בשנים האחרונות אנו עדים להסתמכות הולת וגוברת של גורמי אכיפת החוק על טכנולוגיות שונות. אסון ה-7 באוקטובר תרם לשינוי המשוואה בנוגע לאיזון בין ביטחון הציבור לבין חירויות הפרט, ולהרחבת השימוש באמצעים טכנולוגיים מסוגים שונים, דוגמת מערכת הצילום והמעקב המשטרתית המכונה "עין הנץ".

לאחרונה הגישה האגודה לזכויות האזרח, באמצעות עו"ד גיל גן-מור ובשיתוף עם עו"ד ניצן אילני, עתירה נגד השימוש במערכת. מדובר בסיפור ארוך בעל מספר פרקים, אשר חשוב לעמוד על כל חלקיו.

הפרק הראשון כולל הפעלה ארוכת שנים של מערכת עין הנץ, אשר נפרסה בכבישים לאורכה ולרוחבה של המדינה. מערכת זו אוספת נתונים, לרבות תמונות תקריב של הנוסעים ברכב, אשר שימשו לצורכי הליכים פליליים עוד לפני שהדבר הוסדר בחקיקה.

על רקע זה הגישה האגודה לזכויות האזרח את העתירה הראשונה ביחס למערכת, ובעקבותיה קבע בית המשפט העליון כי יש יסוד לפסול את השימוש בה אם לא תקודם חקיקה שתסדיר את הפעלתה. ואכן, המדינה קידמה את תיקון מס' 40 לפקודת המשטרה, שמסדיר את הפעלתן של מערכות צילום לרבות עין הנץ. בהתאם, נמחקה העתירה בהסכמת הצדדים.

הפרק השני כולל עתירה שנייה של האגודה לזכויות האזרח, הפעם נגד תיקון 40, וזאת בטענה שהחוק שאומץ רחב מדי ומאפשר מעקב גורף אחרי אזרחים. לגישת האגודה לזכויות האזרח, הפעלת המערכת יוצרת אפקט מצנן על חופש הביטוי וההפגנה, מאחר והיא מאפשרת להפיק מודיעין שנוגע לצנעת הפרט, לרבות קשרים חברתיים, דפוסי בילוי והעדפות מיניות.

בעקבות העתירה השנייה הוחלט לאמץ תקנות שמסדירות את אופן הפעלת מערכת עין הנץ, ובית המשפט העליון החליט למחוק את העתירה ולהעניק למדינה שהות להכניס לשימוש בצורה סדורה את המערכת.

כעת אנו עומדים בפני הפרק השלישי של הסיפור, במסגרתו הגישה האגודה לזכויות האזרח עתירה נוספת לבית המשפט העליון. האגודה טוענת כי המצב החוקי עדיין מאפשר לעקוב באופן גורף אחרי אזרחים תמימים, לאגור מידע רגיש, ולאיים על חירויות יסוד. לגישת עו"ד גיל גן-מור, החוק הקיים עדיין מעניק כוח עצום למשטרה, למטרות נרחבות, וזאת ללא צורך בצו שיפוטי וללא פיקוח חיצוני של ממש.

קולמוסים נשתברו זה מכבר אודות חשיבות הזכות להפגין, כאחד מן הביטויים החזקים ביותר של חופש הביטוי. המתח בין האזרח לשלטון לא צריך להיבחן רק ביחס לאמצעי אחד, כמו מערכת עין הנץ, אלא יש להסתכל על מערכת היחסים במובן רחב. משכך, לא ניתן לנתק בין הפעלת מערכת עין הנץ לבין מקרים אחרים בהם נעשה שימוש בעייתי בטכנולוגיות בכדי לעקוב אחר אזרחים, למשל באמצעות הכלי של השב"כ במהלך משבר הקורונה, או השימוש ברוגלות.

הדבר חשוב בשביל להבין את הפגיעה האפשרית של כל אמצעי בפני עצמו, וגם את האפקט המצטבר של השימוש בהם, אשר יכול בהחלט לייצר תחושת מעקב שלטונית.

בעוד תיקון מס' 40 לפקודת המשטרה הוא מהלך חשוב, הוא לא עונה על כלל החששות המתעוררים אגב השימוש במערכת. במיוחד, התיקון לא מקדם הגנות מספקות ביחס לאבטחת וניהול מידע אישי רגיש שנאסף ונשמר במערכת, ולא כולל הגבלות מספקות על ניהול מידע והעברתו לגורמים נוספים.

רק לאחרונה פורסם כי תיעוד שנאסף מהפגנות הודלף לגורמים פוליטיים, דבר שמגביר את החשש משימוש לרעה במידע אישי רגיש.

אנו נמצאים באקלים פוליטי וביטחוני חריג, כאשר הבחירה להכניס את מערכת עין הנץ לקלחת הרותחת שהיא מציאות חיינו, עלולה להתגלות בתור מאיץ שיכול להעמיק את הקרע בין האזרח לגופי השלטון.

מכאן, בעוד יש לאפשר למשטרת ישראל גישה לכלים טכנולוגיים אשר יקדמו הגנה על חיי אדם, חשוב לוודא כי הפעלת כוח שלטוני תתבצע מכוח חקיקה סדורה, ובכפוף להליכי ביקורת ודיון ציבורי.

ד"ר טל מימרן הוא מרצה למשפט וטכנולוגיה באוניברסיטה העברית ועמית מחקר בכיר במכון תכלית