בכתבתו החשובה ב"הארץ" (16.10), משוחח אמיר תיבון עם מומחים המסבירים כיצד המלחמה בעזה מסעירה את גרמניה, מערערת את הקונצנזוס ארוך השנים על הייצוא הביטחוני לישראל ומעוררת דיון ציבורי ופוליטי חסר תקדים.

לצד ארה"ב, גרמניה, מנהיגת האיחוד האירופי, היא בעלת הברית היחידה שיש לישראל איתה יחסים מלאים ובלתי תלויים. לאורך השנים, היחסים של ישראל עם מרבית מדינות העולם נותקו וחודשו, נוהלו בגלוי ובחשאי, התקררו והתחממו, אבל נשענו תמיד על שני העוגנים: ארה"ב וגרמניה.

הציבור הישראלי נוטה לקחת כמובנים מאליהם את היחסים עם גרמניה, ולחשוב שהם נצחיים ומבוססים רק על חוב מוסרי גרמני בגלל שואת יהודי אירופה, שלעולם לא ייפרע. אך היחסים עם גרמניה תמיד היו מורכבים וכללו גם אינטרסים.

מברקי משרד החוץ בארכיון המדינה שנפתחו לכלל הציבור בשנתיים האחרונות, מראים שבעשורים הראשונים ליחסים עם גרמניה המערבית חשיבותה של ישראל עבורה נבעה בין היתר בשל היותה ה"כרטיס המהיר" לחזרתה לחיק ה"ציוויליזציה המערבית" אחרי זוועות המשטר הנאצי.

היחסים עם ישראל שימשו לצורך הסרת החששות מ"גרמניה החדשה". כך ניתן ללמוד למשל מהמברק שנשלח ב-3.10.1965, על-ידי העוזר הראשי במחלקת מערב אירופה במשרד החוץ, דוד אפרתי, למנהל המחלקה זאב ש"ק.

אפרתי דיווח שביקר אותו סגן שגריר גרמניה המערבית בישראל, ד"ר אלכסנדר טורוק, ותיאר כמטרת העל המדינית של גרמניה המערבית את איחודה עם גרמניה המזרחית. ד"ר טורוק טען שלמדינת ישראל יש תפקיד מיוחד בהסרת החששות הבינלאומיים מפני האיחוד בזכות "השפעתם של היהודים בעולם הנאור, ומעמדה המוסרי בעולם בכל הקשור לגרמניה".

גם לרה"מ לוי אשכול היתה רק הצלחה חלקית כאשר משלוחי הנשק לישראל הפריעו למאמציה של גרמניה המערבית לקבל תמיכה בינלאומית

עוד הסביר ד"ר טורוק שלמרות הפיצויים והשילומים ליהודים ולמדינת ישראל, עדיין נוטים במדינות המערב "להסיק מסקנות באשר לטיבה של גרמניה החדשה על פי יחסה למדינת ישראל".

כמובן שבחלוף הזמן מהשואה, וכן לאור הפיכת גרמניה המאוחדת למעצמה אירופאית ובמקביל הידרדרות תדמיתה בעולם של מדינת ישראל עקב הימשכות הכיבוש וביתר שאת המלחמה בעזה, השיקולים שציין ד"ר טורוק בשנת 1965 פחות רלוונטיים בשנת 2024.

כפי שהסבירו המומחים לתיבון, גרמניה הינה מדינה דמוקרטית שיש לה אינטרס להקפיד על החוק הפנימי שלה ועל החוק הבינלאומי, זאת בנוסף לכך שהיא ממוקדת כעת במלחמת הכיבוש של רוסיה באוקראינה.

אם ראש הממשלה נתניהו ינזוף בטוויטר בקנצלר גרמניה אולף שולץ בגין ההקפאה או העיכובים במשלוחי הנשק, כפי שכבר עשה נגד מנהיגי ארה"ב, בריטניה וצרפת, כנראה שהדבר לא יעזור לו. גם לראש הממשלה לוי אשכול היתה רק הצלחה חלקית בעניין כאשר משלוחי הנשק לישראל הפריעו למאמציה של גרמניה המערבית לקבל תמיכה בינלאומית באיחודה עם גרמניה המזרחית.

קנצלק מערב גרמניה לודוויג ארהארד לוחץ את ידו של רה"מ לוי אשכול, ירושלים, 8.11.1967 (צילום: משה מילנר, לע"מ)

לאחר שבמחצית השנייה של אוקטובר 1964 דלפו לתקשורת פרטים רבים על משלוחי הנשק מגרמניה המערבית לישראל ומדינות ערב לחצו להפסיקם, ב-4.11.1964 הקנצלר לודוויג ארהארד העלה לראשונה הצעה בפני ראש "משלחת השילומים" הישראלית בעיר קלן, אליעזר פ' שנער, שישראל תסכים לקבל "כסף במקום נשק".

ב-8.2.1965 ממשלת ישראל החליטה לסרב להצעה. ב-11.2.1965, הקנצלר ארהארד כתב במברק לאשכול ש"המשך האספקה עלול להביא להכרתן של מצרים ושל מדינות ערביות אחרות באיזור הכיבוש הסובייטי [גרמניה המזרחית], וכך יופקרו עמדותינו במזרח הקרוב [...] בשל אינטרסים חיוניים מוכרחה הממשלה הפדרלית לבוא לידי גמר אספקת הנשק ועז רצונה להגיע לידי הסכמה עם ישראל בעניין זה".

שינוי המדיניות דלף לתקשורת הגרמנית. ב-12.2.65 הקנצלר ארהארד הצהיר רשמית במסיבת עיתונאים על החלטת ממשלתו "להימנע בעתיד מהספקת נשק לאזורי מתיחות, אולם באשר להסכמים קיימים תימצא צורה למילויים או להמרתם".

"ממשלת גרמניה הנוהגת ככה ומקריבה ללא בושה, עשרים שנה אחרי היטלר, אינטרס ישראלי חיוני, אינה יכולה לצפות להבנה מצד העם היהודי והעולם"

בתגובה, ישראל בחרה להרים את הטונים. במברק ששלח ב-14.2.1965 מנהל המחלקה ש"ק לציר ישראל באנקרה (טורקיה) הוא פירט את המניע לכך: "מבחינה מעשית אנו זקוקים הן לנשק והן לסיוע כספי מגרמניה. הגרמנים יודעים זאת ולוחצים אותנו לקיר". ש"ק הסביר שישראל מודאגת מ"הצד המדיני בהצהרות הגרמנים: הטלת אמברגו על משלוחי נשק לישראל והכרזת האיזור כאיזור מתיחות".

שלושה ימים קודם לכן, ב-11.2.1965, משרד החוץ בירושלים שלח מברק "בהול" לנציגויות ישראל בעולם, וקרא להן לתדרך עיתונאים וארגונים יהודים ולא -יהודים ברשימה של נקודות, ביניהן ש"ממשלת גרמניה הנוהגת ככה ומקריבה ללא בושה, עשרים שנה אחרי היטלר, אינטרס ישראלי חיוני, אינה יכולה לצפות להבנה מצד העם היהודי והעולם. ממשלה כזאת מטילה בספק את זכותה לאחד את גרמניה".

ב-15.2.1965, הכנסת קיבלה החלטה המביעה "תדהמה וזעם" והגדירה את ההחלטה הגרמנית "כניעה למדיניות האיבה לישראל של השליט המצרי".

לפי סיכום פגישה שהתקיימה ביום 8.3.1965 בין שליחו של הקנצלר ארהארד, ד"ר קורט בירנבך, לראש הממשלה אשכול, ד"ר בירנבך אמר ש"ממשלת גרמניה פונה לממשלת ישראל ומבקשת לקחת בחשבון גם את בעיותיה ולחשוב על דרך איך לצאת מן הסבך. גרמניה אף פעם לא תשכח לישראל אם תעזור למצוא פיתרון רצוי".

בסיכום שהכין משרד החוץ ב-14.2.1966 נכתב שהקמפיין הישראלי העולמי לביטול האמברגו הגרמני לא צלח, ובשיחות עם ד"ר בירנבך "הושג הסכם על הפסקתו והמרתו של הסיוע הצבאי הגרמני לישראל, תוך קבלת הבטחות בדבר סיוע כלכלי בעתיד". רק בשנת 1965 לבדה היה מדובר בסכום של 35 מיליון דולר.

"הגיע ד"ר קורט בירנבאך", "הצפה", 7.4.1965

באוגוסט 1965 נפתחה שגרירות גרמניה המערבית בתל-אביב, והדבר הוביל לסנקציות עליה מצד חלק ממדינות ערב. חודשיים לאחר מכן, ב-28.10, מנהל המחלקה ש"ק דיווח במברק לשגריר ישראל בגרמניה אשר בן-נתן, על פגישתו עם השגריר הגרמני בישראל, ד"ר רולף פאולס.

השגריר הגרמני אמר לנציג הישראלי כי "בגרמניה הולך וגדל דור חדש אשר אינו מבין גישתנו ונפגע מן ההכללות. צעירים אלה שואלים את עצמם במה חטאו ומדוע מגיע להם יחס כזה מצידנו [...] הוא מתרשם שאנו מאמינים שככל שנלחץ ונדרוש יותר תתרכך עמדתם ונוציא מהם יותר. זאת טעות. מדיניות זו תביא לתוצאות חמורות. לעומת זאת תביא הבנת עמדתם מחד וריכוך עמדתנו מאידך ליחסי אמון והבנה ואז נשיג גם יותר אנחנו". השגריר פאולס הוסיף ש"אין בכוונת גרמניה להשכיח את העבר" וכי "לדעתו לא קיים דבר כזה תיקון פשעי הנאצים" שכן לא ניתן באמת לתקנם. דברים אלה בוודאי נכונים בשנת 2024.

פרשת משלוחי הנשק והפסקתם כבר נחשפה על ידי עיתונאים והיסטוריונים ישראלים, ובהם העיתונאי רונן ברגמן ופרופ' רוני שטאובר, אבל חשוב להיזכר בה דווקא ברגע הזה.

מזה שנים ארוכות ובפרט מאז ה-7.10, גרמניה התייצבה להגנת מדינת ישראל, לא רק בהצהרות אלא גם במעשים, בסיוע ביטחוני ודיפלומטי מסיבי. ההתחייבות הגרמנית היתה להגנה מפני אויבים חיצוניים. גרמניה מעולם לא הצהירה שבכוונתה גם למנוע מהישראלים ומהעומד בראשם לבצע "מעשה מצדה" של התאבדות קולקטיבית מבחינה מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית.

אין שום סיכוי שאם יוטל עתה אמברגו נשק על ישראל, גרמניה תעביר לממשלת נתניהו - בן-גביר כסף כדי שזו תרכוש אותו בעצמה, כפי שנעשה בשנות ה-60.

רה"מ בנימין נתניהו (מימין) והשר לביטחון פנים איתמר בן-גביר, פברואר 2024 (צילום מסך מסרטון של לשכת העיתונות הממשלתית)

הידרדרות המוסדות הדמוקרטיים בישראל, הפקרת החטופים בשבי החמאס, המדיניות הגזענית, האלימה וההרסנית שממשלת נתניהו מפעילה כלפי אזרחים פלסטינים בכל השטח בין הים לירדן,  חוקי אונר"א וסירובו של נתניהו לסיים את המלחמה, הופכים את מדינת ישראל מ"ערך" ל"נטל" פנימי ובינלאומי על ממשלת גרמניה.

כדי שהיחסים בין שתי המדינות יהיו תקינים, הם חייבים להתבסס גם על ההווה והעתיד ולא רק על העבר הכואב. ישראל חייבת להתחשב גם באינטרסים של גרמניה. לנתניהו לא אכפת, אך אסור לציבור הישראלי לקחת את התמיכה של גרמניה כמובנת מאליה.

ברגע שייחצה קו פרשת המים ביחסים עם גרמניה, יהיה קשה מאוד לשקמם, וזאת בזמן שלמדינת ישראל אין חלופה רצינית אחרת. כל יום שעובר שבו ישראל אינה מסיימת את המלחמה ומגיעה להפסקת אש, מגדיל את הסיכון שהקו הזה ייחצה.