'. מוסף "השבוע" של "הארץ" מוקדש להדלפות ממכתבי ויקיליקס משגרירות ארה"ב בישראל. הנה הקישור לסיקור באתר העיתון.
תרבות וספרות
"אמרתי שבכלל לא אכפת לי שאין ספרות עברית, שבכלל קיימת רק ספרות העולם, הספרות באשר היא ספרות, אידיאה אפלטונית, לדידי: פרוסטית, אם הוא רוצה – גנסינית, בקיצור, כל תורת הולט-ליטרטור קלת הדעת שלי מאז, שממנה לא לגמרי נרפאתי עד עצם היום הזה" (יורם ברונובסקי, מתוך "הניסיון הנואש, הגואל, לשוב" (זיכרון על א"ד שפיר), המצוטט על-ידי אורי הולנדר בכתבת זיכרון לברונובסקי, לשעבר העורך של "תרבות וספרות" של "הארץ", היום בגליון "תרבות וספרות" שבעריכת בני ציפר, המוקדש לברונובסקי במלאות עשר שנים למותו).
ועוד כותב הולנדר (אחרי שהוא מצטט את ברונובסקי: "זמן רב חשבתי שפרוסט כתב את הפרוזה המוקדמת שלי וקוואפיס – את השירים שלי. [...] גם גומברוביץ' [...] וכן טראקל ואחמטובה ובורחס... מה מקשר בין כל אלה הסופרים והמשוררים השונים זה מזה, שאת יצירותיהם תירגמתי לעברית, כי זה היה הדבר היחיד שנותר לי לעשותו בשדה הספרות?"):
"אם איתרע מזלך ונולדת אחרי פרוסט, אבל בנפשך אתה פרוסטיאני גמור, תוכל לבחור באחת משתיים: או שתוותר על ייחודך ותיהפך לאפיגון, או שתיעשה טרום-פרוסטי בעידן פוסט-פרוסטי, כלומר, תהיה לאנכרוניסטי" (והוא מוסיף: "במקרה כזה, נראה שהבחירה ההגיונית ביותר מבחינתו של אותו יוצר היא לתרגם את פרוסט". ואפשר להוסיף: או לערוך מוסף לתרבות וספרות).
ענייני תקשורת
מריחים את האביב? חשים את החום פורק מזוודותיו? את הפרחים, הפרפרים והאלרגיות? נתקפים בתאווה לניקיון? מרגישים שפסח מתקרב? עוד מסממני התקופה: העיתונים מתרפדים בשכבות שומן ובין קפליהם צומחים בהמוניהם עלוני הפרסומת, פרחי טחב עבשים נוצצי עיניים וכרומו.
"היום אפשר לומר בוודאות שסיפורי ההכחדה, בייחוד בעזרת פרסומים פופולריים כמו אלה של אדמס וקרווארדיין, הצילו אוכלוסיות שלמות", מצטט משה גלעד את ד"ר דני סימן בכתבה במוסף "הארץ" הבודקת מה עלה בגורלן של החיות הנכחדות שתוארו בספרו של דאגלס אדמס, "הזדמנות אחרונה לראות".
באותו מוסף כותבת איילה פנייבסקי על "The Refugee Voice", שיוצא לאור על-ידי "מבקשי מקלט מאריתריאה" המבקשים להנכיח את עצמם בשיח הישראלי. התואר "עיתון הפליטים העברי הראשון", המובלט בכותרת המשנה וגם בכתבה, עושה למטרה הזו שירות דוב: הוא מסמן את הכתבה כהתגרות פוליטית ואת הכותבת כפרובוקטורית או מי שמנותקת מהמרחב שבו היא חיה ופועלת.
"לחנות ליד אופניים שנראים טוב" היא אחת העצות שמובאות במוסף, בטקסט העוסק בהתגוננות מגניבות אופניים.