מהי אותה תמונה אחת ויחידה שתיזכר מאירועי השביעי באוקטובר ומחודשי המלחמה שלאחריו? אין אחת, יש הרבה. ואולם, מבין שלל התמונות שיזכרו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, ודאי תקבל תמונתו של חיים צח, צלם לשכת העיתונות הממשלתית שהצליח לתעד את רגע המפגש המרגש בין אלי שרעבי החטוף ששב מן השבי לאחיו שרון ואחותו הילה, מקום של כבוד.

כיצד ניתן לתאר במילים את תמונת המפגש העוצמתית? אילו שמות תואר קיימים בשפה – בכל שפה – כך שניתן יהיה בעזרתם לאחוז ולו במעט במה שתופסת העין בתמונה המרגשת הזו? יש דבר מה בתמונה שהוא אך ורק תמונה כתב רולאן בארת', הסמיוטיקן והבלשן המפורסם, ובתמונתו זו של צח משתקפת הבחנה זו ביתר שאת.

ובכל זאת, בהיעדר אפשרויות אחרות ניאלץ (שוב) להסתפק במילה הכתובה, מצמצמת ככל שתהא: במרכז התמונה נמצא אלי שרעבי כשהוא ניבט אל המתבונן מאחור ולגופו מעיל שחור שנועד לחמם את גופו השדוף לאחר שהורעב במשך 491 ימים בשבי החמאס. ביד ימינו חובק אלי את הילה, אחותו הצעירה, המתרפקת עליו בשתי ידיים. בידו השמאלית הוא אוחז את שרון, אחיו הצעיר, וזה תופס ביד ימינו את מעילו של אלי ומקרב אותו אליו. לראשו של שרון טלית, משקפי הראייה שלו מונחים על מצחו, עיניו עצומות ופניו כואבים את רגע המפגש המטלטל.

הנה לפנינו סגירת מעגל כפולה: שני אחים ואחות מממשים בחיבוקם המשולש את העיגול המקיים את קשר הדם המשפחתי החזק ביניהם, שגם אותו, בדומה לתמונות מסוימות, לא צריך – וגם לא ניתן – להסביר במילים. וזהו גם רגע האיחוד של שרון והילה עם אחיהם שזה עתה שב אליהם מין המתים.

יתרה מזו, בראיונות אתו ידע שרון שרעבי לספר גם כי בחירתו לקחת חלק כה פעיל בחזית המאבק להשבת החטופים ארצה נבעה בעיקר מרצונו לאפשר לאמו לחבק שוב את בנה שנחטף ועודנו בחיים. גם לאיחוד הזה ייחלו האחים.

ואולם, המעגלים שישנם, שהתעצבו מחדש, כפי שעולה מתמונת המפגש המרגשת, מחדדים גם את המעגלים שאינם עוד: האחים והאחיות למשפחת שרעבי יאלצו מעתה לשמר את המרקם המשפחתי החזק שלהם עם היעדרו של יוסי, אחיהם האהוב שנהרג בשבי חמאס מקריסת המבנה שבו שהה כתוצאה מתקיפת מטוסי חיל האוויר. ועל אלי נכפה כעת ללמוד כיצד להתהלך בעולם הזה מחדש בלי אשתו האהובה, ליאן, ובנותיהם, נויה ויהל, שנרצחו בביתן שבקיבוץ בארי.

אלי (במרכז), שרון והילה שרעבי, עם שובו של אלי משבי חמאס, 8.2.25 (צילום: חיים צח, לע"מ)

אלי (במרכז), שרון והילה שרעבי, עם שובו של אלי משבי חמאס, 8.2.25 (צילום: חיים צח, לע"מ)

גם לצבעים ולתאורה אפשר לייחס כאן משמעות עמוקה יותר. שכן אלי ומעילו השחור מסמנים לנו את זה ששב כעת מהמחשכים, שהוחזק באכזריות במנהרה במשך כל תקופת השבי ולא ראה את אור השמש. ובניגוד לאלו, טליתו הלבנה של שרון העוטפת את ראשו בעת שהוא עוטף את אחיו. וכמו במעשה פלאים נופל האור על הטלית ועל ראשו של אלי כאילו הייתה זו ידה המלטפת של ההשגחה העליונה.

אך יש בצילום הנדון גם דבר מה נוסף: החיבוק העוצמתי בין השלושה מזכיר לי חיבוק אחר, מזמן אחר, ובהקשר אחר. נאן גולדין, צלמת אמריקאית מפורסמת שהחלה את הקריירה שלה אי שם בשנות ה-70, נהגה למקד את מצלמתה במערכות היחסים של חבריה ומאהביה בניסיון לתפוס מבעד לעדשה את טבעה החמקמק של אינטימיות.

אחת מתמונותיה המפורסמות יותר של גולדין, "החיבוק", היא תמונה עוצמתית ומטרידה כאחד בה אוחזים שניים חסרי פנים (חברים ותיקים? אולי זוג אוהבים? לא ידוע) האחד בשנייה. יש שם חיבוק בתמונתה של גולדין, בוודאי. אך משהו בתמונתה המפורסמת משדר כוחנות רבה, קרירות אפילו, העומדות אולי בניגוד מוחלט לאינטימיות הנקשרת לשם שנתנה גולדין לתמונה.

ואם בתמונה של צח ובה מפגשם המרגש של שרון והילה שרעבי עם אחיהם השב ממלא האור הלבן תפקיד של קדושה, הרי שבצילום של גולדין מאיים הצל הכבד משמאל לתמונה שמייצר החיבוק לבלוע את הזוג אל תוך השחור הגדול.

זאת ועוד, בשני הצילומים חושפת המצלמה גם את יכולותיה המציצניות: בתמונה של גולדין היא מתגנבת מאחור, לוכדת בחשאי רגע אינטימי בין השניים. לעומת זאת בתמונתו של צח מצליחה המצלמה "לתפוס" את הרגע האינטימי במלוא תפארתו אל מול מבטם של שרון ואחותו הצעירה.

את מבוכתו של שרון מתיעוד הרגע הפרטי ניתן לראות בבירור בסרטון הווידאו של המפגש המיוחד, שם הוא נראה כשהוא זורק מבט מבויש לשבריר שנייה אל עבר המצלמות, כמו יודע שהרגע הזה יתועד ויהפוך עד מהרה לציבורי. ואולם, כשהוא אוחז באחיו לראשונה אין עוד דבר חשוב בעולם מלבד חיבוקם בצורתו הטבעית, המזוקקת. אין עוד דבר בעולם.

"החיבוק", נאן גולדין, 1980

"החיבוק", נאן גולדין, 1980

גולדין, צלמת יהודייה בשנות ה-70 לחייה, היא אמנית משפיעה ומוכרת. צילום "החיבוק" המפורסם שלה הוא חלק מפרויקט תיעודי רחב היקף בשם "הבלדה על תלות מינית" (The Ballad of Sexual Dependency), המכיל כ-700 צילומים שבהם תיעדה את בני משפחתה וחבריה הקרובים מסוף שנות ה-70 ועד לאמצע שנות ה-80.

במידה רבה, נהגה גולדין למקד את עדשת מצלמתה בצדדים הפחות יפים של החיים – במכורים לסמים, באלימות במשפחה (אף באלימות שחוותה היא עצמה מבן זוגה), בקהילות הדראג המודרות ובחיי השוליים, והיא תיעדה גם את רבים מחבריה החולים שמתו כתוצאה ממגפת האיידס. לימים תספר שלא שיערה בדעתה כי כל שיישאר מרבים ממושאי הצילום שלה שחלו ומתו בשנים שעבדה על פרויקט ה"בלדה" הוא התמונות שצילמה.

ובין החיבוק של גולדין - הנחשבת לאחת המבקרות הגדולות של ישראל תוך שהיא מטילה חרם עצמאי על המדינה כבר שנים רבות, שחתמה גם על מכתב אמנים מפורסם ובו התעלמות מוחלטת מטבח ה7 באוקטובר - וחבריה שנותרו רק בצילומיה, לבין החיבוק של אלי שרעבי, ששב זה עתה משבי החמאס, עם אחיו ואחותו, ישנם רבים מדי במלחמה הארורה הזו שרק כמהים לחבק את יקיריהם, ועוד רבים אחרים שלא יזכו כבר לחיבוק לעולם.