סרט הדוקו הישראלי-פלסטיני "אין ארץ אחרת" זכה בפרס האוסקר הנחשק בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר. הסרט המדובר, אותו יצרו יחדיו באסל עדרה ויובל אברהם (עיתונאים באתר "שיחה מקומית"), חמדאן בלאל ורחל שור, בהפקה נורווגית-פלסטינית, מתמקד במאבקם של עדרה ואברהם בפעילות צה"ל במסאפר יטא – קבוצה של כעשרים כפרים פלסטיניים השוכנים בדרום הר חברון ושאינם מוכרים כיישובים על ידי מדינת ישראל.
בעקבות פסיקת בית המשפט העליון בשנות ה-80 הוכרז האזור המדובר כשטח אש שיועד מאותו הרגע ואילך לאימוני הצבא. כפועל יוצא, הפעיל הצבא הישראלי כוח לא מבוטל לאורך השנים בניסיונותיו לפקח על הנעשה בשטח ולהרוס מבנים לא חוקיים (ובשל העובדה שהתושבים המקומיים אינם זכאים להיתרי בניה מהמדינה, הרי שכל מבנה שמוקם בשטח מיועד מראש להריסה), ואילץ בשל כך חלק מהמקומיים להתגורר במערות העתיקות הסמוכות.
בסוף הסרט מציגים היוצרים מסמך ממשלתי סודי, לפיו הוכרז אותו שטח בשנת 1980 כשטח אש על מנת לחסום את "התפשטותם" של ערבים באזור ולייעד את הקרקע להתנחלות.
ברגעיו החזקים "אין ארץ אחרת" הוא סרט מטריד ולעיתים גם מעורר זעם. במרכזו מצוי באסל עדרה, בן לאקטיביסטים פלסטינים, שחש על בשרו את עוולות הכיבוש עוד מאז היותו ילד, עת נהג להתלוות להוריו האקטיביסטים להפגנות ולמחאות, כפי שניתן ללמוד מקטעי הארכיון השונים המשובצים מדי פעם בסרט.
לצד עדרה נוכח בסרט גם אברהם, יהודי-ישראלי שגדל בבאר שבע, דובר ערבית שוטפת, הבוחר להצטרף למאבקם של עדרה ואחרים ולעימותים החוזרים ונשנים שלהם עם כוחות הצבא והמתנחלים.
באחת הסצנות המטלטלות במיוחד, למשל, נס עדרה על נפשו תוך כדי שהוא מתעד במצלמתו חבורה של מתנחלים רעולי פנים. אלו זורקים אבנים על הבתים ועל תושבי הכפר ורודפים אחרי עדרה בזמן שהוא קורא לעזרתם של החיילים שבשטח אך ללא הועיל (אחד החיילים פשוט עומד שם ומתבונן מהצד וזה מרתיח את הדם, והלב נכמר למראה סרטון הוידיאו שבו נראה בן דודו של עדרה כשהוא נורה על ידי מתנחל, במה שנראה כהתגרות מכוונת של המתנחל החמוש).
ועם זאת, יש לסרט גם מספר חולשות בולטות לעין. ברמה הקולנועית, לדוגמא, "אין ארץ אחרת" איננו חף מפגמים: מניעיו האקטיביסטיים של אברהם ופרטים על דמותו נעדרים מהסרט, כפי שהיטיב כבר לתאר אורון שמיר, מבקר הקולנוע של עיתון "הארץ". ויש בסרט לרגעים גם תחבולות קולנועיות ברורות.
אך גם ברמה התיעודית גרידא לוקה הסרט בחסר, שכן מצלמתם של עדרה ואברהם ממלאת במהלך הסרט במידה רבה תפקיד כפול - של תיעוד המציאות ובה בעת של יצירתה של אחת.
"התחלתי לצלם ברגע שהתחלנו להסתיים", אומר עדרה בתחילת הסרט, כמו רומז לצופה כי מצלמתו משמשת אותו ככלי ייחודי בניסיון להדהד את מאבקם של התושבים המקומיים למרחקים, ואכן כטקסט המשקף מציאות ישנם לא מעט רגעים ויזואליים עוצמתיים בסרט הטוענים את המצלמה של עדרה ואברהם בכוח תיעודי ייחודי – כמו הרגע שבו דולקת המצלמה בעת שעדרה רץ לתעד את כוחות הצבא או המתנחלים וכשהוא בורח מהם, או כשהיא לוכדת מקרוב את הפחד והבעתה על פניהם של התושבים שצופים מהצד כיצד הפך הבית שלהם בין רגע לעיי חורבות.
ואולם, לרגעים נראה כי מאבדת המצלמה מכוחה התיעודי, אז היא מתגלה יותר ככלי שנועד בעיקר לייצר פרובוקציה, ועל כן במובן הזה כמייצרת מציאות. כך למשל, כשאברהם נראה כשהוא מנופף באופן מודע במצלמתו בפניהם של החיילים החמושים, מפציר בהם שלא ייקחו ציוד ומצלם אותם תוך כדי, עד כי נדמה שהוא מנסה ממש לעורר איזו תגובה אלימה מצידם ולו רק כדי שזו תיתפס במצלמתו.
או למשל, כשעדרה מזהה בעת ליל את כוחות הצבא מתקרבים לכפר ואברהם נדרך ומיד מבקש לדעת היכן המצלמות, וברגע שהחיילים מזהים אותן הם מפעילים אלימות כלפי האוחזים בהן. אלו רגעים שמצטלמים היטב, כמובן, ועם זאת דווקא רגעים כאלו הם שפוגמים בערך התיעודי של החומרים.
פגם אחד שאולי חורה במיוחד מבחינת הלקות התיעודית של הסרט ופעולתו כמייצר מציאות הוא האופן שבו מוצגים החיילים האמונים על פינויים האגרסיבי של תושבי הכפרים. אותם חיילים הם חסרי שמות, חלקם עם מסכות המסתירות את פניהם – נעדרי זהות, ובמהלך הסרט הם מוצגים כניצבים אלימים, גסי רוח, אדישים וערלי לב.
"אחרי שנולדתי", אומר עדרה בסרט, "הצבא החליט לגרש אותנו", והוא מתאר גם כיצד ה"צבא לא מכיר בקיום שלנו". כאילו מדובר היה בהחלטה של כוחות הצבא, ולא הוצאה לפועל של מדיניות ממשלתית סדורה ועקבית.
אמנם יחסי הכוחות במציאות המתועדת ידועים לכל, ולא חסרים סיפורים על אלימות של חיילים כלפי אזרחים פלסטינים. אך דווקא האופן הדיכוטומי שבו מסמנת מצלמתם של היוצרים את החיילים כ"רעים" אל מול התושבים ה"טובים" פוגמת במעלותיו התיעודיות.
"איך אנחנו יכולים להישאר חברים", שואל חמדאן, אחד מתושבי הכפרים, את אברהם לקראת סוף הסרט, "כשאתה מגיע לכאן, וזה יכול להיות אח שלך או חבר שלך שהרס את הבית שלי?". זו לכאורה שאלה חסרת חשיבות של ממש כחלק מהמכלול הייצוגי הכולל של הסרט, אך היא מקפלת בתוכה ממד מהותי נוסף שיכול היה לעבות את הסרט כמסמך תיעודי רב משמעות של מציאות מורכבת.
במהלך הסרט נזכרתי למשל במוסטפה, חבר ותיק של אבי, שבחנות הנעליים שלו בעיר העתיקה בירושלים נהגנו אני ואחי בילדותנו לבלות עם משפחתו לא מעט בשבתות. אבל אז פרצה האינתיפאדה הראשונה ולאחריה הקשר בין המשפחות כבר לא החזיק מעמד.
ב-95' התגייסתי לצבא כחייל קרבי, וערב אחד כשתפסנו אני וחברי לצוות את אחד המחסומים בכניסה לירושלים, זיהה אותי מוסטפה בזמן שבדקתי את תעודות הזהות של נוסעי אחד הרכבים. אני זוכר איך באותו הרגע התמלאתי בושה וכלימה: הנה מוסטפה, שכילד נהגתי לאכול מצלחתו ארוחות צהרים בשבתות, שנדרש באותו הרגע לקבל את אישור המעבר שלי כחייל במחסום צה"לי.
הסיפור הקצר הזה רחוק שנות אור מסיפורי ההתעמרות שחווים על בשרם חדשות לבקרים תושבי מסאפר יטא מידיהם של החיילים, אך יש בו כדי ללמד מעט על המורכבות של החיים המשותפים במקום הזה. על כן, אם היו יוצרי הסרט מפנים רגע את מצלמתם אל אותם חיילים ומקדישים קצת זמן למתחולל בראשם של אלו בשעה שהם מסייעים לפינוי ולהרס בתיהן של משפחות שלמות, היה אולי הסרט נטען ברובד נוסף וחשוב של משמעות.
אותו "אילן", למשל, המוצג בסרט כמעין ממונה מטעם המדינה להוצאה לפועל של צווי ההריסה – מה עובר בראשו כשהוא חוזר אל יקיריו בסוף היום? וכיצד הוא מצליח להשכיב את ילדיו לישון במיטתם בלילה ולנסוך בהם ביטחון בידיעה כי בבוקר הוא יפקח מקרוב על הריסת בתיהן של משפחות שלמות?
ובכל זאת, על אף מגרעותיו הקולנועיות והתיעודיות, "אין ארץ אחרת" הוא עדיין סרט חשוב ולו רק בשל יכולתו לשקף את הנעשה במסאפר יטא, בדומה גם לאזורים אחרים, כעניין שבשגרה כה כאובה עד שאיננו מגיע כבר לחדשות, כפי שמתאר בכעס אברהם באחת הסצנות, ובצדק.
גם אם לא מדובר בחומר של אוסקר, הרי שכוחו הרב של הסרט טמון אולי דווקא בהיותו מסמך אנושי עוצמתי. "המקום שאתה נולדת בו – אתה לא יכול לשכוח אותו", אומר קרובו של עדרה לאברהם באחד הערבים, "ואיך הם רוצים שאנחנו נשכח את המקום שלנו?".
במובן מסוים, מקפל המשפט הזה בתוכו את המנוע שמחולל את הסרט הזה, ואולי את החיים המשותפים של כולנו בארץ הזו.