מפכ"ל המשטרה, דודי כהן, מחוץ לזירת הרצח בנתניה (צילום: גילי יערי)

מפכ"ל המשטרה, דודי כהן, מחוץ לזירת הרצח בנתניה (צילום: גילי יערי)

ילד הוא לא יותר מאשר חפץ

"אום אל-פחם: אם ל-4 נרצחה ביריות", קוראת כותרת ידיעת פלילים בת פחות מ-50 מלה [דני ברנר], המופיעה הבוקר בטור צד בעמ' 21 של "ישראל היום". מקרה פלילי אחר, אמנם מטלטל יותר, תופס את הכותרות הראשיות והעמודים הראשונים של כל העיתונים, כולל "הארץ".

"בשנים האחרונות טיפלנו בלא מעט פרשות שבהן הורים רצחו את ילדיהם, אבל מקרה כזה לא ראינו", מצוטט קצין משטרה בכיר בכפולה הפותחת של "מעריב". בעיתון זה, כמו באחרים, מוזכרות הבוקר פרשות מהשנים האחרונות: הודיה קדם, יובל וירדן פישר, נועה גולדרינג, רוז פיזם. כל אחת מהטרגדיות המשפחתיות הללו הביאה בעקבותיה עשרות, אם לא מאות, עמודי עיתונים נסערים. גם הרצח שאירע בסוף-השבוע עושה זאת.

בשערי כל העיתונים, כולל "הארץ", תצלום זהה שבו נראה האב, איתי בן-דרור, מחבק את שלושת ילדיו. בן-דרור חשוד כי במהלך סוף-השבוע רצח אותם. בעמודים הראשונים של כל העיתונים, כולל "הארץ", מופיע תצלום דומה של איש כוחות ההצלה נושא את גופת אחד הילדים, עטופה שקית לבנה.

הסיקור הבוקר מתמקד בעיקר בביקורת על רשויות הרווחה, שאיפשרו לבן-דרור לקבל לחסותו את הילדים בלא השגחה חיצונית. "והם נתנו לו לשמור על הילדים", קוראת הכותרת הצקצקנית של "מעריב". "איך נתנו לו להיות איתם", שואלת בלא סימן שאלה הכותרת ב"ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום" התגובה המובלטת ביותר מטעם אנשי הרווחה: "פעלנו כחוק". ב"ידיעות אחרונות" תגובת שירותי הרווחה נדחקת לשתי פסקאות בעמוד מודעות האבל.

ל"ישראל היום" גם הסקופ הבולט של הבוקר – ראיון עם אם הקורבנות [דני ברנר]. העיתון אינו מפיק את המירב מההישג העיתונאי. ציטוט מפיה ("הוא רק מתחזה לחולה נפש") מופיע ככותרת גג לראשית, לא ככותרת ראשית ("אבא רצח את 3 ילדיו"). זהו גם העיתון היחיד שבו מתפרסם תצלום של פני האם, אם כי במקרה זה לא נראה שמדובר בבלעדיות, אלא בהחלטה מערכתית. ב"ידיעות אחרונות" מדווח [דוד רגב וראובן וייס] כי ידועים להם שמות הרופאים שנתנו חוות דעת שלפיהן האב כשיר לבילוי נטול השגחה עם ילדיו, אך "[הרופאים] ומשרד הבריאות נמנעו אתמול מלהגיב לנושא מפאת חיסיון רפואי והחקירה המשטרתית – ולכן אנו נמנעים מלפרסם אותם".

לא מיותר לציין כי התיאורים בידיעות העיתונאיות מבקשים לזעזע את הקוראים. מפורט בהן אופן ביצוע הרצח והמראות שנגלו לחובשים ולשוטרים שהגיעו לזירה. ב"מעריב" מלווה הידיעה המרכזית באיור מוער של זירת הרצח. ועוד בעיתון זה: יעל פז-מלמד עושה שימוש בלשון היפותטית כדי לתאר את רגעי הרצח מנקודת מבטן של הקורבנות.

לעומת זאת, יש גם מי שכותב דברי טעם. ב"ישראל היום"  מתפרסם מאמר מאת יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה הלאומית לשלום הילד. "כל עוד תשרור אצלנו הגישה שילד הוא לא יותר מאשר חפץ, רכושו של ההורה, נמשיך להיתקל במקרי הרצח המתועבים האלו מדי שנה", הוא כותב.

ב"ידיעות אחרונות", העיתון שעורכו הודה בעבר בהגזמה בסיקור פרשה פלילית אחרת, משתלט הסיקור על כל התוכן החדשותי מתחילת העיתון ועד עמ' 9, כולל (מתוך 28). ב"ישראל היום" מסתפקים בעמודים 2–7. ב"מעריב" מתעלים על המתחרים ומסיימים את הסיקור רק בכפולה המרכזית, עמודים 10-11 (מתוך 20). ב"הארץ" הכפולה הפותחת כולה מוקדשת למקרה.

"הארץ" הוזכר לעיל באופן מיוחד כשותף בסיקור המובלט של הרצח במשפחת בן-דרור משום שההחלטה על כך אינה מובנת מאליה. להבדיל מהטבלואידים, עיתוני ההמון, שבאופן מסורתי "נענים לדרישת הקהל" ומתפלשים בדם, עיתון דוגמת "הארץ", המכוון לאליטה, מגביל בדרך כלל את העיסוק בפלילים לידיעות מצומצמות בעמודים פנימיים. לא הפעם. אמנם זהו העיתון היחיד שבו מודגשת העובדה שבן-דרור חשוד ברצח, אך זהו לאו דווקא השריד הראוי ביותר לשימור במסורת העיתונאית של "הארץ" בכל הקשור לסיקור מקרי פלילים.

לחופש נולדו

מודעה התופסת הבוקר עמוד שלם בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות" מוקדשת לקמפיין עצמי חדש של העיתון [גליקמן-נטלר-סמסונוב]. "החופש לחשוב", נכתב באותיות לבנות ועגלגלות על רקע כחול. מתחת מופיע תצלום של גליון עיתון "ידיעות אחרונות" והכיתוב: "רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמינה". בגליון יום שישי האחרון התפרסמה גרסה מעט שונה של המודעה, בנוסח: "החופש לקרוא – רק עיתונות חופשית היא עיתונות אמיתית".

נראה כי הקמפיין הוא חלק מהיערכות העיתון מול יריבו העיקרי, "ישראל היום", שנתפס, ובצדק, כמוטה לטובת ראש הממשלה. העיתון המתחרה כבול לתכתיבי לשכת נתניהו, רומזות לנו המודעות של "ידיעות אחרונות", ועל כן אינו יכול להעניק לקוראיו תמונה אמינה (או אמיתית) של המציאות. "ידיעות אחרונות", לעומת זאת, ובכן – זה כבר סיפור אחר.

יותר מכל עיתון אחר בישראל, שמו של "ידיעות אחרונות" יצא לשמצה בשנים האחרונות כעיתון שהפרסומים בו מוגבלים ומובלים על-ידי האינטרסים המסחריים והחברתיים של הבעלים, ארנון (נוני) מוזס. שאלו את מרדכי גילת, גידי וייץ וניר בכר, שטענו כי תחקירים מרכזיים בוטלו, עוכבו והוצנעו כתוצאה מהוראת מוזס. בדקו את הסיקור שניתן בעיתון למשפט חיים רמון. עיינו בפער הניכר בין הפרסומים בעיתון על החלטת היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז שלא להגיש כתב אישום נגד אריאל שרון בפרשת האי היווני (מוסף מיוחד בן 16 עמודים צורף לעיתון והכיל את חוות הדעת המלאה של מזוז) ובין הפרסום על החלטת מזוז להגיש כתב אישום נגד אהוד אולמרט (הפניה קטנה בשער וידיעה בעמ' 8). זכרו את הנקמנויות נגד מי שהעז לצאת נגד העיתון וראשיו. חשבו על המאמצים הניכרים שעושה העיתון כדי לקדם, או למנוע פגיעה, בעסקי הקבוצה.

"ישראל היום" ראוי לביקורת על ההטיה לטובת ראש הממשלה, כמובן, אך אין בכך כדי להצדיק את התעוזה של "ידיעות אחרונות" להציג את עצמו כדוגמה ומופת לעיתונות חופשית ונטולת פניות. העמדה של קברניטי של "ידיעות אחרונות" הופכת אבסורדית עוד יותר כאשר בוחנים את התצלום שממוקם בלב המודעות, כעדות לטענתם. בשתי המודעות, גליון העיתון שנועד לשמש דוגמה לחופש העיתונאי שממנו נהנים עיתונאי "ידיעות אחרונות" וקוראיו הוא הגיליון מיום רביעי, ה-5.5.10, שכותרתו הראשית קראה "העבר השחור של גולדסטון". הכותרת קידמה כתבה שהתפרסמה יומיים לאחר מכן במוסף "7 ימים", ועסקה בשופט הדרום-אפריקאי ריצ'רד גולדסטון ובכמה מקרים שבהם דן למוות שחורים בהיותו חלק ממערכת המשפט של שלטון האפרטהייד.

נזכיר כי הכתבה שבה מתגאה "ידיעות אחרונות", הכתבה שהוא בוחר להציג כשיא שלו בעיתונות חופשית, אמינה ואמיתית, היתה התקפה אישית על מוסריותו ומהימנותו של השופט שעמד בראש ועדת בדיקה שכתבה דו"ח שביקר בחריפות את התנהלות כוחות צה"ל במהלך מבצע "עופרת יצוקה". הכתבה לא חשפה כשלים או טעויות בדו"ח, היא לא עסקה כלל במסקנות ועדת גודלסטון. הכתבה עסקה אך ורק באיש שעמד בראשה, בניסיון לקעקע את הלגיטימיות של הדו"ח שהגיש.

במקום להעניק לקוראיו את "החופש לחשוב" על מה שנכתב בדו"ח גולדסטון, במקום לעזור להם להתמודד עם הטענות שעלו מהדו"ח על-ידי הפרכת השקריות שבהן וקריאה להפקת לקחים בעקבות האמיתיות שבהן – הכתבה הזו הגבילה את חופש המחשבה של הקוראים. היא היתה דוגמה בולטת לעיתונות-מטעם (מדינת ישראל), עוד לבנה בחומת ההסתגרות  הקורבנית הצדקנית, שמאשימה את כולם פרט למנהיגי המדינה והאזרחים שבחרו בהם.

"אינני יכול להיות בטוח אם הבושה שלהלן היא הגדולה ביותר מאז ומעולם, או רק הגדולה ביותר בתולדות 'ידיעות אחרונות', או רק הגדולה ביותר בחודש מאי 2010. אבל מקום כבוד שמור לה בפנתיאון הבושה", כתב על הכתבה יואב קרני, מעט לאחר שיצאה לאור. כעת מצטרפת לפנתיאון הבושה ההחלטה להתגאות באותה כתבה.

תצלום היום

בכפולה המרכזית של "ידיעות אחרונות" תצלום מעולה של גדי קבלו, שלכד את הרגע שבו שב חייל הסיירת נדב הימן לביתו שבכוכב-מיכאל. החייל, מדיו רטובים מזיעה, מביט היישר למצלמה במבט המום ומאיים. אביו, גבו למצלמה, מניח יד על כתפו.

לכל החיים

יהודה שרוני מדווח במוסף "עסקים" של "מעריב" כי עופר טרמצ'י, מנכ"ל חברת הכשרת-היישוב ביטוח, עתיד להתמנות לדירקטור בחברה-לישראל בראשות עידן עופר. "כהונת מנכ"ל חברת ביטוח כדירקטור בחברה ציבורית אחרת היא בהחלט יוצאת דופן", מציין שרוני.

כותרת הידיעה מבליטה בעייתיות נוספת במינוי: טרמצ'י כיהן כמנהל יחידת ההפרטה ברשות החברות הממשלתיות בשנים 1999–2004. בשנה האחרונה לכהונתו השלים את מכירת חלקה של המדינה בחברת הספנות צים לחברה-לישראל שבבעלות האחים עופר. אחת הטענות המרכזיות בסרט "שיטת השקשוקה", של אילן עבודי ומיקי רוזנטל, היתה כי פקידי ציבור בכירים שפעלו לטובת משפחת עופר מצאו את עצמם כעבור זמן מועסקים בחברות הפרטיות של המשפחה.

ידיעה דומה מופיעה בתחתית עמ' 32 של "כלכליסט" [סיון איזסקו]. ב"דה-מרקר" מדווח מיכאל רוכוורגר על המינוי, בלי לציין את חלקו של טרמצ'י בעסקת צים.

בתגובה לידיעה מסרו ל"מעריב" אנשים המוצגים כ"מקורבים לחברה-לישראל" כך: "הדרישה לפסול פקידי ציבור מעיסוק בשוק הפיננסי לכל חייהם היא מוגזמת ונקמנית. החברה-לישראל מכבדת את חוק הצינון, אבל מדגישה כי מאז שטרמצ'י עסק בענייני צים עברו שש שנים. פקידי ציבור אינם צריכים להיענש לצמיתות, וכך גם חברות המכבדות את החוק".

עיתונות השוואתית

"ישראל היום" הוא העיתון היחיד המדווח הבוקר על ירי רקטות שבוצע במהלך סוף-השבוע מרצועת עזה לעבר ישראל. בין היתר מדווח גדי גולן כי אחת הרקטות היתה בקוטר 115 מ"מ, ועל כן ההערכה היא כי לא יוצרה ברצועה, אלא הוברחה ממצרים.

"ידיעות אחרונות" הוא היחיד שלא מדווח הבוקר על הטענות של חיים פרלמן, החשוד ברצח ערבים, כי השב"כ מענה אותו בחקירתו.

הפתעה לקוראי "ידיעות אחרונות"

בעמ' 23 של "ידיעות אחרונות", לצד מודעות האבל, מתפרסמת ידיעת תצלום תחת הכותרת "הפתעה לשחקני הסרט 'פלייאוף'". הטקסט נטול קרדיט, אך הצילום, כך מצוין, בוצע על-ידי גיא מרון. בתצלום נראים כוכבי עבר של קבוצת מכבי תל-אביב בכדורסל, ש"הפתיעו אתמול את שחקני הסרט 'פלייאוף', המצולם בגרמניה, כשהגיעו לבקרם על סט הצילומים בעיר ויסבאדן הסמוכה לפרנקפורט". עוד יכול הקורא ללמוד מכיתוב התצלום כי תסריט הסרט נכתב על-ידי גדעון מרון ודוד אקרמן. לא מצוין אם מדובר בגדעון מרון המועסק זה שנים ככתב ב"ידיעות אחרונות".

ענייני תקשורת

אופיר בר-זהר ואמיר טייג כותבים ב"דה-מרקר" על המאבקים שמנהל ארנון (נוני) מוזס באבי ניר ובשידורי קשת, וזאת לקראת ההכרעה על גורל ערוץ ביפ. בין היתר צופים השניים כי בקרוב נחזה כולנו בקמפיין מטעם קשת שבו תשתמש הזכיינית "בכוחה השיווקי העצום כדי לשכנע את כולם בחשיבות הערוץ. כל האמצעים יהיו כשרים – ידיעות וראיונות בעיתונות ואינסוף פרומואים בערוצים 2, 24 וכמובן ביפ לשלל ספיישלים בערוץ".