לפעמים, החגיגה נגמרת
"יום שמח עצוב" היא כותרת תמצית טורו של בן כספית; "הדבק של המדינה" היא זו של שי גולדן. שתיהן מודפסות בראש שער "מעריב", משני עברי איור גדול מאוד וסתמי מאוד של גלעד שליט (אמיתי סנדי). מבחינה עיתונאית (כלומר: מבחינה פובליציסטית) זהו יומם השמח של הגולדנים, מי שכותבים כמו שאחרים מדברים (לעצמם, במקלחת, בראש). זהו יומם העצוב של מי ששוקלים מלים. עם סיומם של "תשעה וחצי הימים של שכרון חושים", נאמר כבר הכל, ואז נאמר שוב ושוב ושוב, והיום – עוד שוב.
ואם מבחינת הפובליציסטים שהם לא הדבק של המדינה מדובר ביום קשה, הרי שזהו יום קטסטרופלי מבחינת העיתונאים המדווחים. בבוקרו של יום שלישי ה-18 באוקטובר 2011, יום שחרורו מהשבי של החייל הישראלי החטוף גלעד שליט בעסקת חילופי אסירים המונית, התקשורת האלקטרונית הישראלית טובעת בתוך שפופרת של דבק – בעצימות הגבוהה ביותר של שידור ובלי אף מידע לדווח עליו. ממילא העיתונים המודפסים, שנכתבו אי-אז בפרה-היסטוריה של אתמול, מדווחים למעשה מתוך הריק. אם תרצו, הם שפופרת הריק של המדינה. כידוע, שימושו של האביזר הזה הוא במערכות הגברה.
השקר הגדול ביותר המודפס היום בעיתונים (והרי קלישאות הן בנות-דודם של השקר וההטעיה, וממילא אנו נמצאים ביום השקר ואולי שבוע השקר או עשור השקר) נמצא על שער "ידיעות אחרונות". "סיקור נרחב של היום הדרמטי / עמודים 15-2", נכתב שם, על אף שדף העיתון מוטל לפנינו כדג מת שפיו אינו פולט אפילו דברי אלם על אודות היום הנגלל כעת לאחור על-ידי שדרני רדיו וטלוויזיה שיכורי אדישות.
אותו שכרון אדישות נמסך היום, כמובן, גם על העיתונים, שגם אם אינם מדווחים בזמן אמת על יום שחרור החייל, הרי שהם מדווחים בזמן אמת על אי-ההתרחשות מאז ההודעה על שחרורו, והמלים והתמונות נערמו כבר מזמן הרבה מעל לסף התודעה. הרגש האנושי עדיין מפעם היכן שהוא, אולם על פני השטח, בעובי של כמה מטרים, אין רגש, רגישות או אפילו הרגשה, רק רגשנות מכנית, זיכרון של התרגשות, אוד מעשן של שמחה מאופר בגלונים של דיו כחול.
שכרון האדישות גדול עד כדי כך ששערי העיתונים היום – בהשוואה לדיווח בימים אחרים ובוודאי בימים של אירועי אקטואליה גדולים – הם כמעט מופת של איפוק. איור משמש תמונה מובילה על שערי "מעריב" ו"ישראל היום". ב"מעריב" זהו כמעט הוויז'ואל היחיד על השער. ב"ידיעות אחרונות" השער צבוע כולו כחול ובראשו תמונה לא גדולה של שליט. "הארץ", שממילא אינו שותף לחגיגות הטעם הרע בשגרה, מפרסם היום קריקטורה גדולה של עמוס בידרמן כפריט המרכזי על עמוד השער.
באופן מעניין, אולי, עבור חוקרי העיתונות, רגע השיא של האירוע האקטואלי הגדול ביותר מאז האירוע האקטואלי הגדול ביותר האחרון הוא גם נקודת ציון באבולוציה של העיתונות בישראל. באופן אולי צפוי, זהו יישום של אבולוציה ברמת הטישרט, כלומר – כולם קופצים שלב אחד קדימה על מה שנדמה, בסופו של דבר, כמעגל: שמרנות-סנסציה-מכובדות-אירוניה.
כך "ישראל היום" – המזנב, סגנונית, ב"ידיעות אחרונות" – ממשיך להתגבר על השמרנות המאפיינת אותו ועושה עוד צעד לכיוון שער סנסציה ידיעות-אחרונותית: "ברוך שובך, גלעד" (כולל הפסיק), נכתב בכותרת הראשית, וכותרת המשנה מדווחת על "עוד לילה אחד מורט עצבים" ו"שמחה, מהולה בכאב" (כולל פסיק). ואילו "ידיעות אחרונות" צועד צעד נוסף קדימה אל הדור הבא של הטבלואיד: צבעים קרים, משטחי צבע מקיר לקיר, סימני מים. "ברוך הבא" היא הכותרת הראשית, "גלעד שליט חוזר הביתה" בכותרת המשנה, וזהו כמעט (יותר זה פחות, אולם פחות זה פחות עוד יותר).
שער "מעריב", לעומת זאת, מזכיר היום שער של "הארץ" כפי שהוא היה נראה אילו ערכו אותו עורכי "הארץ" אחרי שספגו מהלומות מנשק קהה בפלג הגוף העליון (יהיו שייזכרו ב"תואמי IBM", כינוים של מחשבים שהופיעו בשלב הביניים של ההיסטוריה של המחשב האישי והיו כמו מחשבים של IBM שהורכבו בטייוואן והיו זולים יותר וטובים פחות). "בוא הביתה" היא הכותרת הראשית השאובה מעולמם של עורכי מקומונים לפני 20 שנה, שנהגו לארוז את הכותרות שלהם עם מנגינה. ההדפסה הרחבה של הדף מנוצלת כדי לנקד אותו בעוד חללים לבנים (שאמנם, ביום כמו זה, מכילים לפעמים מידע רב יותר מאשר בטורים עצמם), והאיור הוא דוגמה מצוינת לציטוט אמנותי שיש בו הרבה ציטוט ומעט אמנות.
"הארץ", לעומת זאת, נמצא בשלב הבא של עיתוני האיכות. עם מטען היסטורי של איפוק הוא מרשה לעצמו, כאמור, להדפיס כוויז'ואל היחיד על השער את הקריקטורה של בידרמן, המצליחה לרוקן משהו מטונות האוויר החם, המהביל ועוכר השמחה שדחסה התקשורת בבלון סיקור עסקת שליט. "גלעד שליט יחזור היום לישראל", נכתב בפשטות בכותרת הראשית, וכל שאר הדף מלא בחומר ההוא, הישן: דיווח עיתונאי.
אי-אפשר לחשוב
"אי-אפשר לחשוב על אשה, ודאי אמא, שתתנגד לעסקה", נכתב בראש תמצית טורה של יעל פז-מלמד על שער "מעריב". מאחר שיש ויש נשים, ואמהות, המתנגדות לעסקה, והן אף תועדו בעיתונות שפז-מלמד נמנית עם שורותיה, הרי שפז-מלמד רושמת כאן הישג ומצליחה להתעלם מהעובדות המעטות שעוד ניצבות בפני הפרשנים ביום עיתונאי (כלומר: אתמול) נטול אירועים כמו זה. וממילא היא גם מצליחה לתמצת במשפט אחד את הבל ההבלים של המלל הפרשני של היום (ובעצם, של רוב אלו שבאו לפניו).
"מה שבטוח הוא שקוסקוס יהיה בתפריט" (מתוך כותרת המשנה לידיעה היחידה בכפולה הפותחת של "מעריב").
לא שאין חדשות
אחרי הכל, דווקא יש חדשות שאפשר לדווח עליהן גם ביום כזה: "א-זהאר ל'הארץ': העסקה כוללת הסרת המצור על עזה", נכתב בכותרת על שער "הארץ". רגע, מה? "עסקת שליט כוללת התחייבות ישראלית להסיר את המצור מעל הרצועה – כך אומר מחמוד א-זהאר, מראשי החמאס בעזה וחבר צוות המשא-ומתן שגיבש את העסקה", כותב אבי יששכרוף. "בשיחה עם 'הארץ' מגלה א-זהאר כי בעסקה נכללו שני סעיפים נוספים: משפחות של אסירים מהרצועה יורשו לבקר את קרוביהן; ובידוד מנהיגי האסירים והרעת התנאים שלהם ייפסקו. גורמים בטחוניים בישראל אישרו שההסכם מבשר תפנית במערכת היחסים בין ישראל לחמאס".
מדובר בחדשות, ואפילו בחדשות מרעישות, שיש להן משמעות ארוכת טווח. לפי דברים שאמרה הצנזורית הראשית ל"גלובס" בתחילת השבוע, מחסומי הצנזורה הוסרו לגמרי מעל הדיווח העיתונאי בעניין גלעד שליט. אם אכן הדיווח של יששכרוף מדויק, כיצד זה העיתונות הישראלית אינה הופכת ודשה במידע העסיסי הזה? כיצד זה הציבור הישראלי נותר, גם כעת, כשהוא שיכור חושים ואדישות, שרוי באפלה באשר לפרטי העסקה הבאה כעת ממש לידי מימוש? זה ברור: לא נותר מקום משום שהיה צורך להדפיס עוד תצלום של נועם שליט אוסף גזם.
ולחדשות של שלשום
"מפגש טעון בבית-המשפט", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "דילמה קשה מאוד", אמרה נשיאת בית-המשפט העליון דורית ביניש על ההחלטה בעתירות נגד קיומה של עסקת שליט, מדווח יובל יועז.
"משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בפיגועים שבוצעו על-ידי רוצחים שאמורים להשתחרר בעסקת שליט איימו להתאבד אם ישוחררו הרוצחים", כותב יועז ומצטט "גורמים בכירים במשרד המשפטים" המעידים על "מחזות קורעי לב מצד המשפחות השכולות שלא היו מעולם, בכל המפגשים הקודמים של אנשי משרד המשפטים ומחלקת החנינות עם משפחות שכולות, בעסקאות שחרור קודמות". הנה עוד המחשה להשפעת ההיסטריה התקשורתית.
נועם שליט, אביו של גלעד שליט, אתמול בבית-המשפט העליון (צילום: דוד ועקנין)
"אחרי יותר מארבע שעות של דיון פומבי, החליט אמש בג"ץ לדחות את ארבע העתירות נגד ביצוע עסקת שליט", נכתב בפתח הפסקה הרביעית בידיעה המרכזית על שער "הארץ". "הדיון היה טעון אמוציות".
"תוך כדי כך חל שינוי בדרך שבה מודדים הישראלים פטריוטיות", מעיר נחום ברנע. "כאשר ממשלת ישראל לא נענית לדרישותיו של נועם שליט, הוא מוריד את הדגל מעל ביתו; כאשר היא משנה את טעמה ונענית לו, הוא מניף את הדגל מחדש, וזוכה לתמונה הירואית. הוא הדין במתנגדי העסקה. אחד מהם הכריז אתמול בבית-המשפט העליון שהמדינה בגדה בו; אחר הכריז שהוא מתכוון לרדת מהארץ".
המחיר
"חובב נוריאל, בנו של ששון נוריאל, שנחטף ונרצח ב-2005, דיבר אל השופטים בקול רועד", מדווח יועז ב"גלובס". "רוב החוליה שחטפה ורצחה את אבא שלי הולכת הביתה. אלה שחטפו אותו, היכו אותו, הדוקר שדקר את אבא שלי כשהוא קשור בידיים וברגליים, הוא הולך הביתה. מדינת ישראל מוכנה שהוא לא יישב בכלא. מה המסר לחברה הפלסטינית? המסר שמתקבל הוא שדרך האלימות היא הדרך הנכונה. אני לא מדבר מתוך רגש של צדק ונקמה, אלא על העתיד הקרוב ביותר. אני לא רוצה שיהיו עוד אנשים שיחוו את הייסורים והסבל שאנחנו עוברים. הפכנו להיות רסיסי אדם, ואנחנו רוצים למנוע מכך שאנשים נוספים בארץ יצטרפו למעגל המקולל הזה שרווי בדם".
"מצד אחר ביקש להצטרף לדיון בעתירה, במעמד של ידיד בית-המשפט, גם ניר אורן, מנכ"ל פורום משפחות שכולות בעד פיוס, שביקש להביע תמיכה של משפחות שכולות אחרות בעסקה להחזרת גלעד שליט", כותב עוד יועז. "אנחנו לא יודעים מה מוביל בדיוק לטרור, אנחנו יודעים שיש לנו משהו אחד ביד, הוא היכולת להציל חייל ישראל אחד, ולשמור על הזהות היהודית הערכית שאנחנו מוכנים לשלם מחיר כדי להציל חיים". שלשום הגיש יועז סקירה מאלפת על ההיבטים המשפטיים של העסקה ומחירה.
"שום דבר חשוב באמת לבטחון ישראל, לטוב או לרע, לא יקרה היום", קובע עפר שלח ב"מעריב". "שביו המתמשך של שליט" לא פגע "בחוזה הבסיסי שבין החיילים לצבא" ("שיעור המתגייסים לקרבי גבוה, ועל כל מקום בחטיבות החי"ר וביחידות המובחרות יש מתמודדים רבים. המוטיבציה במהלך השירות עצמו נגזרת מהדברים מהם נגזרה תמיד: איכות המפקדים, החבר'ה, העניין בשירות"). ו"הטענה ששחרור המחבלים הסיטונאי הוא פגיעה בביטחון, שכן ייצור מוטיבציה לחטיפות נוספות ולטרור בכלל, מופרכת באותה מידה" ("הטרור נמצא בשפל בגלל פעולתם של כוחות הביטחון, הישראלים והפלסטינים, לא מחוסר מוטיבציה שנבע מזה שלא שיחררנו אסירים").
כלא עופר, אתמול (צילום: אורן נחשון)
"שתי הטענות הנוגדות האלה נובעות מאותו מקום", כותב שלח, "מראייה פשטנית של הסכסוך ושל האויב, במונחים של כבוד ופחד, ולא כהתנגשות של אינטרסים ושאיפות. פרשת שליט לא היתה עניין חשוב בבטחון ישראל. היא היתה סיפור אנושי נוגע ללב, שזכה לממדים מיתיים בגלל ציבור מכור לרגש ותקשורת שששה לספק לו את מבוקשו. היא גם היתה מבחן בניהול משברים, שהמערכות השונות לא הצטיינו בו מתחילתו, וכמובן איש לא יתחקר אותו כראוי, כי מרגע שגלעד שב, כמו השבויים לפניו, המערכת אד-הוק שקמה לצורך העניין מתפרקת, וכל אחד חוזר לעיסוקיו הרגילים".
"למרות החגיגות, גם ברצועת עזה נשמעים קולות שמותחים ביקורת על העסקה", כותבים כתבי "הארץ" בידיעה המרכזית של העיתון. "מספר האסירים המשוחררים הגבוה מקרב החמאס, בהשוואה לפת"ח, גורם לתחושה לא נוחה בקרב רבים מתושבי הרצועה. אמנם בעצרת היום בעזה ינאם בכיר הפת"ח עבדאללה אבו-סמהדנה, אך העדרו של מרואן ברגותי מרשימת המשוחררים מעיב על ההישג של חמאס".
"עם זאת, חלק נוסף של העסקה קשור לתיאום פרטי העסקה מול האמריקאים, בייחוד באשר לדרישות המצרים לקבל נשק אמריקאי מתקדם, שעד עתה ארה"ב, בתיאום עם ישראל, סירבה לספק לצבא המצרי", כותב אלי ברדנשטיין ב"מעריב". "העסקה" אינה עסקת שליט, אלא העסקה להחזרתו של אילן גרפל, הישראלי שנעצר על-ידי המצרים באשמה – כוזבת ככל הנראה – של ריגול לפני כארבעה חודשים. עוד ישוחררו במסגרת העסקה 80 אסירים מצרים. מדוע יש בידי ישראל אסירים מצרים? מהם השיקולים מאחורי ההחלטה לאפשר למצרים לרכוש נשק מתקדם? באיזה נשק מתקדם מדובר? ששש, אל תעירו את הדשא במצפה-הילה, שלא יברח מהצלמים.
ענייני תקשורת
"איך יכול להיות שמדינה שבה נהרגים מאות אנשים בשנה בתאונות דרכים (שחלק גדול מהן אפשר למנוע בהשקעה כספית סבירה) לא מסוגלת לעמוד בפני חייל חטוף אחד", שואל בן כספית בטורו, "פסיכוזה המונית" (היפה, והרגוע באופן יוצא דופן). "חברה בהפרעה עמוקה", מאבחן עפר שלח באותו עיתון. זו היתה פסיכוזה המונית שהתקיימה בניצוח תקשורת ההמונים. לא התקשורת יצרה את ההמוניות של התנועה הנפשית בציבור הישראלי באשר לגלעד שליט; התקשורת היא שהפכה אותה לפסיכוזה.
"במסע לשחרור גלעד יכולתי לראות את הרעב של הציבור למשהו יותר אמיתי, יותר צודק, יותר ערכי", מצטטת עדי חשמונאי את שמשון ליבמן, "יו"ר מטה המאבק למען שחרור שליט", ב"הראיון היומי" ב"מעריב". "מתבקש לקוות שמהבוקר, בעוד גלעד ומשפחתו מתמודדים עם החזרה לחיים – התמודדות שקשה לאדם מבחוץ אפילו לתאר אותה לעצמו, אחרי חמש וחצי שנות שבי בתנאים קשים – תשוב התודעה הישראלית ותקבל מימד של נורמליות", כותב שלח. "מתבקש, אבל כולנו יודעים שזה לא יקרה".