ביום שישי האחרון (20.12) התפרסם במדור הדעות של ה"וול סטריט ג'ורנל" ראיון ראוי לציון: לא משום שהמרואיין, ראש ממשלה של מדינה במזרח-התיכון, מסרב להתראיין בכלי התקשורת בארצו. זו כבר עובדה ותיקה ומוכרת. גם לא משום שהיה מדובר ב"ראיון" בשם בלבד. ה"מראיין" לא הקשה על ה"מרואיין" אלא הניח לו לשטוח את משנתו מבלי לאתגר אותו או לעצור אותו כל אימת ששלף שקר או הטעייה.
הראיון, עם רה"מ בנימין נתניהו, ראוי לציון משום שהוא כולל מספר מוטיבים חדשים בנרטיב המתפתח של נתניהו מאז אסון ה-7.10, ומעיד על הסיפור שכנראה ישמש אותו במערכת הבחירות הבאה, הראשונה מאז המחדל החמור בתולדות מדינת ישראל. ליטוש אשליית "הניצחון המוחלט" והבריחה המוחלטת מאחריות. מבחינה זו, דפי ה"וול-סטריט-ג'ורנל" היו משטח אימונים לניסוי הספינים החדשים.
הראיון שחיבר אליוט קאופמן התפרסם במדור הדעות של העיתון הכלכלי החשוב, אקס-טריטוריה המופקעת לטובת האינטרסים השונים של המו"ל, רופרט מרדוק, ולא זכה אפילו להפנייה משער העיתון. בהתאם לאופי האכסניה, ה"ראיון" הוא מעין טור דעה מורחב שנתניהו מעביר לקוראים באמצעות ה"מראיין", תחת הכותרת החד-משמעית: "בנימין נתניהו: מאחורי הקלעים של הניצחון הישראלי".
מפגן החנופה מתחיל כבר מהמשפט הראשון: "הוא צריך להעיד שש שעות ביום, שלושה ימים בשבוע, במשפטו. התובעים טוענים שהוא שוחד בסיקור חדשותי חיובי, תיאוריה חדשה, ומשתמשים בסוג של עבירות מעורפלות של הפרת אמונים ומרמה, שבתי המשפט הפדרליים בארה"ב אינם מאפשרים יותר להשתמש בהן", פותח קאופמן.
קאופמן מציין כי הטקסט כולו הוא תשובה לשאלה שהציב נתניהו עצמו: "כיצד זה קרה". כלומר, איך מהאפלה של ה-7 באוקטובר 2023 ישראל יצאה מנצחת, מוטטה את חמאס, החיזבאללה, משטר אסד והנחיתה מכה חזקה על איראן. ממילא, שאלה מתבקשת היא כיצד זה קרה שמראיין נותן למרואיין להכתיב את השאלה המרכזית בראיון.
קאופמן כמובן אינו מתעכב על שאלות בנוגע למעשי השחיתות עליהם עומד נתניהו לדין, המככבים בסרט דוקומנטרי המתקרב למועמדות לאוסקר; על אחריותו להפיכה המשטרית ומחדל ה-7.10 או אפילו מדוע לא פעל למיטוט שלטון חמאס ברצועה במהלך 15 שנות שלטונו.
אגדה חדשה
אולם כאמור, הדבר המעניין בראיון הוא הנרטיב שנתניהו בונה באמצעות כתב ה"וול סטריט ג'ורנל". האגדה החדשה שרוקם נתניהו היא כי סיפור השנה האחרונה אינו סיפור המחדל החמור אלא סיפור הניצחון המוחלט. נתניהו משתמש לשם כך בציטוט מתוך שיחה שערך ב-9 באוקטובר עם ראשי רשויות בנגב ("אני מבקש מכם לעמוד איתן כי אנחנו הולכים לשנות את המזרח התיכון"), ומלביש עליו את הנרטיב לפיו פעל לפי תוכנית-על מחושבת מראש למיטוט חמאס, חיזבאללה, אסד ושינוי פני המזרח התיכון כולו כבר מיומה השלישי של המלחמה.
בדיקה של הצהרות נתניהו מאותם ימים מעלה כי האמת רחוקה מאוד מהנרטיב שהוא מנסה לקדם כעת. למעשה, בימים הראשונים למלחמה (עליה הכריז כבר ב-7 באוקטובר), נתניהו היה שרוי בהלם ולא הצליח להתכנס אפילו להגדרה מדויקת של מטרות המלחמה. לא רק שלא הבטיח לציבור הישראלי את שינוי המזרח התיכון, הוא אפילו לא העז להבטיח את חיסול חמאס (אמירה שהגיעה רק ב-13 באוקטובר).
רק ארבעה חודשים אחרי היציאה למלחמה, ב-2 בפברואר 2024, ניתן למצוא בהצהרותיו אמירה ראשונה כלשהי הנוגעת לשינוי המזרח התיכון, וגם היא רחוקה מאוד מהנרטיב הנוכחי: "חיסול החמאס יקרין על כל המזרח התיכון ויאפשר לנו להרחיב את מעגל השלום עם שכנינו".
מנכס הצלחות ומגלגל אחריות
המלחמה היתה רצופה מבצעים מזהירים, אולם נתניהו כמובן לא לקח חלק באף אחד מהם. אחריותו היא מיניסטריאלית, על ההחלטות הגדולות של המלחמה - כמו גם על ההחלטות שכפו אותה על ישראל. בחזית זו, חזית האחריות, נתניהו משכלל כל העת את הלוליינות הכפולה של התחמקות מכל אחריות לכישלונות, ונטילת קרדיט על כל ההצלחות.
כך ב"ראיון" נתניהו מנכס לעצמו את ההחלטה על הרחבת המלחמה ברצועה, וכיבוש רפיח וציר פילדלפי. קאופמן כמובן לא מציב בפניו את עדויותיהם של חברים לשעבר בקבינט הביטחוני, כמו השרים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט, שתיארו כיצד נתניהו הוא מי שהתנגד לכניסה קרקעית לרצועה ואחר כך להרחבת הלחימה שם, וכיצד נאלצו להיאבק מולו לשם כך.
ב"ראיון" מנסה נתניהו להעלים את הכשלונות - מהמחדל ועד למחיר הכבד של המלחמה - ולהעצים את ההצלחות. ה"מראיין" משתף פעולה. כשנתניהו מתרברב במלחמת המנהרות חסרת התקדים שניהל צה"ל, קאופמן לא מזכיר תקדימים היסטוריים (ממלחמת ויאטנם למשל, אותה הוא ודאי מכיר), ולא שואל כיצד התאפשר לחמאס לבנות מערכת מנהרות כזו תחת אפו של ראש הממשלה, שדאג לממן את חמאס לאורך השנים כדי למנוע תהליך שלום.
קאופמן גם לא מאתגר את הקביעה המופרכת של נתניהו לפיה "המלחמה הזו התחילה גרוע יותר ממלחמת יום הכיפורים ב-1973, ובאין אזהרה מוקדמת". בפועל, ראשי מערכת הביטחון הזהירו והתריעו כי ההפיכה המשטרית מחלישה את הצבא והחברה ומפתה את אויבי ישראל לתקוף. וכמובן, במלחמת יום כיפור התמודדה ישראל מול שני הצבאות החזקים באיזור באותה תקופה, של מצרים וסוריה, שזכו לתגבור ממדינות נוספות.