המשחק של נבחרת ישראל נגד בלגיה השבוע הוצג בכותרות ערוצי הספורט כהצלחה פנומנלית של רן בן שמעון, כאשר למעשה דווקא הניצחון ההרואי של השחקנים בכחול-לבן מסמל את הכישלון הפנומנלי של המאמן החדש עד כה במשחקי ליגת האומות. איך יכול להיות שלקח לו חמישה משחקים שלמים, 400 דקות שלמות, כדי להבין שסגל לאומי של מדינת ספורט בינונית כמו ישראל בלי שלושת שחקני ההתקפה הישראלים הטובים ביותר בליגה המקומית, סבע, שועה ודוד, הוא לעג לרש?

לכדורגל, למרות מה שאנשים אוהבים לחשוב, יש גם צד מאוד רציונלי. אחת האקסיומות הפשוטות ביותר, כל כך פשוטה שכמעט מגוחך להעלות אותה על הכתב, אומרת שככל שהשחקנים על הדשא טובים יותר, כמות הנקודות שתצבור עולה. הדגמה חיה של אקסיומה זו קיבלנו מהנבחרת בשני המשחקים האחרונים: בפעם הראשונה מזה מי יודע כמה זמן, השחקנים הישראלים הטובים ביותר הוזמנו לסגל וגם עלו על הדשא. כמו קסם, אחוזי ההצלחה עלו בהתאמה.

מה שהיה דרוש כדי שהנס הכל כך טריוויאלי הזה יתרחש הוא ויתור על שני הדברים האהובים על המאצ'ואיזם הישראלי: אגו ופוליטיקה.

תקופה ארוכה מדי שיקולים אישיים העכירו את תהליך קבלת ההחלטות של מאמני הנבחרת: החל מהפיאסקו סביב אי זימונו של ליאור רפאלוב כאשר היה במשך שנים הכדורגלן הישראלי הטוב ביותר ועד לפרשת ערן זהבי והחדר הפרטי. אומת כדורגל בינונית להחריד כמו ישראלית פשוט לא יכולה להרשות לעצמה פריווילגיות כאלו: היא חייבת את השחקנים הטובים ביותר שלה על הדשא בכל רגע נתון. במשחק נגד בלגיה זהבי ורפאלוב הוותיקים אמנם לא שיחקו, הפעם בצדק, אבל בן שמעון בכל זאת המחיש לנו שאפשר לרדת מהעץ, ולפתוח עם החלוץ הישראלי הטוב ביותר בשנתיים האחרונות, גם אם הוא אמר לך משהו קצת מעצבן בטלפון.

שער הניצחון של הנבחרת, באופן אירוני אבל לגמרי לא מקרי, היה תוצאה ישירה של מהלך כדורגל נהדר עליו אחראים דיא סבע וירדן שועה, שניים שהודרו מהנבחרת הלאומית עד סבב המשחקים הנוכחי בגלל סיבות לאומניות.

ביחד ננצח

החטא הגדול של סבע, במילים פשוטות, הוא הערביות שלו, והאימפליקציה המתבקשת ממנה, במסגרתה לאשתו הערביה יש למרבה הצער דעות ערביות שלא לגמרי מתיישרות עם הקונצנזוס הפוליטי בישראל ביחס למלחמה בעזה.

הציפייה של הציבור הישראלי שהפלסטינים אזרחי המדינה, שלהם קרובי משפחה בעזה, לא יבטאו עמדות מורכבות בכל הקשור להתנהלות צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועה היא מופרכת מעיקרה. אבל חוסר הזימון של סבע היה הזוי בעיקר מסיבות מקצועיות: הוא פשוט השחקן הטוב בליגת העל מאז פתיחת העונה. מבחינת בן שמעון, עד לאחרונה, החובה לשמור על הרגשות הלאומיים העדינים היתה חשובה מהצורך לשחק עם אחד עשר המוכשרים ביותר.

ירדן שועה דווקא נולד למשפחה מהלאום הנכון, אבל העז לפגוע גם הוא בקודש הקודשים הישראלי: הוא לא התגייס לצבא, אלא החליט לעשות שירות לאומי. ומי שלא לובש את המדים של צה"ל, כך פמפמו לנו במשך שנים עסקני הנבחרת, לא ילבש את מדי הנבחרת.

התפיסה הלאומנית הזו, לא רק שגובלת בפשיזם אידאולוגי של ממש, שמקשר באופן אינהרנטי בין המערכת הצבאית לזו החברתית, אלא בעיקר מבטאת מותרות פוליטיות שרן בן שמעון לא יכול להרשות לעצמו לערבב עם ספורט. כשיש ישראלי שיודע לעשות עם הכדור קסמים כמו ירדן שועה, ללא ספק הישראלי הטוב ביותר בליגת העל בעונה הקודמת, הוא פשוט חייב לשחק. כל אלטרנטיבה אחרת היא בגדר לעג לרש, מכשול לעיוור, זריעת מלח על הפצעים הגם ככה מלוחים של אוהדי הכדורגל בישראל.

מאמן הכדורגל רן בן שמעון, 2022 (צילום: פלאש 90)

לא רק שיקולים פוליטיים ואגוצנטריים פגעו בהרכב שהעמיד בן שמעון עד כה, אלא גם חוסר הבנה מקצועי טהור. דניאל פרץ, השוער הטוב ביותר שיצא ממחלקות הכדורגל בישראל בעשור האחרון (גם לפני ההצגה שלו נגד צרפת והמשחק המצוין השבוע נגד בלגיה), לא פתח משום מה בין הקורות בעידן בן שמעון. מוחמד אבו פאני, הליגיונר בכושר הטוב ביותר שיש לישראל להציע בשנה האחרונה, כמו גם עם אוסקר גלוך הנהדר, הוצאו מההרכב הפותח לסירוגין מסיבות לא ברורות. והנה, הפלא ופלא, כאשר פרץ בשער, אבו פאני נועל את הקישור וגלוך עושה קסמים באגף, נבחרת ישראל מנצחת. האקסיומה הראשונה של הכדורגל שוב בפעולה: שחקנים יותר טובים על הדשא מביאים נקודות.

גם את הברור מאליו צריך להגיד: גם עם 16 השחקנים הטובים ביותר שלה, אותם סוף סוף טרח בן שמעון לשתף, נבחרת ישראל לא אמורה לנצח את בלגיה. במובן הזה, המשחק השבוע הוא באמת הישג מדהים של השחקנים, שמצדיק את ההקרנות העתידיות בספורט גולד.

כדורגל, כמו כל דבר בחיים, הוא אירוע הסתברותי. נגיד שלנבחרת ישראל יש סיכוי של חמישה אחוזים לנצח במשחק כזה, בעל משמעות, ובלי קהל ביתי, מול נבחרת דרג א'. הפלא ופלא, כשמוציאים מההרכב חצי מהשחקנים הטובים, הסיכוי הזה צונח לשני אחוזים. הניצחון הערב הוא סטיית תקן, אבל גם סטיות תקן צריך לדעת לממש. נראה שבן שמעון למד הלילה את השיעור הראשון שלו במבוא לסטטיסטיקה א': חמש גדול משתיים.