הרשתות החברתיות הן הזירה המרכזית כיום בעיצוב דעת הקהל. אך במקום עיתונאים המחויבים ונמדדים לפי סטנדרטים מקצועים ואתיים, את הנרטיב התקשורתי מובילים ערוצי "עדכונים בזמן אמת" ומשפיענים ברשתות, שלעיתים קרובות מפיצים שמועות או תוכן מטעם.

"משפיעני החדשות" החדשים (newsfluencers) מערערים את יסודות השיח הציבורי, מחלישים את העיתונות ומקלים על הפצת דיסאינפורמציה, זאת כאשר הם מפרסמים שמועות ועדכונים, ללא מחויבות לאימות ולבדיקת עובדות, תוך מתן עדיפות למהירות וסנסציה על פני דיוק או אפילו אמיתות הדברים.

בשונה מעיתונאים, המשפיענים פועלים אך ורק לפי כללי המשחק של האלגוריתמים והרשתות החברתיות. בעוד שמוסדות תקשורת ועיתונות מחויבים לכללים אתיים ולמנגנוני בקרה מערכתיים, למשפיענים אין מגבלות על הפצת תוכן דרמטי, קליקבייטי, ולעיתים אף מניפולטיבי - בדרך זו, הם מצליחים להגיע לקהלים צעירים ולעורר מעורבות רגשית ואישית עם החדשות.

הציבור, מצידו, עבר לצרוך חדשות ברשתות החברתיות דרך עמודים וחשבונות שמציגים עצמם כמקורות מידע ולעתים אף מתחזים לגופי חדשות. גם  הפוליטיקאים התרגלו לשדר מסרים ישירים לציבור ברשתות החברתיות ואף להשתמש בחשבונות מזויפים ליצירת מצג שווא של אהדה ציבורית.

השימוש של פוליטיקאים ברשתות החברתיות אינו תופעה חדשה ונדמה כי כיום זו הדרך המועדפת עליהם לפנות לציבור מבלי שייאלצו להתמודד עם ביקורת או להשיב על שאלות קשות של עיתונאים. החיבור ביניהם לבין משפיעני החדשות ככלי עוקף לתקשורת הממוסדת ולמנגנוני האכיפה של הפלטפורמות, הוא מתבקש כשם שהוא מסוכן.

תחקיר שפרסם מיכאל האוזר טוב ב"הארץ" חשף קשרים עסקיים בין משרדי ממשלה לבין עמודי תוכן מסחריים בעלי מאות אלפי עוקבים ברשתות חברתיות כמו "ישראל בידור" ו"פוש", שעל פי התחקיר, העניקו לשרים סיקור וחשיפה חיובית בפני קהל של מאות אלפי עוקבים.

פוליטיקאים תמיד חיפשו, מצאו וסללו דרכים לגרוף אהדה ציבורית ולעצב את הנרטיב והסנטימנט הציבורי, לעיתים אף ללא תלות בעיתונאים שמסקרים אותם. בשנים האחרונות אנו עדים לעליית מדרגה בתחכום המפוקפק של השיטות בהן הם נוקטים, תוך ניצול של הרשתות החברתיות ועקיפת התקשורת הביקורתית.

שיטות אלו מהוות חלק ממגמה מסוכנת שמובילה הממשלה הנוכחית להחלשה וערעור הלגיטימיות של התקשורת המסורתית והחופשית באמצעות מנופי לחץ כלכליים וחקיקתיים, כמו הצעות החוק לפגיעה בתאגיד השידור הציבורי ולפוליטיזיציה של הרגולציה על התקשורת ושוק הפרסום, או החלטת הממשלה להפסיק התקשרויות עם עיתון "הארץ".

לא רק גורמים פוליטיים מקומיים זיהו את הפוטנציאל הגלום בהם והחלו להשתמש בהם באופן אקטיבי אלא גם רשתות השפעה זרות. לאחרונה פורסם כי מבצע השפעה איראני רכש מודעות בערוץ הטלגרם של דניאל עמרם וניסה לגייס משפיענים ודמויות בולטות ומשפיעות כדי שיפרסמו כרזות ברשתות החברתיות.

מעבר לסכנה לשיח הדמוקרטי, העובדה שפוליטיקאים עושים שימוש בעמודי עדכונים וחדשות כדי לקדם את עצמם ללא גילוי נאות היא חמורה. פרסום סמוי, מהווה עבירה על חוקי הגנת הצרכן שאמורים לאסור על הצגת תוכן ממומן תוך הטעיה מכוונת וסמויה של צרכני המידע. בתקופות בחירות (ונראה שהמציאות בישראל היא קמפיין תמידי), תעמולה אנונימית היא עבירה על החוק. רשויות האכיפה צריכות להתמודד עם הפרות חוק שמתרחשות בזירה הדיגיטלית ולא להשאיר את הרשתות החברתיות כזירה פרוצה וחסרת פיקוח.

הניסיון לערער את מעמדה של התקשורת החופשית ולהחליפה בסביבה פרוצה של מידע בלתי מבוקר, שבה פוליטיקאים ובעלי אינטרסים משתמשים בערוצי תוכן מסחריים כדי לעצב את התודעה הציבורית, מהווה סכנה ממשית לדמוקרטיה ולחברה כולה. האינטרס הציבורי מחייב גיבוש תמונת מציאות אמינה ומושכלת המבוססת על עובדות. תמרון דעת הקהל באמצעות מידע שמקורו אינו ברור שם את האינטרסים הפוליטיים הצרים והציניים לפני טובת הציבור, ופוגע ביציבותו של המרחב הדמוקרטי.

ניצן יסעור הוא רכז תחום דיסאינפורמציה באיגוד האינטרנט הישראלי