מעטות הפעמים שהמגישה הראשית של חדשות 12 יוצאת מהאולפן לעשות כתבה בעצמה. בוודאי בעת מלחמה, זמנים שבהם המגישים הראשיים עובדים שעות ארוכות ביום, והפנאי לדברים אחרים מועט. אבל יונית לוי יצאה מהאולפן כדי להביא לצופי הערוץ כתבה חשובה. את הכתבה על התצפיתניות שהיו שם, על גבול רצועת עזה, וראו הכל.

התצפיתניות שהתריעו, שאיבחנו תכונה, תרגילים, התארגנות יוצאת דופן של חמאס. ראו, התריעו, אמרו וזכו לכתף קרה, בלשון המעטה. זלזלו בהן, אמרו להן שהן לא אמורות לחשוב, רק לראות. הכתבה של לוי מתארת מציאות מיזוגנית ושוביניסטית ומשקפת פער מגדרי מובהק.

ואז חזרה יונית לוי לאולפן להגיש את המהדורה. ישבה בראש השולחן הרחב באולפן חדשות 12 וסביבה פאנל רחב ומפואר שרובו - גברים. והכתבה החשובה על התצפיתניות שראו, דיווחו, והתריעו - שודרה בשיבוץ נמוך יחסית במהדורה.
וכך ניתן היה לראות בעין בלתי מזוינת את הקו הישיר שמוביל בין היחס שקיבלו התצפיתניות - כאשר נאמר להן שמה שהן רואות הוא לא אמיתי, כאשר נאמר להן שהן אמורות להסתכל ולא לחשוב, כאשר נאמר להן שאין להן יכולת להעריך את מה שהן רואות - ליחס שמבססים אולפני החדשות בטלוויזיה לנשים בכלל.

מיעוט הנשים באולפני הטלוויזיה נובע מכמה כשלים מובנים. הכשל הראשון הוא בדיוק אותו הכשל בחוסר הקשב לתצפיתניות. כשל הזלזול. כי נשים לא באמת מבינות באסטרטגיה של מלחמה, ולכן אינן יכולות להיחשב מומחיות מספיק לשבת באולפנים ולדבר בסימני קריאה. גברים, לעומת זאת, הם מומחים. גם אם הם לא עסקו במקצוע הלחימה, או במקצוע ההערכה.

הכשל השני הוא כשל של גישה. כשסף הכניסה לאולפני המלחמה הוא דרגה של אלוף משנה ומעלה, ברור שלא יהיו נשים. בפורום מטכ"ל יושבות כרגע שלוש נשים בלבד: הפרקליטה הצבאית הראשית, ראש בית הדין הצבאי והמזכירה הצבאית של נשיא המדינה. זה אומר שגם כאשר ישתחררו, אף אחת מהן (אולי למעט המזכירה הצבאית של נשיא המדינה) לא תעמוד בתנאי הסף. כך הייצוג החסר של נשים בפיקוד משתכפל לאולפן.

הכשל השלישי הוא כשל ההתמקדות. הדיון באולפנים מתמקד בהיבטים הצבאיים של המלחמה, וממילא צץ כשל הגישה שחוסם נשים מלהגיע לאולפן. זה קורה למרות שיש למלחמה היבטים אזרחיים חשובים לא פחות, ואולי אפילו יותר. עשרות אלפי אנשים פונו מבתיהם, גם בדרום וגם בצפון. עשרות אלפי ילדים נעקרו מהמסגרות החינוכיות שלהם. בריאות הנפש של האזרחים נפגעת וכך גם החוסן הכלכלי שלהם.

כל זה לא בא לידי ביטוי משמעותי ומערכתי ככל שהדיון באולפנים מתמקד במהלכים הצבאיים. אבל אף אחד מהעורכים לא מחליט באומץ ובחוכמה להפוך את הנושאים האזרחיים לחשובים לפחות כמו הנושאים הצבאיים ולהושיב באולפנים באופן קבוע עובדת סוציאלית, פסיכולוגית מומחית בטראומה, כלכלנית, מומחית לחקלאות, או כל סוג מומחיות אחר שרלוונטי למציאות הכאוטית שעשרות אלפים מאיתנו נמצאים בה.

הכשל הרביעי הוא כשל הטייס האוטומטי. נוח לתחקירנים, לעורכים ולמפיקים להזמין לאולפנים את מי שמוכן ומזומן לבוא ללא תנאים. יש פאנליסטים שאין להם בעייה לדבר על כל נושא, גם אם אין להם שום מומחיות בו. אלה ברוב המקרים גברים, רובם גנרלים לשעבר. לנשים, איך לומר, יש גם פחות זמן - חלקן מטופלות בילדים קטנים - וגם פחות אומץ או שהן מתייחסות להזמנה יותר ברצינות ויסכימו לדבר רק על מה שיש להן מומחיות בו.

הכשל החמישי הוא הכשל של הנשים עצמן. הוא תמונת המראה של הכשל הקודם: לעיתים קרובות מדי נשים נרתעות להגיע לטלוויזיה, לפאנלים האינסופיים. גם משום שהדיונים האלה שטחיים ומתלהמים ונשים לא מעוניינות לצעוק ולדחוף את עצמן.

ולכן אי אפשר רק לבקר את ראש הממשלה והקבינט עם האישה הבודדת היושבת בו, או לכעוס על הגנרלים שזלזלו בתצפיתניות, בלי להפנות מבט פנימה, אל האולפנים ולבחון את מנגנוני קבלת ההחלטות בגופי השידור עצמם.

כדי לעשות שינוי, צריך, איך לומר, לעשות שינוי. לא להטיל על הנשים "להביא רשימה של מומחיות" אלא לפתוח את ספקטרום הדיון. אין ספק שזה יהיה לטובת כולם. הדיון גם יהיה מעניין, עשיר ורלוונטי יותר, וגם יאפשר השתתפות וקבלת נקודת המבט של מחצית מהאוכלוסיה.