המימד הטרגי של הקומדיה
"נתניהו: 'החרם על אריאל הוא שערורייה. שחקני תיאטרון אינם יכולים לבחור היכן הם מופיעים. הנה, אני טס עד ארה"ב כדי להשתתף בהצגה עם אבו-מאזן". זו לשון הידיעה המרכזית במדור הסאטירה של "ידיעות אחרונות", "אפעס" [עורך: ידידיה מאיר]. זהו גם הנושא החוזר ומופיע הבוקר ברבים מטורי הפרשנות הרציניים המוקדשים למפגש הפסגה בוושינגטון בין בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ובין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן.
"נתניהו", כותב אלוף בן ב"הארץ", "מתמקד ב'מה שיצא', במסר שיעבור לצופים בבית". למרות הקביעה הזו, לקראת סוף טורו מוצא בן סיבה ל"סדק קטן של אופטימיות" – נאומי הפתיחה בפסגת וושינגטון.
"עד הלילה שבין רביעי לחמישי השבוע, שבו נשא נאום בוושינגטון, סברו רוב המעריכים שנתניהו עושה הצגה", כותב בן כספית ב"מוספשבת" של "מעריב". ואחרי הלילה שבין רביעי לחמישי? כספית עצמו התרשם מהנאום. הוא כותב כי היה "טוב, מרגש, מנהיגותי". כמה שורות אחר-כך מתברר כי כספית כתב זאת כמבקר תיאטרון, לא כפרשן פוליטי. לדעתו, "נתניהו לא עבר שום רוביקון". הוא קובע כי "מה שנתניהו מנסה ליצור עכשיו זה מראית עין, רושם חיצוני, פסאדה מלאכותית של פעמי שלום", וזאת בתקווה שארה"ב תסייע לעצור את תוכנית הגרעין של איראן.
"ייתכן שהכל הצגה", כותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", ובהמשך מוסיף: "אם זאת הצגה, נתניהו שיחק אותה היטב. [...] ואולי זאת לא היתה הצגה. לא רק. לא הפעם". "מה שהשתנה הוא המימד הטרגי של הקומדיה", כותב יצחק לאור במדור הדעות של "הארץ", ביחס להבדל בין נתניהו של היום לנתניהו של פעם.
הצגה או לא, קומדיה או טרגדיה, המבקרים מהללים. כספית, כאמור, חורג ממנהגו ובמקום לתאר את התנהלות נתניהו כתוצאה מקרית של התנהלות ברדקיסטית, נותן לקוראיו להבין שנתניהו עשה בחירה מושכלת, ואף בכיוון הנכון. גם ברנע התרשם מהביצוע של נתניהו. "מרתק היה לעקוב בשני ימי הפסגה אחר בנימין נתניהו", הוא כותב בטורו, ומוסיף כי ראש הממשלה נראה "מפוקס" ו"סמכותי". בטורו של ברנע ב"מוסף לשבת", שנכתב הפעם יחד עם שמעון שיפר, מתואר נאום נתניהו כ"מרשים", והשניים משבחים את "כושר השכנוע" שלו.
שחקן מחליף
לו היה אהוד אולמרט מגלם את התפקיד הראשי במקום בנימין נתניהו, אפשר להניח שראש האופוזיציה היה מבקרו בחריפות. "איך ייתכן להמשיך את השיחות על רקע הפיגועים בשטחים?", היה שואל. "ההצגה חייבת להימשך", היה נכתב בוודאי בסרקסטיות מעל דפי "ישראל היום". במצב הנוכחי, נתניהו מדבר בגלוי על הצורך להמשיך בשיחות הישירות למרות הפיגועים בשטחים, וב"ישראל היום" שומרים בקפידה על טון ממלכתי. אפילו במדור של גונן גינת ב"ישראל השבוע" אין זכר לביקורת על המשא-ומתן עם הפלסטינים בצל פיגועי טרור. תחת זאת, המדור מוקדש לביקורת על השחקנים המקצועיים, אלה שהחליטו להחרים את אולם ההופעות באריאל.
בעמודי החדשות של "ישראל היום" הביקורת על נתניהו מצטמצמת לכדי ידיעת צד בכפולה הפותחת תחת הכותרת "בימין מודאגים: 'הפסגה הזאת מזכירה לנו את אוסלו'" [אפרת פורשר ומתי טוכפלד]. הידיעה המרכזית [שלמה צזנה] וטור הפרשנות המרכזי [דן מרגלית] מתונים ביותר. מעניין עוד כמה זמן נאלץ להמתין עד הפעם הבאה שבכירי הפרשנים של "ישראל היום" יזכירו את "אתרוג" התקשורת השמאלנית את אריאל שרון ואהוד אולמרט.
יחד עם זאת, כמו בכל הפקה רצינית, מאחורי כל שחקן ממתין שחקן מחליף. אם נבצר ממי שמגלם בדרך כלל תפקיד מרכזי לעלות על הבמה, תמיד יש מי ששמח למלא את מקומו. תפקיד הימני נעדר מ"ישראל היום", אך צץ בגאון ב"מעריב". אראל סג"ל מפרסם הבוקר טור על הפסגה בוושינגטון והולם בה כאילו היה מבקר תיאטרון קטלני שהתעורר במצב רוח רע במיוחד (או, בהשראה מהטור של סג"ל – כאילו היה מבקר תיאטרון קטלני שהרגע יצאו לו מהחלחולת כל צמחי הדטורה שבלע כדי לשכוח את ההצגה המזוויעה שראה).
כן, יש גם אנשי ימין שנוטלים סמים ונהנים לטנף את הפה. סג"ל מדמה את הפסגה בוושינגטון ל"קאמבק של כוכב פופ מזדקן מקושט בפאייטים ופירורי קוק מתחת לנחיר" ואת נשיא ארה"ב ל"דחליל מחויך עם עולם ערכים של עובד סוציאלי ותובנות מדיניות של צ'מברליין על פטריית הזיה". נתניהו מתואר כבעל "חיוך מאולץ כמו בתור לבדיקת פוליפים", נשיא מצרים "גוסס ליד הסושי", ומלך ירדן "לחוץ כמו סוחר מכוניות משומשות".
"התקשורת האמריקאית לא נסחפה אחר ההצהרות החגיגיות שליוו את ההשקה המחודשת של התהליך המדיני אתמול", מדווחת נטשה מוזגוביה ב"הארץ". "בבריטניה כל אמצעי התקשורת עקבו באדיקות אחר השיחות", מוסיפה באותה רשימה דנה הרמן. בישראל הרושם הכללי קרוב יותר לבריטניה. סג"ל ו"מעריב" הם יוצאי הדופן.
עמודי השער של כל ארבעת העיתונים חגיגיים במידה מפתיעה, לנוכח ההתעלמות היחסית מהפסגה בימים האחרונים. בכולם תצלום של נתניהו ואבו-מאזן, עם אובמה או קלינטון ביניהם וכותרות אופטימיות ("יוצאים לדרך" או "צעד ראשון"). ב"ידיעות אחרונות" בחרו בתצלום [AP] מזווית גבוהה, ובו נראה ברק אובמה מוביל את נתניהו ואבו-מאזן הפוסעים לצדו במבנה משולש, כשבשוליים צועדים גם מלך ירדן ונשיא מצרים (המתקשה לעמוד בקצב – "שדוף, מצומק ומנותק", כותבים עליו ברנע ושיפר).
"בשיחות פרטיות מודה נתניהו כי בקרב יועציו הקרובים יש ויכוח עמוק האם ניתן בכלל להגיע להסכם", כותבים ברנע ושיפר ב"ידיעות אחרונות", אבל כותרת הענק שמעל לרשימתם קוראת "אתה הפרטנר שלי לשלום", ציטוט מדברי נתניהו לאבו-מאזן. ידיעה נוספת בעמוד [בעלת הקרדיט המסתורי עקיבא נוביק, דני אדינו אבבה וכתבנו לענייני ערבים] נפתחת בדיווח על ילדה בת 12, תושבת הר-ברכה, שנפצעה אמש כשהמכונית שבה נסעה נרגמה באבנים על כביש חוצה שומרון.
ב"מעריב", לצד הטור הביקורתי של סג"ל, שתי ידיעות. האחת [אלי ברדנשטיין] עוסקת במכשול המיידי להצלחת המשא-ומתן – הקפאת הבנייה בשטחים. לפי דיווחו, האמריקאים דורשים את המשך ההקפאה עד לסוף דצמבר. השנייה, תחת הכותרת "גם עוז היתום גויס למחאה" [עמיחי אתאלי, יוסי אלי, אמיר בוחבוט ועמית כהן], נפתחת בדיווח כי הילד עוז אימס, שהתייתם מהוריו בפיגוע לפני שלושה ימים, "נלקח [...] כדי להתחיל ולבנות בית חדש ביישוב ולאותת לראש הממשלה כי מבחינת המתנחלים, ההקפאה כבר נגמרה". הידיעה מלווה בתצלום [יהודה לחיאני] שבו נראה "עוז היתום" מסייע בעבודות הבנייה.
כיתת יורים
הנושא השני בחשיבותו בסדר היום של העיתונים נוגע לדברי שר הביטחון, אהוד ברק, אמש במהלך הרמת כוסית לכבוד השנה החדשה. "זו היתה אמורה להיות הרמת כוסית שגרתית לפני החג", נכתב בכותרת המשנה לידיעה מאת אמיר בוחבוט ב"מעריב", "אלא שאז הטיל שר הביטחון פצצה. 'נעשה ניסיון על-ידי קצינים בכירים בסדיר ובמילואים לעצור ולדחות את מינוי הרמטכ"ל', שלח ברק מסר ברור לאשכנזי. בהמשך שיגר אליו חץ נוסף והבהיר לכל הנוכחים: 'החוק קובע כי הרמטכ"ל כפוף לשר הביטחון'".
ב"ידיעות אחרונות" מספק יוסי יהושוע טור פרשנות ולפיו "כשיצא [ברק] מהחדר, הותיר אחריו מטכ"ל מרוסק. הטקס הפך לזובור שכמותו לא נראה במטכ"ל מעולם. ברק, שציטט לאלופים את חוק יסוד הצבא, האשים לפחות את חלקם במרד, לא פחות. עבירה שבמדינות מסוימות העונש עליה הוא כיתת יורים [...] האלופים והרמטכ"ל היו בשוק אמיתי. הם ציפו מברק שיהיה המבוגר האחראי, יאחד את השורות וייצב את המערכת – אבל מבחינתם הוא הטביע את הספינה עמוק יותר".
מהתנהלותו של ברק אמש מגיע ב"הארץ" עמוס הראל למסקנה כי "שר הביטחון אהוד ברק חותר לקיצור כהונת הרמטכ"ל הנוכחי, רב-אלוף גבי אשכנזי, ולהחלפתו באלוף יואב גלנט לפני התאריך המיועד, פברואר 2011". לפי הראל, "הטון שנקט חריף לאין שיעור מכל התייחסות קודמת לפרשה. עד כה ניתן היה למצוא הדים לטון הזה רק במאמרים בעיתונות". אכן, לא יהיה זה מוגזם להניח כי לפני טקס הרמת הכוסית ברק עיין, לפחות ברפרוף, במאמרים שפירסמו לאחרונה אלוף בן וארי שביט על ה"פוטש" שסוכל ו"מרד הקולונלים" שנמנע.
"אדוני מבקר המדינה, השופט מיכה לינדנשטראוס", פותח בן כספית טור פרשנות משלו ב"מעריב", ומיד בהמשך קורא לו לבדוק לעומק "מי הטריף את מערכת היחסים הרגישה, הקריטית, החשובה כל-כך, בין שר ביטחון לרמטכ"ל בישראל". על-פי כספית, "מדובר בבדיקה דחופה שנדרשת עכשיו, ממש עכשיו, כי שר הביטחון אינו יודע שובע ובמקום להרגיע הוא ממשיך להקדיח את התבשיל, ממשיך להרים את רף העימות, חותר קדימה למגע, לעוד מגע, לא ינוח ולא ישקוט עד שאשכנזי יישבר וילך הביתה עם כתם גדול על הפרצוף".
"ישראל היום" חריג בסיקורו את הרמת הכוסית במטכ"ל. לילך שובל מדווחת על דברי ברק, ואינה מעניקה פתחון פה למבוקריו. אין גם כל טור פרשנות שיספק הקשר או יפענח את המניעים של ברק. אפילו לא טור מאת דן מרגלית.
זוטות
מוסף "ישראל שישבת" יוצא הבוקר עטוף בנייר כרומו צבעוני. בתחתית השער הפניה ל"פרויקט מיוחד" של הצלם זיו קורן. "צה"ל כחול-לבן: ביבשה, בים ובאוויר". בעמודים 10–17 מודפסים תצלומים של קורן, שתיעד את השימוש שעושה צבא ההגנה לישראל בכלי נשק מתקדמים תוצרת המדינה. "קשה להאמין, אבל ישראל היא יצואנית הנשק הרביעית בעולם", כותב קורן, ובמקום להביע זעזוע מהייצוא הסיטונאי של כלי המוות, חוגג את הישגי התעשייה הצבאית: "ההגנה על המדינה נתונה היום אפוא כולה בידיים כחול-לבן: מהכדור שבקנה ועד טיל החץ, מהדבוריסט ועד טייס ה־F-16, כולם משלנו". יתר הכתבה נקרא כטקסט פרסומי לכל דבר.
ב"הארץ" מדווח ניר חסון על מותו והלווייתו של לאנס וולף, שנרצח בירושלים לפני שבועיים על-ידי נער שתוי. "חבריו מתארים אותו כגאון, אך את ימיו העביר בשיטוטים, בעישון ובשתייה", כותב חסון. "ביום שני הובא וולף למנוחות בלוויה צנועה בקריית-שאול בירושלים", הוא מדווח בהמשך. "אבו אל-הווא, ככל הנראה האדם היחיד בעולם שבכה על מותו, לא הורשה להשתתף בלוויה. 'היה רב שאמר לי שאסור לי להיכנס. אז נשארתי בחוץ', סיפר אתמול".
ענייני תקשורת
דנה הרמן מדווחת ב"הארץ" על תחקיר של "הניו-יורק טיימס" שיתפרסם בסוף-השבוע, ולפיו עורכים בצהובון הבריטי "ניוז אוף דה וורלד" עודדו כתבים לחדור לתיבות קוליות של ידוענים ובני משפחת המלוכה.
התסריטאי רן שריג מתראיין ל"7 לילות" [נבו זיו] ואמר ביחס לסדרה הקומית שהוא כותב, "רמזור", כך: "כרגע אני לא חושב שיש סדרה ישראלית שמרוויחה יותר כסף". נזכיר כי במסגרת צילומי העונה השלישית של הסדרה הרווחית, ההפקה הציעה לשחקנים שכר משפיל של 250 שקל עבור יום צילומים.
במוסף "השבוע" של "הארץ" כתבה מאת אלכס ליבק על צלם המלחמות דייוויד גוטנפלד, ועל סדרת תצלומים שצילם באפגניסטן באמצעות מכשיר האייפון שלו.
במדור הפותח של מוסף "הארץ" מתפרסמת רשימה של "7 דברים שנכון להחרים בעת הזאת". הרשימה כוללת מגוון מוסדות בהתנחלות אריאל, אך מסתיימת בסעיף "ליאור שליין". זו אינה הפעם הראשונה, וגם לא השנייה, שהמדור מקניט כך את שליין בלי כל סיבה נראית לעין.
במדורו הקבוע ב"מוספשבת" של "מעריב" כותב קלמן ליבסקינד כי סניגוריו של סרן ר' גילו לאחרונה כי אין כל ישות משפטית שנקראת "מועצת העיתונות". לא עמותה, לא חברה. ליבסקינד מבקר זאת נחרצות, ואילו נשיאת המועצה דליה דורנר אומרת לו כי הם "בדרך לרישום עמותה". מתי גולן בוודאי מצחצח את מקלדתו.
"הארץ" מפרסם הבוקר בכפולה הפותחת של עמודי החדשות ידיעת פולו-אפ [יהונתן ליס] לפוסט בבלוג של עידו קינן (בעל טור באתר זה), כולל קרדיט לבלוגר.
בטורו הקבוע במוסף "תרבות" של "מעריב" דורש מנחם בן מ"הארץ" לעמוד על עקרונותיו ולהפסיק להפיץ את העיתון למנוייו תושבי ההתנחלויות.