מותק, מישהו החליף את העיתונים
"הממשלה תתמוך בחוק להחמרת תנאי כליאתם של אסירי ארגון החמאס", קוראת הכותרת הראשית של "הארץ". "גורמים באקדמיה מערערים על קיומנו", נכתב בציטוט בכותרת הראשית של "ישראל היום" בהמשך לכותרת הגג: "סערה בעקבות ההתקפה של השר משה יעלון נגד מרצים".
מישהו החליף את העיתונים? "הארץ" מעלה על נס חוק אנטי-ליברלי ואילו "ישראל היום" מדווח על סערה בעקבות התקפה מימין? נו, לפחות הטבלואידים נאמנים לטבעם, ושואבים את הכותרת הראשית שלהם מהווי הנוער:
"הדליפה שהביכה את משרד החינוך" היא הכותרת הראשית של "מעריב" ("יומיים בלבד לפני בחינת הבגרות שנחשבת לאימת התיכוניסטים התברר: טופס הבחינה נגנב ונסחר בין צעירים"). "הבגרות שנגנבה" היא הראשית של "ידיעות אחרונות". זו יכולה להיות גם הכותרת הראשית לספר מחקרי על "ידיעות אחרונות" עצמו. החשיפה, המוזכרת גם בעיתונים האחרים, היא של הערוץ הראשון. הבגרות, אגב, לא תבוטל.
למעשה, גם "הארץ" ו"ישראל היום" שומרים על טבעם. הידיעה הראשית, שחתומים עליה ארבעה כתבים (יהונתן ליס, ברק רביד, אבי ישככרוף וג'קי חורי), מוקדשת לא לדיווח סתמי או מהלל (כמו ב"מעריב", שם כותרת הידיעה היא "הקייטנה הסתיימה") של החוק נגד אסירי חמאס, אלא לבדיקתו העיתונאית. "מבדיקת 'הארץ'", נכתב שם, "עולה כי רבים מהסעיפים בחוק חסרי משמעות". כך ביקורי משפחות לאסירים מעזה ממילא אינם מתקיימים, ואילו הזכות לשלול הטבות מכלואים כבר נתונה לשירות בתי-הסוהר.
"למעשה", נכתב ב"הארץ", "כמה הטבות אכן נשללו. כך, למשל, בוטלו שידורי הכבלים בתאי האסירים הבטחוניים, ובמקביל האסירים הונחו להסתובב בכלא במדי אסיר לאחר שבעבר הותר להם ללבוש בגדים אזרחיים". הנה כי כן, האפיק הזה לפעולה למען שחרורו של גלעד שליט, לחץ על אסירי חמאס (שבן כספית היה בראש המקדמים אותו), כבר מופעל בשטח. ותראו – שליט עדיין לא כאן.
גם "ישראל היום" אינו מקדיש את דיווחו על התבטאויותיו של יעלון למחאה נגדן. בצדק, למה שיעשה זאת? העיתון מספק דיווח יבש המורכב בעיקר מציטוט ארוך של יעלון ותגובה של פעילת שמאל אקראית. ידיעה הוגנת, מאוזנת וחסרת עניין, שלא ברור מדוע זכתה לעלות לראש סדר היום של העיתון.
הגיס השישי
"איך תיראה מדינה ששולחת את הצבא שלה להתנכל בלב ים לפעילי שלום שבאים לסייע לאוכלוסייה במצוקה?", שואל שלום ירושלמי במדור הדעות של "מעריב", וקובע: "המשט צריך להגיע לעזה". "באוגוסט 2006 יצאו מנמל לרנקה לעזה שתי ספינות עם מטרה זהה", הוא מזכיר. "הצבא התיר להן בחוכמה להגיע לעזה, ולא קרה כלום". לא כולם מסכימים עם ירושלמי.
אל מלחמתם של עיתונאי "מעריב" בן כספית ובן-דרור ימיני בעוכרי ישראל מצטרף היום "ידיעות אחרונות", המגיש את הפרויקט "תוצרת הארץ" – כתבה של משה רונן וטורים של רז שכניק ואיתן הבר ("יפי הבלורית והגועל"): "הם נולדו פה, התחנכו כאן וגם שירתו בצבא. אבל זה לא מפריע לקבוצה של ישראלים לאמץ דעות קיצוניות ולקרוא לעולם להחרים אותנו".
הכתבה של רונן, הפרושה על פני שלושה עמודים, משרטטת פרופיל קצר של חמישה "ישראלים המנהלים מאבק מקומם נגד המדינה בה נולדו". כמו בתוכנית "פגוש את העיתונות" בערוץ 2, שם הכיתוב שניתן לפרופ' נועם חומסקי היה "פעיל שמאל רדיקלי אמריקאי", כך גם התארים שניתנים לכוכבי כתבת המבוקשים של "ידיעות": אילן פפה ("מארגן חרם אקדמי והטלת סנקציות על ישראל"), דניאל מחובר ("מארגן צווי המעצר נגד הישראלים"), חיים בראשית ("ממארגני החרם האקדמי על ישראל"), דרור פיילר ("מארגן המשט לעזה") ואודי אלוני ("ממארגני החרם התרבותי על ישראל").
"בשנת 2008", כותב רונן על פיילר, "כתב יצירה מוזיקלית רועשת בשם 'מצב של מצור', שנפתחת עם קולות של מכונת ירייה. היצירה מעולם לא הוקלטה כיוון שהנגנים הגרמנים טענו שהיא רועשת מדי וגורמת להם כאב ראש". זו מטפורה מדויקת למציאות שמצמיחה קמפיינים כמו של בן כספית נגד הקרן החדשה או כתבות מהסוג שמתפרסם היום ב"24 שעות": יש אנשים שעושים לנו רעש, ואנחנו מבקשים להשתיק אותם. זו מטפורה מדויקת גם כי היא ממחישה את חוסר התוחלת שבמפעל הצעקות של המחרימים המקצועיים.
"סוג של אווירת טרור", מכנה ד"ר ענת מטר מאוניברסיטת תל-אביב את הביקורת שהשמיע השר יעלון על השמאל האנטי-ציוני. "מסעי רדיפה", היא קוראת, כך לפי שלמה צזנה וליאת עזר ב"ישראל היום", לביקורת שנמתחה על הקרן החדשה. "איש לא מונע בישראל מהאידיאולוגים של 'הפוסט ציונות' לומר את דברם", כותב היום אוריאל רייכמן במדור הדעות של "הארץ", "הבעיה היא שמי שמתייצב עקרונית מולם מואשם מיד בהסתה ובפגיעה בדמוקרטיה".
יום ללא תירוץ
המוסף "מסלול" של "ידיעות אחרונות" מדווח על יום המוזיאונים הבינלאומי שיחול ביום חמישי, ובמסגרתו יהיו פתוחים חינם ברחבי הארץ 70 מוזיאונים. יהודית יהב סוקרת חמישה מהם, ביניהם המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס הפועל בחולון, "אחד מתוך 12 בלבד בעולם כולו בנושא זה". כעת מוצגות במוזיאון, לצד התערוכות הקבועות והארכיון, תערוכה של איורי הקיבוץ של שמוליק כ"ץ, שנפטר לאחרונה, והתערוכה הקבוצתית "קומיקס עברי X+Y", שבה מציגים 80 יוצרי קומיקס ישראלים הפועלים משנות התשעים ועד היום.
השד הכלכלי
"זה לא ממש קיים", אומרים חנן סביון וגיא עמיר, יוצרי וכוכבי סדרת הטלוויזיה "עספור" לדני ספקטור ב"24 שעות", ששואל אותם על "ריב בין עדות" בסדרה. "זה לא ממש קיים כי הקפדנו על זה שהדמויות לא יהיו מאופיינות כמזרחים ואשכנזים, אבל בכל זאת היו כאלה שלקחו את זה לשם. ברור שלנו העסק כבר די מעורבב, אני חצי תימני וחצי אשכנזי. אנשים נהנים לשים אצבע על דברים כאלה כי יותר קל להם לתייג את זה ככה, אבל הסדרה לא כתובה על הפער העדתי, אלא הכלכלי".
עיתוני שכר הבכירים ועיתוני שכר הזוטרים
"חגיגת השכר – השחתה מוסרית, פשיטת רגל חברתית". ציטוט זה, מתוך דברים שאמר ירום אריאב, מנכ"ל משרד האוצר לשעבר ("הידוע בדרך כלל בהתבטאויותיו המתונות"), בפני ועדת השרים לבחינת שכר המנכ"לים, הוא הכותרת הראשית של "דה-מרקר". סוגיית שכר הבכירים מספקת את הכותרת הראשית גם לעיתוני הכלכלה האחרים, כלומר, לא בדיוק שכר הבכירים, אלא דווקא הקצה השני של טבלת השכר – המינימום.
"במקביל לניסיון להגביל את שכר הבכירים, החליטה הממשלה להיטיב עם הזוטרים", נכתב בכותרת המשנה לראשית של "דה-מרקר"; "תתמוך בהצעת החוק להעלאת שכר המינימום מ-3,850 שקל בחודש כיום ל-4,600 שקל". תמיכה זו מיתרגמת לכותרות ראשיות פסקניות על שערי "עסקים" ו"ממון: "שכר המינימום יזנק ב-20%" ו"4,600 בחודש". סופה של כותרת המשנה של "דה-מרקר" הוא "הערכות: האוצר יטרפד את החקיקה". בעמודים הפנימיים של "עסקים" ו"ממון" מודים העורכים שההערכות הללו אכן נכוחות, בניגוד לכותרות הבומבסטיות.
בעוד חוק שכר המינימום של עמיר פרץ, שכיכב במערכת הבחירות 2006, מנסה לעשות קאמבק (נדמה לי שהתצלום של פרץ על שער "עסקים" הוא הראשון שלו על שער עיתון זה כשנה), שכר הבכירים עצמו, מי שחולל את המהומה, אינו שוקט על שמריו. "כולם מתנגדים, אבל שכר הבכירים עולה", קובעת הכותרת הראשית של "כלכליסט".
"כלכליסט" מתייחס לאחד הפתרונות שהוצעו לוועדת השרים וקודמו גם על-ידי כמה עיתונאים, לטפל לא בהגבלת השכר באופן רגולטורי, אלא בחיזוק המנגנונים המאזנים, או שאמורים לאזן, את התגמולים למנכ"לים ("זוהר גושן בדיון בוועדת השרים: 'לדרוש ששכר הבכירים יאושר ברוב מיוחד'" היא כותרת הגג לראשית על שער "כלכליסט").
"מחקר מקיף של האוניברסיטה העברית", נכתב בכותרת המשנה, "חושף שהגופים המוסדיים נוטים דווקא להתנגד לתנאי שכר מופלגים של מנכ"לים. אז איך תשלומי המיליונים מאושרים בכל זאת? ייתכן שהתשובה טמונה בשימוש באיומים או באנשי קש מטעם בעלי השליטה".
הטענות האלה, שמעלה רחלי בינדמן בכתבה בכפולת העמודים 4–5, קשות יותר וענייניות יותר מהתלונה המוסרית הכללית (והחשובה בפני עצמה) שמהדהדת מדברים כמו אלו שאמר אריאב. הן גם קלות יותר לטיפול.
"בשורה התחתונה", כותבת בינדמן, "ייתכן כי במקום לדקדק בציציות של הגופים המוסדיים הגדולים, שכמובהר דואגים מאוד למוניטין שלהם, כדאי להתמקד בעסקאות אפלות שמתרחשות מאחורי הקלעים בין בעלי השליטה או מקורבים להם וכן לבחון את סוגיית הפעלת הלחצים הבלתי לגיטימיים עד כדי איומים מצד בעלי השליטה על בעלי מניות קטנים כדי לעשוק את בעלי מניות המיעוט".
לא רק איומים, גם שלמונים. בעמוד קודם ב"כלכליסט" מביא מארק שון פרטים מתוך תצהיר שהגיש מלכיאל שרבט, "אחד הקבלנים הבולטים בשנות התשעים" ושותף לשעבר של לב לבייב, בפסק בוררות שהוגש בשבוע שעבר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. "תרמתי לפוליטיקאים כדי שיעזרו ברכישת מגרשים", מצוטט שרבט. "לא ברור אם לבייב ידע בזמן אמת על התשלומים", כותב שון.
וב"עסקים" מדווח עידו אפרתי כי "פרויקט מגורים ענק של הקבלן דודי אפל בגבעת-שמואל אושר חרף התנגדות העירייה וגופים נוספים"; "בעתירה נגד אישור פרויקט הנדל"ן, טוענים בעיריית גבעת שמואל: 'מדובר בהחלטה המעוררת תמיהה לגבי מיקומו של האינטרס הציבורי'. 'הגדלת זכויות הבנייה ל-710 דירות הפכה את הפרויקט לנטע זר בעיר'. 'התוכנית מספחת 10 דונם שאינם שייכים לחברה של אפל'".
"מת האיש שהמציא את הכספומט" (כותרת במדור "בעולם" של המוסף "ממון").
ענייני תקשורת
כפולת העמודים ב"עסקים" (רותם סלע), המוקדשת ל"הוראת שעה חדשה" שלפיה יימחקו תיקי הוצאה-לפועל בני למעלה משלוש שנים, היא חדשות ישנות, שהתפרסמו (למשל ב"גלובס" וב"כלכליסט") לפני שבועיים. למעשה, אלו אפילו לא חדשות בשביל קוראי "מעריב".
הכתבה הפותחת ב"ממון" עוסקת בגידול במספר עורכי-הדין בישראל, שבעשור האחרון הוכפל מספרם. הוכחה למשפטיזציה של החיים בישראל היא התצלום הנלווה לכתבה, של חיים צח, המראה אנשים ונשים חנוטים בחליפות היושבים באולם ב"כנס עורכי-דין", לפי כיתוב התמונה. בכיתוב מודגש גם כי "למצולמים אין קשר לתוכן הכתבה", למרות שקשר כזה, באורח יוצא דופן, דווקא קיים (צילום כללי של עורכי-דין בישראל בכתבה כללית על עורכי-דין בישראל). נוסף על כך, פניהם של המצולמים, בגירים כולם, מטושטשים בתוכנה גרפית, כנראה על כל תביעה שלא תבוא. למה שתבוא תביעה? בכל זאת, עורכי-דין, אמר לעצמו ודאי העורך.
"לא שומע רדיו ולא רואה טלוויזיה", היתה תגובת השופט במשפטה של שולה זקן לבקשת הסניגור; "יש אווירה ציבורית שאבקש שלא תיכנס לאולם", כך לפי עדנה אדטו המדווחת ב"ישראל היום".