קאלין ג'ורג'סקו, איש הימין הקיצוני, הפתיע וניצח בסיבוב הבחירות הראשון לנשיאות ברומניה שנערך ב-24 בנובמבר. הוא מוכר כמעריץ של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין וגם של לאומנים אנטישמיים שהיו אחראים לרצח המוני יהודים ואחרים ברומניה, במחצית הראשונה של המאה ה-20.
למרות שהיה אמור להיערך ברומניה סבב בחירות שני ב-8 בדצמבר וגם הועלו חשדות שניצחון ג'ורג'סקו נבע מהתערבות של רוסיה, עמיחי שיקלי, שר התפוצות והמאבק באנטישמיות ומי שנראה כאחראי בממשלה על תיק הקשר עם הימין הקיצוני העולמי, מיהר "להסתער" ולשוחח עם ג'ורג'סקו.
על פי הדיווחים מהשיחה, ג'ורג'סקו הצהיר שיזמין את ראש הממשלה נתניהו לביקור בבוקרשט כבר ב"יום השני לתפקידו", על אף צו המעצר שהוצא לנתניהו ב-ICC, והוסיף שיאבק באנטישמיות ויפעל להעברת שגרירות רומניה לירושלים. בעקבות השיחה שגריר רומניה בישראל, ראדו יואניד, אמר ל"הארץ" כי התערבותו של השר שיקלי בבחירות "מסכנת את הידידות הקרובה בין רומניה וישראל".
באופן מביך לישראל, אכן בית המשפט החוקתי ברומניה פסל את תוצאות הסבב הראשון בבחירות לנשיאות מחשש למעורבות רוסית.
בכל פעם שראש הממשלה נתניהו או מי מטעמו יוצרים ברית עם מפלגה או מנהיג מהימין הקיצוני ברחבי העולם, ניתן להגיב אוטומטית כי "מצא מין את מינו", או שהם מוכרים את ערכיה ותדמיתה של מדינת ישראל תמורת נזיד עדשים שנשלם עליו בעתיד ביוקר.
רה"מ בנימין נתניהו (משמאל) ושר התפוצות עמיחי שיקלי, כנסת ישראל, 26.6.24 (צילום: יונתן זינדל)
אך ראש הממשלה נתניהו לא המציא דבר. מאז הקמתה של מדינת ישראל, זו לא בחלה בקשרים עם דיקטטורים, מהימין הקיצוני ועד לקומוניסטים, אף אם היה להם רקע אנטישמי. האידיאולוגיה של הדיקטטור אינה חשובה, אלא רק הנכונות של אותם משטרים לקיים יחסים עם מדינת ישראל. רצוי במיוחד שהיחסים יבואו לידי ביטוי בתמיכה בישראל בפורומים בינלאומיים.
דוגמה אחת מרבות, היו היחסים עם הדיקטטור של הרפובליקה הדומיניקנית, הגנרל רפאל טרוחיו, אשר מתועדים במסמכים ומברקים בארכיון המדינה בירושלים ונפתחו לציבור בשנתיים האחרונות.
בישיבת ממשלה שנערכה ביום 14.3.1965, כארבע שנים לאחר שהמחתרת התנקשה בחייו של הגנרל טרוחיו, שר החוץ אבא אבן סיפר על ביקורו במדינה, "המדינה הזאת כולה אחוזה בחלום בלהות של זכר הרודנות. הייתה בה רודנות שנמשכה 30 שנה ומעלה של טרוחיו שהגיעה בשנים האחרונות לגיהינום של דיכוי. אומדים את קורבנותיו ב-15,000 איש שנהרגו".
לשאלת חברי הממשלה, השר אבן הודה שהיו לישראל יחסים הדוקים עם משטר טרוחיו והסביר ש"יש לנו בעיה מצפונית לגבי אותו רודן", כי זו "מדינה המתפארת בכך שיש לה רקורד של מאה אחוז עם ישראל: בשנת 1947 [תוכנית החלוקה], בשנת 1949 [חברות ישראל באו"ם], ואפילו במבצע סיני".
השר אבן הסביר כי עוד קודם לכן, בשנת 1938, הגנרל טרוחיו "הגיע לוועידת אוויאן... הוא הציע מיד 100,000 ויזות ליהודים לרפובליקה הדומיניקנית... אלפי יהודים ניצלו מגיהינום זה הודות לוויזות האלה".
שגריר הרפובליקה הדומיניקנית בישראל פדרו טרונקוסו סאנצ'ז (מרכז) עוזב את בית הנשיא לאחר הצגת כתב האמנה שלו, ירושלים, 13.3.1957 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
בסקירה שהכין משרד החוץ ביוני 1955, נכתב ש"היחסים בין ישראל לבין הרפובליקה הדומיניקנית הם הדוקים באופן מיוחד [...] ישראל נהנית מתמיכת הרפובליקה בדיוני האו"ם על שאלות קרובות לנו".
בישיבת ממשלה ביום 9.3.1958, ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון הודה שישראל שלחה מטוס עם נשק לגנרל טרוחיו. שר הפיתוח מרדכי בנטוב (מפ"מ), ביקר את הדבר ואמר שהמשטר "ידוע כאחד המשטרים הרקובים, הדיקטטוריים והעריצים שיש באמריקה המרכזית". שר הבריאות ישראל ברזילי (מפ"מ) שאל "אולי אתה יכול לומר לנו מה אתה רואה כמגבלות במכירת נשק?", ובן גוריון השיב לו רק "אם משרד החוץ רואה שזה עלול לסבך אותנו עם איזו מדינה אחרת".
ביום 25.7.1960 מרדכי שניאורסון ביקר בבירה סנטו דומינגו, שנקראה אז סיודאד טרוחיו, כדי להיפגש עם הגנרל טרוחיו ולמסור לו את כתב האמנה למינויו לנציג ישראל לרפובליקה הדומיניקנית. במברק ששלח למשרד החוץ, הוא תיאר כיצד "בכל פינת רחוב, בכל הצטלבות דרכים עומדים שוטרים וחיילים חמושים המסתכלים בחשד בכל מכונית עוברת. עם רדת הערב מעטים היוצאים מפתחי בתיהם, בשל פחד מפגיעה בהם על ידי אנשי המשטרה הסובבים ברחובות כל שעות היום והלילה בעשרות מכוניות שמצוידות בכלי נשק ובמכשירי אלחוט".
שניאורסון הוסיף כי "סימני המשטר הרודני הטוטלי ניכרים על כל צעד ושעל ואווירת מחנה ריכוז הנתון במצור טופחת על פניך בכל מקום. השם טרוחיו מתנוסס בכל פינה וכך נקראים כל מפעל, עיר הבירה, שדה התעופה, בנייני ממשלה, רחובות וגשרים [...] אין אופוזיציה מאורגנת, שוטרי החרש פלשו לכל מוסד ולכל בית, וכל איש חושד ברעהו שמא הוא ממשרתי השלטון [...].
"אלפים דוכאו ועונו [...] לפני מספר שבועות שוחררו מאות של אסירים שהיו כלואים בצינוק בשל התנגדותם למשטר – לכאורה צעד הומני אך מדי פעם שומעים על פלוני ששוחרר שטבע בים ועל אלמוני שמת בתאונת דרכים".
הרודן הדומיניקני רפאל טרוחיו עם הרודן הספרדי פרנסיסקו פרנקו, 1954 (צילום: נחלת הכלל)
הפגישה בין הרודן לנציג הישראלי ביניהם נמשכה כעשר דקות, ובמהלכה הגנרל טרוחיו אמר לשניאורסון כי "תמיד עמדו לימיננו וכך ימשיכו גם להבא".
לאור מצב זכויות האדם החמור, הוטלו על משטר טורחיו סנקציות בינלאומיות. למרות שהגנרל טרוחיו עזר לפליטים יהודים להימלט מאירופה, במברק ששלח ב-16.5.1961 סגן ראש משלחת ישראל לאו"ם בניו יורק, אריה אשל, הוא דיווח על ההתבטאויות האנטישמיות של משטרו.
העיתון היחיד שיצא לאור במדינה ושימש כשופרו של הגנרל פרסם מאמר עם הכותרת "קובלנה על שהיהודים שכחו את ההגנה שניתנה להם על ידי טרוחיו", ונכתב בו ש"היהודים הם כפויי טובה, אינם אסירי תודה על שום דבר". אשל כתב שלפי הדיווחים שקיבל משטר טרוחיו סובל מ"אמונה טפלה בדבר כוחה הרב של יהדות העולם" ולכן סבור שהיהודים היו יכולים וצריכים לעזור לו להתמודד עם הסנקציות.
שבועיים לאחר מכן, ב-30.5, אנשי המחתרת ירו לעבר רכבו של הגנרל טרוחיו בעת שהוא נסע בו והרגו אותו. תשעה ימים לאחר ההתנקשות בגנרל טרוחיו, שניאורסון סיכם במברק את משטרו, "שלושים שנה של משטר רודני, אכזרי וחודרני שדוגמתו קשה למצוא אפילו בהיסטוריה רבת הגוונים של הדיקטטורות הדרום אמריקאיות, הצליחו לדכא ולהשמיד כל ניצן של התנגדות פוליטית [...] מי שפצו פיהם נגד הרודן, נכרתו כליל – מי בהרג וברצח, ומי בגולה או כקורבן של אסונות מבוימים".
כדי לנתק את החוט שקשור בין התנהלות ישראל בבוקרשט בשנת 2024, לבין התנהלותה כ-70 שנים קודם בסנטו דמינגו, נדרשים חשבון נפש ודיון ציבורי יותר מעמיקים מאשר כן או לא ביבי.