כמעט 26% רייטינג קיבל משדר הגמר של "אייל גולן מחכה לך", ששודר בערוץ 2, ואין ספק שמדובר בהישג. קשת כנראה ידעה שהיא לא מהמרת כאשר הניחה שאייל גולן של ערוץ 24 הנישתי יהפוך למכונת רייטינג משתלמת בפריים-טיים של ערוץ 2. לכן הסיפור הזה אינו הסיפור של קשת. גם לא הסיפור של ערוץ 24 או של המוזיקה המזרחית. זהו סיפור על אחיזת עיניים, או אולי של גלגול עיניים, וזהו גם סיפור על רגולציה משונה, אם להתבטא בלשון המעטה.

כללי הרגולציה – צודקים או לא – לא איפשרו את שידור הגמר של תוכנית הדגל של קשת בערוץ 24 במסגרת השידורים של קשת בערוץ 2. הרשות השנייה, הגוף הרגולטורי המפקח על שידורי ערוץ 2, אינה מאפשרת לזכייניות לקדם בערוץ הזיכיון תוכניות המשודרות בערוצים אחרים שבבעלותם אלא בדרך של פרסומת. כלומר, כדי לשדר את הגמר בערוץ 2 נדרשה החלטה מיוחדת של הרגולטור שתסתור את הכללים של אותו רגולטור עצמו.

נוסף לכך צריך להזכיר כי מועצת הכבלים והלוויין, שהיא הרגולטור של ערוצי הכבלים והלוויין ובכלל זה של ערוץ 24, התנגדה להעברת שידור תוכנית הגמר מערוץ הנישה לערוץ הברודקאסט המרכזי. טעמה של ההתנגדות ברור, שכן זו הודאה בכך שאין מקום לערוצי נישה במסגרת הכבלים והלוויין, כפי שמעיד גם כשלונם של "ערוצים ייעודיים" שהיו אמורים להיות משודרים בכבלים ובלוויין (ע"ע ערוץ החדשות או ערוץ מורשת).

למרות כל זאת, מועצת הרשות השנייה איפשרה בסופו של דבר את השידור החריג. הנימוקים העיקריים לחריגה סבבו סביב טענות הנוגעות למקומה של המוזיקה המזרחית בתרבות הטלוויזיונית הישראלית. הנוגעים בדבר קראו לכך בשמות שונים: "קיפוח המוזיקה המזרחית", "קידום התרבות המזרחית", "ציון 40 שנה למוזיקה המזרחית" ועוד.

לא זה המקום להיכנס לגופן של טענות על קיפוח והדרה של התרבות המזרחית בכלל ושל המוזיקה המזרחית בפרט. לתומי סברתי ששני העשורים האחרונים, שבמהלכם הפכה המוזיקה המזרחית על סוגיה השונים למיינסטרים של התרבות הישראלית, סתמו את הגולל על טענות אלה, הד מן העבר הרחוק.

ניצולן הציני של אותן טענות, מוצדקות או מופרכות, לשם עשיית רייטינג (וכסף), תוך התעלמות ממטרות הרגולציה על השידורים המסחריים, תוך סיכול ממוקד של כללים רגולטוריים ספציפיים ותוך קביעת תקדים בנוגע ליחסים בין הזכייניות של הערוץ המסחרי לבין הרגולטור – ניצול זה דורש התייחסות רצינית יותר, הן מצד הזכיינית קשת ובעיקר מצד הגוף הרגולטורי האחראי, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו.

לא היה מקום לשימוש שעשו כמה מחברי מועצת הרשות השנייה בטיעונים העדתיים והכמו-תרבותיים כדי להכשיר את המהלך החריג של קשת. אם קשת באמת רצתה, כפי שהסבירה לאנשי מועצת הרשות השנייה, לקדם ולכבד את הזמר המזרחי, מדוע ייחדה הזכיינית מלכתחילה את ערוץ 24, שהיה אמור להיות ערוץ המוזיקה הישראלית, למוזיקה מזרחית? האם ה"גטו" התרבותי של ערוץ הנישה 24 אינו ביזוי לז'אנר שאותו כביכול רצתה הזכיינית לקדם ולכבד?

אחיזת העיניים באה לידי ביטוי גם בתנאי המגוחך שהציבו חברי מועצת הרשות השנייה בפני קשת, ולפיו השם "ערוץ 24" לא יוזכר במהלך שידור הגמר בערוץ 2. הרי צופי ערוץ 2 נחשפו לקדימונים רבים לקראת הגמר, וסוד גלוי היה שמדובר בתוכנית שכל יתר פרקיה שודרו בערוץ 24. כלומר, עצם ההיתר לשדר את תוכנית הגמר של אייל גולן בערוץ 2 היא-היא הפרסומת הטובה ביותר לערוץ 24, ובכך איפשרה מועצת הרשות השנייה לזכיינית לקדם את ערוץ הנישה שלה בערוץ הברודקאסט, בניגוד לכללים שלה עצמה.

על קיפוחם של התרבות והזמר המזרחיים נדמה לי שכמעט אין מקום לדבר בימינו. גם על הכסף שתוכניות כאלה מכניסות לזכייניות הערוץ המסחרי אין טעם להכביר מלים. אולם על הרגולציה שמאפשרת את הפארסה הזו כדאי מאוד לתת את הדעת.

אם אין ערך לכללים של הרגולטור, האם לא כדאי לוותר עליהם? האם מידת הלחץ של זכיינית חזקה מצד אחד ושל פוליטיקאים ואנשי תרבות עדתיים מן הצד האחר היא שקובעת את מידת תקפותם של כללי הרגולטור? האם לא הגיע כבר הזמן לאיחוד המדובר זה שנים בין הרשות השנייה לבין מועצת הכבלים והלוויין ולהקמת גוף רגולטורי לאומי אחד, עם מדיניות אחידה, שנובעת מראייה מקצועית, כוללת ומפוקחת של שוק השידורים המסחריים בישראל? פרשת "אייל גולן מחכה לך" היא עדות לכך שהציבור בישראל ימשיך לחכות לתשובות.

ד"ר אבשלום גינוסר הוא מרצה בכיר בחוג לתקשורת במכללה האקדמית עמק-יזרעאל